חלק 1
חנית חלולה חודרת מפאתי לבי לתוך עמקי נשמתי, מבתרת כל טיפה של
רגש אשר נקלעת בדרכה הפתלתלה אל מעמקי לבי הזועק.
עיניי מתרוצצות חסרות מעצורים, רדופות דילמות מועקות.
הסערה האמיתית מתחוללת בתוכנו דווקא כשהכל רגוע, אלה המכות הכי
כואבות, אלה שנוחתות עלינו באותם רגעם שאנחנו בטוחים שאנחנו
הולכים לקבל ליטוף.
יום ראשון לאחר סיום שבוע התצוגה ביריד הטכנולוגיה זומנתי
למשרדו של אליקו. אליקו היה לא אחר מאשר אליהו גרינברג, מנכ"ל
infocom, אך שמו היה שגור בפי כולם, מהמזכירה ועד למתחרים
המקצועיים, בתור אליקו.
אני הייתי אחראי ביתן התצוגה של החברה שלנו. בתום היריד זכינו
לשש פגישות עסקיות בדבר שיתוף פעולה עתידי, וחוזה אחד שעמד
להיחתם בתום השבוע הקרוב, שלכל אדם אשר עובד בתעשייה, במימדים
של שבוע אחד, זה תפוקה לא רע בכלל.
כשזומנתי למשרדו של אליקו הייתי משוכנע כי הוא הולך להציע לי
את הקידום שסוף סוף ייחלתי לו, זה היה נראה לי כמו הצעד הטבעי
הבא.
"אתה יודע שאני מרוצה מהעבודה שלך, מאור."
"אני מקווה כך בכל אופן", עניתי בענווה.
"ואתה יודע שהתרומה שלך ביריד בטכנולוגיה הייתה ניכרת לעסקי
החברה."
"אני בהחלט עשיתי את המיטב להוציא אותנו על הצד הטוב ביותר."
הנה זה מגיע, הוא הולך להגיד לי את אותה מילה שלה חיכיתי
לשמוע, הוא נשען לאחור ושילב את ידיו, הוא רוצה בוודאי להיראות
סמכותי כשהוא יגיד לי את הבשורה.
"... ולכן אני הזמנתי אותך לפה למשרד, ומאוד קשה לי להגיד את
מה שאני הולך להגיד לך."
מה?! זה לא אמור היה ללכת ככה, שמישהו יקריא לו את התסריט שלו
בבקשה, אתה אמור להגיד 'ולאור זאת אני שמח לבשר לך...', מה לכל
הרוחות זה מאוד קשה לי...
"שאנחנו נאלצים במסגרת הקיצוצים שלנו בחברה להוריד אותך."
"מה?!" זה נפלט לי, לא התכוונתי להגיד את זה, בטח שלא בטון
הצורם והלא בטוח הזה, אבל זה נפלט לי.
"אני ממש מצטער, פשוט החברה ציפתה לנתח שוק יותר גדול אחרי
היריד ואני יודע שעשית כל שביכולתך אבל אין לנו פשוט מקום יותר
לעוזר אחראי שיווק, אנחנו נאלצים לקצץ ואני באמת מצטער..."
"בתחת שלי!" רציתי להגיד, לא אמרתי במקום זה יצא לי "אני
מבין..." מבין בתחת שלי.
"אז בכל אופן, את החודש השבוע הקרוב אתה תסיים, ואנחנו ניתן לך
משכורת על סך חודש שלם, ואני מקווה שהעניינים יתאזנו אצלנו
בחברה בחזרה, ותוכל לשוב לעבוד אצלנו..."
אמר והתרומם מן כסא העור שלו בשווי 2,000 שקל על מנת ללחוץ לי
את היד.
הבטתי בידו, נשמותיי נהיו כבדות לרגעים מספר, גבותיי התכווצו
בעוד עיניי בהו בידו המושטת.
"אין בעיה אליקו", אמרתי וחפנתי את ידו בידי.
"אני באמת מצטער מאור, זאת הייתה באמת בין השיחות היותר קשות
שיצא לי לנהל מאז שנהייתי מנכ"ל, אין לי באמת מה לומר, אתה
בחור על הכיפאק, אני מאחל לך כל טוב."
"ואני מאחל לך שהחברה שלך תצנח בבורסה ואשתך תבגוד בך באותו
יום", זה מה שהייתי צריך לומר בכל אופן, אבל שוב יצא לי ה"אני
מבין..." הצרוד הזה.
כחכחתי בגרוני ויצאתי מן המשרד. הרמתי את ראשי ולא השפלתי את
עיניי, לא התכוונתי להראות לאף אחד סימן של בושה או השפלה;
הדבר היחיד שהסגיר אותי אולי, היה ידיי שנתחבו בכיסי בהצגה של
נונשלנטיות וירטואלית.

