פרק א': ככה זה התחיל

מן הרגע הראשון שבו נפגשו חיים ורחל היה ביניהם קשר מיוחד,
והקשר הזה נשמר גם לאחר מותם הטראגי. הם נפגשו בגיל 11. הוא חי
אז בפולין. היא הייתה תלמידה חדשה. מן הרגע הראשון שראה אותה
הרגיש שהיא שונה משאר הבנות, מיוחדת. היו לה שיער חום ועיניים
חומות שכשמסתכלים בהן אפשר ממש לטבוע. כל-כך הרבה עומק, ראו את
החכמה שלה דרך העיניים. היא הייתה צנומה אך חזקה מאוד. אימה
מתה כשהייתה בת 5 והיא נותרה לבדה עם אביה שהיה כל היום בעבודה
ולכן היא טיפלה באחיה הקטן, יששכר. היא לבשה חצאית כחולה ארוכה
וחולצה לבנה עם כיס קטן ועליו פרח. היא לא הייתה יפה במיוחד
אבל היה בה משהו שהקסים אותו ישר. קראו לה רחל. חיים לא רצה
שידעו שהוא יהודי כיוון שלא אהבו יהודים והתנכלו להם ולכן קרא
לעצמו אלכס, אך היא לא התביישה אלא הייתה גאה בכך. כשהמורה
אמרה את שמה, רחל גלר, גם חיים וגם רחל ראו כי המורה ותלמידי
הכיתה יתנכלו לה, לרחל. רחל השתדלה להיות תלמידה טובה אך לא
היה בה הכוח לעמוד בכך. לא משנה כמה השקיעה וכמה עבדה קשה
המורה אמרה כי טעתה ותמיד האשימה אותה בכל. הילדים לעגו לה
וקראו לה יהודייה מסריחה ולעיתים אף זרקו עליה דברים. כמובן
שחיים לא הצטרף אליהם אך הוא לא עצר בעדם. פחד שינדו גם אותו.
יום אחד התחילו הילדים ללעוג לה. סאשה החל להתפרע וזרק עליה
אבן. האבן פגעה בחזה. הכאב היה חזק. היא רצה אל מחוץ לבית-הספר
וישבה ובכתה. חיים ראה אותה, אך לא ידע מה הוא יכול לעשות.
"היי! אלכס! מה קורה לך? מה, איכפת לך שהיא בוכה? אולי אתה
אוהב אותה? אלכס מאוהב ביהודייה מסריחה! אלכס והמסריחה לנצח!"
סאשה התחיל לצרוח. כולם התחילו לצחוק. "מה פתאום! אני לא מאוהב
בה! מה איכפת לי ממנה? שתמות מיצידי!" הוא צעק, מאדים מבושה.
"אז למה אתה מסמיק?! אלכס והמסריחה לנצח! אלכס אוהב יהודיות!"
הוא המשיך לצעוק. אלכס התרגז, בלי להבין מה הוא עושה הוא בעט
בסאשה. סאשה התקפל מכאבים. כולם נדהמו והשתתקו. הוא לא ידע מה
קרה לו. הוא הרגיש רע, פחד. הוא התחיל לברוח. הוא רץ מחוץ לשער
בית-הספר. כשהחל לפנות ראה אותה, את רחל. "את בסדר?" הוא שאל
מתנשף. "מה אתה רוצה ממני?! שמעתי מה אמרת! אל תנסה למצוא חן
בעיניי! אינני רוצה לראות אותך!" היא נראתה כה נזעמת. הוא הבין
שפגע בה קשות. אני מצטער. פשוט, פשוט לא ידעתי, פחדתי מהם.
דרך-אגב, קוראים לי..." התחיל להגיד, אך היא הפסיקה אותו
באמצע. "אלכס, אני יודעת. אתה בכיתה שלי! אני לא טיפשה גמורה!
