אני אמרח משחת שינים ואצחצח כל כך חזק
שכל השיניים כבר ינשרו
ולא
ולא
ולא יראו את שאריות בשר הפחד בחניכיים הבוערות שלי
את אולי תתלווי אל ההתדהרות ואל הגינונים ואל הצביעות
ואני אולי אתן לך
אבל הספסל תמיד ימתין כשתהיי צרימה על קולית
וירושלים תמיד תהיה של נחושת ושל אור.

אנחנו יום אחד נמות וזה בלתי נמנע
אני מנסה לעכל את גוש הידיעה שאת מתעכבת מלמסור לי
אבל אסור לי לעצום עינים
ובטח לא לוותר
אולי יום אחד תלכי?
אולי אהיה מושחזת כולי ביופי
ואולי אקצוץ עצמי כמו ירקות קלופים.