נסעתי הביתה, המגבים ניגבו את הטיפות הקלות שהתדפקו על חלוני,
אבל באותה מידה הם יכלו למחות את הלחלוחית אשר נקלע לעיניי
בעוד נסעתי בחוסר שקט לדירתי הקטנה.
שקשקשתי במפתחות הדירה על מנת להיכנס, אבל הדלת כבר הייתה
פתוחה.
"הממ..." הרמתי את הדואר מן השולחן שהיה צמוד לקיר התחימה של
המטבח "ליהי?" צעקתי ברחבי הדירה "... את פה מתוקה?" אחח, אם
יש לי נחמה אחת מכל היום הזה, זה להתכרבל כעת בזרועותיה של
ליהי. "ליהי...?!" המשכתי לקרוא בשמה והתקדמתי לכיוון חדר
השינה.
"אוהו... אוהו... אוהו... אוהו..." הדהד.
"אלוהים ישמור, ליהי!!!" זה מה שנפלט לי מהפה כשראיתי את
שותפתי לחיים גונחת בפראות מעל "יוסי!? יוסי!?" או מיי גוד,
יוסי היה המנקה שלנו, מכל האנשים בעולם. "יוסי המנקה?!"
"מאור?!" הסתובבה ליהי העירומה ובהתה בי "מה אתה עושה פה?"
שאלה ומיהרה להתכסות.
"שום דבר, אני בדיוק באתי ללכת. יוסי, אל תשכח לנקות אחריך,
אחרי שאתה גומר", אמרתי.

אז איבדתי את העבודה, חברה שלי בוגדת בי עם המנקה שלנו, מה עוד
נותר לי לעשות.
בראד פיט אמר במועדון קרב, רק אחרי שאתה מאבד את הכל אתה חופשי
לעשות מה שאתה רוצה, האם זה נכון?! ואם אני חופשי, אז מה אני
בכלל רוצה לעשות? למה בדיוק הייתי משועבד קודם?
אנשים לרוב שונאים שגרה, אבל אני אהבתי את שלי, כי השגרה אהבה
אותי, הייתה לי עבודה שהייתי טוב בה, אישה שאהבה אותי, לפחות
כך חשבתי והנה המכה האיומה נחתה עליי ביום בהיר, ביום שבו
חשבתי שאני הולך לקבל קידום ולחגוג את ההישג המקצועי שלי עם
שותפתי לחיים...

"לעזאזל עם הכל, אני טס לפיג'י..."

חלק 2

כבד אווז על מצה קלויה ברוטב אוכמניות, בתוספת נתחי בשר
מבושלים בשמן של עצמם, מזוגגים ברוטב קרמל ומתובלים בפפריקה
ועלי פטרוזיליה. בסמוך לצלחת היה מרלו 86', המלצר אמר שה-88'
פשוט זוועה, ואין כמו ה-86', אבל רק בתנאי שאני חובב יין, מה
שאני לא, אבל היי, סטייל זה סטייל, וככה החלטתי לחגוג את
הסעודה הראשונה שלי בפיג'י.

התענגתי על כל ביס, הרגשתי את הפריכות של הבשר כאשר נגסתי בו
ואת החמימות הרכה שברכותו בזמן שהוא נמס לי בפה בין השיניים,
מענג לי את החיך, מתעלס לי עם בלוטות הטעם שבלשון.
לגמתי מן היין, מחזיק בקצות אצבעותיי בצוואר הכוס שהייתה מולי.
הלגימה הייתה לא גדולה ולא קטנה, ולא בלעתי מייד, נתתי ליין
להשתכשך בפי, אפילו העברתי אותו מצד לצד, מנסה לספוג את טעמו
עד תום ורק אז נתתי לו לצנוח במורד גרוני ולהותיר אותי עם
חמימות נעימה באזור בית החזה והרגשה של אופוריה גסטרונומית.