מה אתה חושב, שאני חירשת?!" המשיכה לדבר בזעם. הוא לא ידע איך
לרכך את ליבה. כל-כך כאב לו שהיא חושבת עליו כך. אך היא צודקת.
מדוע אמר זאת? יכל להודות באהבתו אליה וכך יכלו להיות חברים.
"לא, זהו אינו שמי האמיתי. שמי האמיתי הוא חיים, חיים
גינצבורג." אמר. היא פתחה פיה לומר משהו, אך המילים ברחו ממנה.
"א... אתה י... יהודי?" שאלה, מגמגמת מרוב תדהמה. "כן" אמר,
ונראה נבוך. כל-כך יפה הייתה. פיה הקטן פעור לרווחה ושיניה
הלבנות מציצות. עיניה היו פתוחות וריסיה הדקים נראו כל-כך
מושלמים. בעיקר עיניה, חום כהה, כמעט שחור. כל-כך הרבה עצב,
סבל וכאב היו בעיניים אלה. "ולמה אינך אומר זאת? מדוע אתה
מתבייש בזהותך?" שאלה. "אני... אני מפחד שילדי הכיתה ינדו אותי
וילעגו לי, כמו שקורה לך". פתאום הרגיש עצמו מטופש. איזה פחדן
הוא. משקר בקשר לדתו רק מפחד הלעג. פחדן שכמותו. התבייש בעצמו.
"זו לא סיבה! ראה כמה אני סובלת, אך ה' נותן בי כוח להמשיך
הלאה!" אמרה ובעיניה הייתה עוצמה כה רבה, גאווה!. "את צודקת.
עכשיו אני מבין את גודל הטעות. הייתי צריך לומר שאני יהודי מן
ההתחלה. אני בוש בעצמי." אמר, מביט בנעליו. "ו... ולא התכוונתי
למה שאמרתי קודם, כשהילדים הציקו לי... אני בעצם... בעצם די
מחבב אותך, אוהב אותך!" אמר, בגילוי נפש מפתיע. הוא לא התכוון
לומר זאת, אך אמר זאת בלי ששלט בכך. אך הוא פחד מתגובתה, פחד
כי הוידוי יביך אותה ויגרום לניתוק ביניהם. "אוהב? לא יכול
להיות! הרי אתה לא מכיר אותי! זאת הפעם הראשונה שאנחנו אפילו
מדברים!" אמרה כשלחייה מאדימות יותר ויותר מרגע לרגע. היא
הייתה לחוצה, כל-כך עצבנית ומתוחה עד כדי כך שהרגיש חובה
להרגיעה. "טוב, תראי... אולי הגזמתי... לא ממש אוהב, מחבב...
אני חושב..."הוא היה נבוך מאוד. הוא הסתכל לתוך עיניה הנדהמות
ונרתע. הוא לא היה צריך לגלות לה, עכשיו הוא הרס הכל! והוא
כל-כך רצה להיות קרוב אליה, להיות לה לידיד. "גם... גם אני
מחבבת אותך, אני חושבת..." הוא הסתכל עליה בתדהמה. 'אותי? היא
מחבבת אותי?' עברה המחשבה בראשו. ' לא הגיוני! אני, אני, אני
לא יכול להאמין! ואולי היא רק מנסה לגרום לי להרגיש טוב?
להפחית את המבוכה?' המחשבות המשיכו להציק לו עד שהוא היה חייב
להגיד לה משהו, חייב היה לשאול אותה אם היא באמת מתכוונת
לדבריה. "את רצינית? את באמת מתכוונת לזה?" שאל נרגש, מצפה
לתשובה אך באותה מידה רצה שלא תבוא, פחד ממנה. "כן, אני רצינית
מאוד. אני אף-פעם לא משקרת!" אמרה, כשחיוך עליז מתחיל לעלות על
פניה. זאת הייתה שיחתם הראשונה. לאחר גילוי הרגשות המפתיע נזכר
חיים שהוא הבטיח לאמו לחזור מוקדם, ועכשיו היה כבר מאוחר מאוד
ולכן רץ הביתה במהרה כדי למצוא את אמו עובדת במטבח, והיא נראתה
עצבנית, עצבנית מאוד...

