הראש מגרד, העיינים נפוחות, אני מכין קפה. טעם מר, אם יש משהו
שאתה יכול להגיד עליו שמר זה טוב, אז זה רק קפה.
אני תופס את המצלמה, ומתחיל לצלם כל פינה בבית, יורה צרורות של
תמונות אל עבר הקירות כאילו הייתי מכונת מלחמה משומנת. אני
עוצר, מסתכל על התמונות שכרגע צילמתי במהירות מבלי לשים לב למי
או למה, ומבין שהפעם הפסדתי בקרב על האמנות. נשבר לי. אני זורק
את המצלמה ומדליק את הטלוויזיה, שוקע במחשבות כשברקע בוקעים
מהמכשיר המרובע קולות ורעשים קטועים של זפזופ מהיר וחסר תועלת,
אני רחוק מכאן בראש. מתעורר מחלומות בהקיץ של כמה שניות שנראות
כמו נצח ומסתכל על המסך, עוד תכנית ריאליטי של כוסיות סוג ז'
שבטח צריכות לחיות חודשיים בוויאטנם של הסיקסטיז, וכל זה ייעשה
בעזרת מכונת זמן משוכללת שנבנתה במיוחד לתכנית ע"י דוקטור
חולני שפעם היה דיג'יי במועדון "נחשב". הזוכה תקבל ניתוח פלסטי
חינם שיטפל לה בכל הצלקות וקטיעות האיברים שהיא תעבור אחרי
ההפצצות בג'ונגל הוויאטנמי, פלוס מכונית כמובן, תוצרת USA,
ודפיקה טובה מהדוד סם, ומקום בסנאט ומשרד בפנטגון. אה כן, ואיך
שכחתי, כתר, ברור שכתר, כדי שהיא תצא מלכה. מעניין אם בחורה
מעדיפה להיות כונפה סוג א' מאשר להיות כוסית סוג ז', נראה לי
שהתשובה ברורה. נשבר לי. נשבר לי. בא לי להקיא אבל אני מוותר
על הרעיון, איזה באסה, אם רק יכולתי לשבור עכשיו את הטלוויזיה
עם הקערה שיש על השולחן הייתי הבנאדם הכי מאושר בעולם לכמה
שניות. פשוט להעיף את הקערה לתוך המסך ולקוות שהיא תפגע באחת
ממשתתפות התכנית אי שם בג'ונגל של ויאטנם. אני נרגע, ומכבה את
הקופסה. יודע שמה שכיביתי עכשיו ממשיך לפעול בתאים הכי אפלים
של המוח, זה הרי כמו ללמוד, כמה זבל משדרים לנו, וזה לא משנה
מה החומר, הרי מה שנותנים לנו, אנחנו בולעים. פתאום עולה לי
רעיון שאולי נקים את הפקולטה למדעי הקוף, וניקח כסף, ונעשה
בחינות, והאנשים שיתקבלו ילמדו על הקוף, גם עיוני, גם פיזי, הם
יחיו כמו קופים, וילמדו כל תנועה עד שכל אחד מהם ידע לעשות כמו
קוף. וגם נכניס לראש של אנשים שזה מקצוע מכובד ויוקרתי,
ושעושים בו מלא כסף ומסניפים בננות בשירותים. אפילו נקים אולי
את קוף T.V כדי שאנשים יוכלו ללמוד ישר מהבית איך לעשות כמו
קוף ואיך להסניף בננות. נשבר לי, באמת שנשבר לי. אני עושה
טלפון למישהו כדי לבדוק עם נשאר עוד קצת היגיון בחוץ, הטלפון
מצלצל, ומישהו אומר לי בדיוק את מה שלימדו אותו להגיד, וזה היה
כל כך צפוי עד שזה לא עשה לי כלום. כל כך צפוי שאפשר למות
משעמום. אז אם זה ככה, אולי באמת עדיף כבר להיות סתם עוד איזה
קוף, שמסניף בננות בשירותים ומטפס על עצים כדי להגיד שהוא עבר
עוד שלב. ואולי זאת הייתה סתם עוד מחשבה של הרגע, במחשבה הבאה,
אולי קוף T.V כבר ישדרו לכל העולם מהאולפנים שנמצאים על העץ
שבחצר של הבית שלי. ישדרו לכל אחד עולם משלו, שהוא יחליט ויבנה
בעצמו, בדיוק מה שרציתם, הכל, בעזרת תשלום חודשי קבוע.