החיים שלי מצויים בנקודת דלקת אחת גדולה.
דלקת של מוגלה.
מוגלה של החיים.
איזו דרמה אנחנו משחקים?
דרמת הדירה
דרמת החבר לשעבר
דרמת הילדים
דרמת הגרוש
דרמת העבודה.
מתי אוכל כבר לנוח סוף, סוף?
לתומי כשהייתי ילדה קטנה
חשבתי שבגיל 40 פלוס
יש כבר שקט ושלווה.
לצערי גיליתי שזה לא כך.
אם אפשר היה לעצור את הגלגל
ולבחור לא לעשות שום דבר,
להיות חופשיים באמת.
גם אם זה וודאי שהיתי מוצאת
על מה לקטר, ואומרת שמשעמם.
אני מרגישה כמו ילדה,
ילדה בגוף אישה.
מצד אחד הולכת לאיבוד עם כל מה שקורה סביבי,
מצד שני אישה, שנלחמת להגן על גוזליה,
על יושבי ביתה, על חייה.
כמו זאבה.
יש עלי משקל כבד.
והוא לא מתבטא רק ב-65 הקילוגרמים שעלי.
אני יודעת, נשים לא מגלות את משקלן.
אני אישה שונה.
אני כולי אישה בפיזיות שלי,
לפעמים אני סבורה, שאני אישה סקסית למדי.
בתוכי בפנים, בנשמה שלי,
אני מרגישה ילדה קטנה ותועה בדרכים.
כלפי חוץ אני חזקה,
רואים אותי בעיניים שונות ממה שאני רואה את עצמי.
אבל הגיע הזמן, להבין,
לסגל לעצמי צורת חשיבה שונה.
אני אישה חזקה.
אני מסוגלת לקחת על כתפיי את החבילה.
כמו המשפט: שרדנו את פרעה, נעבור גם את זה.
שינוי, זוהי מילת המפתח,
ואם לעכבר אפשר היה להזיז את הגבינה,
אז גם אני יכולה להתמודד עם תזוזה.
כן אנחנו שחקנים של הדרמה הגדולה מכולם,
דרמת החיים. הדרמה הכי גדולה שזכינו לחוות.