אני קצת עסוקה נפשית בלהרגיש את זה מתקרב ולסמן  מתי הוא יכול
להתניע ולזוז קדימה.
(והקופים כבר לא מה שהיו).
כך היינו מריצים סרטים הלוך ושוב כדי לראות את אותו הקטע
בדיוק. שוב ושוב.
דקירות קטנות  דוקרות בסנטר הם היו רוצות להתפשט כמו גידול
ממאיר אבל אז גיליתי שכאב מרפא כאב אז למדתי
לפגוע לאט לאט בשקט, אבל בתקיפות.
המראות נהפכו לשקופות בעיר כל  כך גדולה מלאה עננים וחצץ ודשא
צהוב.
והכלב והחתול שותקים.
ארמון של חול וידים מתמוססות בתוכן כמו עוגיה וקפה הפוך עם
המון המון ממתיק (כל כך הרבה שאי אפשר לבלוע)
פוררתי את עצמי כמו כדורי קלקר בידים כשאין עיסוק אחר  אז פשוט
מפוררים לאט לאט ואז זורקים כי מה כבר אפשר
לעשות איתם.
הידים בוכות החוצה והבטן דוממת, את האוכל מקיאה ואת כל השאר
שומרת (יש לה כל כך הרבה מקום).
ענבים מדממים על שוליים של הרס.
גבוה. זה פשוט גבוה מידי בשבילי.
התיימרתי לדעת מה שנכחד מהאמת, השתחלתי לחיים בחיוך וטעם
לימון.
הג'ירפות כבר אינם.

(אנחנו זן נכחד)