זה היה יום יפה, משגע אפילו. הציפורים צייצו בקולן הצח וחיברו
מנגינות כל-כך יפות ומרגיעות, הדשא נראה ירוק מתמיד וכל-כך
רענן, שוב לא נראה מרוט כמו אתמול. והשמש, השמש זרחה לא חזק
מדיי אך למרות זאת הכל היה שטוף שמש ומזג האוויר היה כל-כך
נעים. זה היה היום הכי יפה שהיה אי-פעם, לפחות ככה חיים חשב.
הוא זכר במדויק מה קרה אתמול, בגן השעשועים בפינה. וזה בדיוק
מה שקרה שם... הוא ורחל ישבו שם, דיברו ביניהם כרגיל, אך הפעם
משהו היה שונה, הפעם הרגישו קרובים מתמיד. פתאום ידע חיים מה
הוא צריך לעשות וידע שעכשיו הוא הזמן הנכון, ושאם לא יעשה זאת
עכשיו לעולם לא יאזור אומץ. הוא פנה אליה, כמעט בלחש, " רחל,
נכון שאנחנו הידידים הכי טובים שיש?" שאל נבוך, הוא רצה שזה
יהיה רגע מושלם, אך התבייש. "כמובן! אבל למה אתה שואל?"
"זה רק כי, את זוכרת שאמרתי שאני מחבב אותך? אז אני מחבב אותך
מאוד... וחשבתי, אולי, אם תרצי, נוכל להיות חברים? זוג, כמו
סאשה ואינה..." אמר, מתחיל להתרגש למחשבה שהוא ורחל יהיו זוג,
וכולם ידעו את זה! ואז הוא גם יגלה לכולם שהוא יהודי! זה בדיוק
מה שהוא רצה לעשות... אבל לפני כן הוא היה צריך לחכות לתשובתה
ולקוות שהיא תהייה חיובית. היה נדמה לו כאילו אפילו הציפורים
השתתקו מרוב מתח והתרגשות. "אני מסכימה! כן! אנחנו נהייה זוג
הרבה יותר טוב מאינה וסאשה! אני מבטיחה לך!" היא הייתה נרגשת
ומבולבלת. כבר זמן מה היא רצתה שהוא יציע לה להיות חברים, אך
הרי היא לא יכלה להציע לו, אין נוהגים כך. לא רצתה לרמוז לו,
ללחוץ עליו, רצתה שהדבר יבוא ממנו, ועכשיו שבאמת שאל והם זוג,
כל-כך שמחה שלא דחקה בו, כי ההרגשה הרבה יותר נעימה כשמישהו
באמת אוהב אותך, וזה בא ממנו, בלי לחץ ממנה. "יופי! אז עכשיו
אנחנו זוג ממש!" שמח חיים. ליבו דפק במהרה, והוא הרגיש כאילו
עוד רגע הוא יפרוץ מתוך גופו ויתחיל לרקוד, ואז החליט שהוא
רוקד בפנים גם ככה. הוא דפק כל-כך מהר וחזק. חיים כל-כך שמח עד
שרצה לכתוב את דבר החברות בינו לבין רחל בשמיים! אבל רחל
הוציאה אותו מחלומותיו. "עכשיו, כשאנחנו חברים, אני יכולה
לגלות לך סוד? אני לא יכולה לשמור אותו יותר ועכשיו כשאנחנו
חברים אני יכולה לסמוך עלייך ממש שלא תגלה. אז אתה מבטיח לא
לגלות?" "מבטיח! את יכולה לסמוך עליי, בחיים לא אגלה את הסוד!"
