"אל תבוא, זה בסדר" אמרה מיטל בטלפון וסגרה.
אלי היה שבור. שלוש שנים היו יחד. חיו בתוך ענן. אבל הוא
התגייס לשריון. נהג טנק. לא רמבו אבל לפחות לא ג'ובניק. ומה
שנשאר זה הרבה אבק וגומיות בנעליים.
אלי קיבל את הפרידה ב "טוב בסדר" ועכשיו עליו לחיות עם הניתוק
והחיים.
"בטלפון. היא זרקה אותי דרך הטלפון.. כמו כלב"
לפחות זה למען המולדת. ניסה לנחם את עצמו וקיפל היטב את הזנב
בין הרגליים. מחר יש אימון אוגדתי. "ואני מבקש מכל הנהגים .."
פתח המג"ד ואלי שקע במחשבות על אהובתו. איך היה מסתכל לה לתוך
העיניים ורואה ים. איך עשתה לו גלים והוא נזרק בתוכם. "בסיבוב
האחרון אתם חייבים להיזהר..." אבל לך תדבר עם אלי על פקודות
שנכתבו בדם וכל החרא הצבאי הזה.
בבוקר האימון עוד הספיק לדבר עם אמא סימה.
"זה כלום. סתם אימון שגרתי".
מתי תיגמר כבר השגרה הזו? חשב לעצמו.ובאמת שהיה זה עוד אימון.
סוס פה, מרכבה שם. טיל פה. מרגמה שם. המטרה היא העיקר. אימון
שיכין אותך לקרב. את כל הטעויות כדי לעשות עכשיו כי מחר יהיה
כבר מאוחר. אז אלי הנהג הפך את המרכבה ואת חייהם של בני משפחת
הרוש כדי שנוכל להתכונן טוב יותר בפעם הבאה.
"אני לא מבינה" בכתה סימה הרוש..."ככה לזרוק בן אדם דרך
הטלפון?" |