הנה שנה חדשה התחילה,
ואיתה החלו כל השינויים.
אז אוטו ירד לסוף הרשימה,
דירה עלתה למדרגה ראשונה.
אני מרגישה כמו בצומת דרכים,
מבולבלת ואפילו קצת נפחדת.
המשא כבד על כתפיי הרחבות.
מרגישה כאילו הן מרפות ונופלות,
ועם זאת תפוסות בחזקה,
לא להרפות אחיזה.
שיהיה לי הכוח להוציא לפועל,
את השינוי המתקרב ובא.
להעביר את התחושה לכל המשפחה,
ששינוי זה, הוא לטובה.
לתת להם הסתכלות חיובית,
אף אם בתוכי פנימה, אני מרגישה,
כל כך ילדה בגוף אישה.
התמיכה מהסביבה גדולה,
סוף, סוף ישנה תזוזה.
הם לא צריכים לעבור את התהליך,
הם רק משם, מרחוק מסתכלים,
מקשיבים מעודדים.
לא פשוטים הם מעגלי החיים,
שסביבנו סובבים.
אותנו מערבלים כמו בצק, בחוש וגמיש.
פולטים מתוך הלוע הגדול,
מצפים שלא ניפול.
שננחת על הרגליים,
ונכוון את היציבה,
להמשיך לשחק את התפקיד,
בדרמה הגדולה מכולם,
דרמת החיים.