"would you like anything else, sir?"
"נו טאנק יו", עניתי לפליקס המלצר השדוף שלי בעודו התהלך
בסמיכות לשולחני עם המגבת המונחת על ידו הימנית.

אחחח... פיג'י, אני לא יודע מאיפה לעזאזל מכל המקומות בעולם
דווקא המקום הזה קפץ לי לתודעה, אבל ללא ספק לא טעיתי. כשאנשים
עוצמים את העיניים ומדמיינים איך ייראה גן עדן, אם גן עדן היה
אי בודד, ללא ספק פיג'י היה המקום להסריט בו את דמיונם הפרוע.
המים הכחולים היו כל כך צלולים שהיית יכול לראות את הקרקעית
בלי בעיה, החול הזהוב היה רך בצורה מדהימה, ובלי לדעת איך
להסביר זאת, גרגריו פשוט התפוררו מאליהם מבלי להידבק לך בין
האצבעות, בניגוד לחול בארץ. עצי דקל היו פזורים כל כמה מטרים,
ערסלים מאולתרים היו תלויים כחלק מהנוף הטבעי של המקום.

שכבתי על אחד מהם, עם כוס מוחיטו עם מטריית קוקטלים קטנה, מדי
כמה רגעים של זיעה, שאבתי שלוק מן הקשית המכופפת שלי ובהיתי
בתיירות המתהלכות להן על החוף, חלקן ללא החלק העליון של גופן
השזוף והמחוטב להפליא.

בחורה בעלת קימורים הכי מושלמים שראיתי, עם גימורים שרק
למכונית פורש טורבו יש, התהלכה לה באיטיות מוגזמת, אוחזת פרח
ביד אחת ומשחקת עם פרח אחר על גבי שרשרת הפרחים שהייתה תלויה
לה על צווארה.
"excuse me miss?" ניגשתי אליה.
היא נתנה למשקפי השמש שלה לנוח על קצה אפה בעת שסרקה אותי
במבטה.
"may I tell you something?" שאלתי בביטחון אך עם זאת בצורה
רגועה המשדרת ענווה.
"you can try..." היא ענתה וחייכה.
"הממ..." מה להגיד עכשיו, אני לא חשבתי כל כך רחוק, "I don't
believe in love in first site ,at least I didn't till now."
היא התבוננה בזר הפרחים של צווארה והמשיכה למולל את אחד מעלי
הכותרת של אחד הפרחים האדומים. "you're cute" היא אמרה לבסוף.
"would you like to take a walk?" שאלתי.
היא הנהנה בחיוב והמשיכה לשחק עם הפרח שעל צווארה.

שמישהו יזכיר לי למה בכלל רציתי לטוס לפה. אלוהים, מה אני אומר
בכלל, שמשיהו יזכיר לי למה אני בכלל חושב על לעזוב, איפה
הייתי, אה כן... "הו הו הו הו..." "oh Jesus!!!" נשמע מחדרו של
מאור הפעם.
ואנשים אומרים שהם לא מאמינים באלוהים יותר. אני חושב שחדר
המיטות צריך להפוך לבית הכנסת האוניברסאלי, אנשים יתפללו כך כל
הזמן.
לפני שבוע לא הייתה לי עבודה, לא הייתה לי חברה, לא היה לי שמץ
של תקווה, לא היה לי שביב אמונה.
עכשיו, בעודי רוכב מעל ג'סיקה, אין לי דאגות בעולם, וכל רצוני
הוא להשתקע באי הנפלא הזה עד סוף ימיי.
כבר אמרתי שהמכות הכי כואבות אלה הן המכות שאתה חוטף בזמן שאתה
מצפה לליטוף.
צלצול צורמני קטע את האורגזמה של ג'סיקה. "הלו..." עניתי
בטרוניה.
"sir, may you please come to the front desk, please there is
a matter of some insufficient credit to close."
מנהל המלון הבהיר לי בעדינות כי כרטס האשראי שלי פג תוקף ועליו
לבקש ממני לעזוב עוד היום.
ערכתי כמה טלפונים לארץ, מסתבר שהמינוס שלי רק תפח עם הזמן בעת
שהותי פה באי, וליהי לא טרחה לפצל את החשבון שלנו, וכנראה
שהחליטה לפנק את יוסי בהיעדרי בכמה ארוחות גורמה ובקולקציית
בגדים חדשה שכללה מלתחה שלמה מבית קאסטרו,דיזל וזארה.  כעבור
שעתיים של תסכול בין יבשתי על גבי קווי הטלפון של המלון, חזרתי
לחדר בבושת פנים, ג'סיקה לא טרחה להישאר.