אמר, להוט לשמוע את סוד הסודות, הסוד שאותו אסור לה לגלות
לאיש, ורק עליו היא סומכת, רק עליו. "אבל אתה ממש מבטיח,
באמת?" אמרה, מוודא שממנו לא יצא כלום. "מבטיח באמת!" אולי
ההתנהגות הזאת הייתה קצת לא בוגרת לילדים בכיתה ו' אך לא היה
להם איכפת, הם לא רצו להתבגר, כי ידעו שאז הכל נהיה כל-כך
מסובך ואם עכשיו הם חושבים שיש להם צרות הרי בעתיד יהיו להם
צרות גרועות מתמיד. "באמת באמת!" אמר וניפח את חזהו, בלי להבין
למה. כנראה היה כל-כך גאה שבחרה דווקא בו לגלות לו את סודה.
"טוב, אני אגלה לך. בשבת, כשהלכנו לבית הכנסת, עמדתי למעלה, עם
כל הנשים, ואת מי אתה חושב ראיתי שם, מתפלל במרץ?" אמרה רחל
נרגשת ונסערת מהמחשבה על מה שראתה. "לא יודע, את אליהו הנביא
אולי?" אמר חיים וצחק, אך מיד השתתק כי ראה שרחל אפילו לא
מחייכת. "בסדר, מי בכיתה הכי הכי שונא יהודים?" שאלה רחל, מנסה
לרמז על התשובה לשאלה הראשונה. "סאשה, כמובן" אמר חיים ולא
הבין למה שאלה שאלה כל-כך מטופשת. ואז זה הכה בו. 'סאשה בבית
הכנסת? לא הגיוני! הרי הוא שונא יהודים יותר מכולם! ואולי?
אולי הוא פשוט מתנהג כך כדי שלא יחשדו שהוא יהודי? הרי גם אני
אמרתי שאני שונא את רחל, אבל זה רק בגלל שצחקו עלי. סאשה?!
יהודי?!' המחשבות התרוצצו במוחו כמו מטורפות, הוא לא הבין את
ההגיון בדבר, לא רצה להאמין שיהודי ככה מתנהג אל אחיו, אל בני
דתו. "לא הגיוני! בוודאי נדמה לך שראית אותו, זה בטח מישהו
שדומה לו וזהו!" אמר לרחל, כל-כך מפחד מעצם הרעיון שסאשה
יהודי, לא רצה שהדבר יהיה נכון, לא האמין, אך בעמקי נשמתו ידע
שרחל כנראה ראתה נכון אבל ניסה לשכנע את עצמו שלא, שזה לא
נכון. זה לא היה הגיוני! "לא, אני לא טועה, ראיתי אותו, אני
בטוחה בזאת. למזלי הוא לא ראה אותי. אבל אתה לא תגלה לעולם!
ואם תגלה אני... אני לא אדבר אתך יותר אף-פעם!" אמרה נרגשת.
הוא ידע שלעולם לא יגלה ורצה לומר לה זאת, אך משום מה לא יצאו
המילים מפיו, כאילו ידע שאין ביכולתו להבטיח לה כזה דבר, אך
ידע שאחרת לא תניח לו. "אני מבטיח" אמר בשקט, אולי מנסה לרמז
לה שהוא ישתדל אך אינו בטוח שיצליח לשמור את הסוד בלב. ככה
נפרדו באותו יום. חיים התעורר ממחשבותיו והיום שעד כה נראה כה
יפה, נפלא אפילו, נראה לפתע עגמומי. הוא נזכר בהבטחתו וכל-כך
רצה להצליח לעמוד בה, אך ידע שהסיכוי שלא יעמוד בפיתוי השפלתו
של סאשה גדול, גדול מאוד. ההקרבה הייתה עוד יותר גדולה, ההקרבה
הייתה לאבד את רחל שאותה אהב כל-כך. הוא רק קיווה שהכל יצא
טוב, קיווה מאוד. בוודאי הייתם חושבים שהוא יגלה לסאשה מה הוא
יודע והם יהיו החברים הכי טובים, וזה מה שהייה קורה אילולא
משהו הרס הכל, ועליו תקראו בפרק הבא.