והנה כמובן מצאתי את עצמי שוב בעמדת ההתחלה, נטול כל, מלא
בתסכול ורחמים עצמיים.
עוד מישהו מתחיל לראות פה דפוס או שזה רק אני!? מה נותר לי
עכשיו לעשות? לאן אני יכול לברוח עכשיו?
כנראה ששום מקום שבעולם לא יכול לגרום לי לברוח מהדבר שממנו
אני רוצה לברוח יותר מכל וזה אני עצמי, זה מה שעליי לעשות
להתמודד עם עצמי. אבל אני צריך כסף בשביל לחזור לארץ, מה אני
אעשה עכשיו?!

"אתה חושב יותר מדי..." הוא אמר לי.
ואני בכלל הופתעתי לשמוע עברית בקרבתי.
"מה אמרת?" שאלתי את הבחור שבהה בי.
"אתה חושב יותר מדי, יהיה לך בסוף קמטי מחשבה במצח לתמיד."
"מה? מי אתה? איך אתה יודע עברית?"
"אתה לומד פה ושם מהתיירים", ענה לי וצחקק, "חחח... אני ישראלי
לשעבר שעבר לגור פה, אני אחראי פה על עובדי הבריכה במלון "ניל
הוא השם".
הרמתי את הגבה. "ניל, אה... ניל, אתם צריכים פה עובדים
בבריכה?"

חלק 3

אז אני עובד כבר כמה ימים טובים בבריכה, אני המנקה-סוחב
מגבות-פותח סתימות-משמן תיירות החדש.
הצלחתי לצבור כבר כמה דולרים בשביל לקנות כרטיס חזרה לארץ, אבל
אני לא ממהר.
עם כל יום שעובר אני מנסה לגלות עוד ועוד על עצמי, מנסה לקלף
את שכבות הבצל של עצמי ולנסות להבין איך הגעתי לאן שהגעתי ואיך
ההחלטות שלי הובילו אותי לאיפה שאני עכשיו.

אתמול היה לי יום מדהים, אני לא מדבר על עוד סתם יום, יום שהיה
מוצלח מכל הבחינות, קיבלתי טיפ שמן מאיזו תיירת אנגליה מבוגרת
שכנראה מצאתי חן בעיניה, רוב היום היה נטול פעילויות, את רובו
ביליתי בלשבת על שפת הבריכה עם ניל ולשוחח על החיים ומשמעותם.

ניל הוא אחד האנשים המדהימים שפגשתי, הוא חכם, קשוב, אבל יותר
מזה יש לו איזה סוג של אור, הילה פנימית שכזאת, רוגע ושלווה
שאין כמעט לאף אחד מלבד נזירים בודהיסטים ואמני זן למיניהם.
כאילו הוא כבר חי את החיים האלה, מת ושב להתבונן בהם כצופה
מהצד.

"אל תחשוב על כל מה שהפסדת, תחשוב על כל מה שיש לך עוד
להרוויח. נכון שזה נשמע כמו קלישאה, אבל איזה יופי הן יודעות
לתמצת חוכמות חיים שלמות?!" אמר לי.
חייכתי אליו והוא ידע שאני מנסה לעכל ולהבין את מה שהוא אומר
ולא להתייחס לזה כאל אמירה מעוגיית מזל סינית.
הוא הרים כדור גומי שהיה בסמוך אלינו וזרק אותו למים, הכדור
נחת על פני המים וקבוצה של אדוות התפשטו ממקום הנחיתה. "אתה
רואה את זה?"
"כן..." אמרתי.
"כל עיגול כזה, כל מעגל כזה הוא חיים שלמים שמתפרשים מנקודה
אחת, לך יש את הכוח לבחור לאיפה להתפרש, לפה או לשם, אנחנו לא
שולטים מתי איזה כדור יפגע בנו או ינחת בחיינו אבל אנחנו
יכולים לשלוט באיך שנבחר לקבל את זה ולהסתגל אליו ברגע שהוא
יפגע."

השמש החלה לנצנץ על פני הבריכה באורה הזהוב, מוזיקה ג'מייקנית
התנגנה לה, זיגי מארלי אני חושב, אבל אני לא בטוח.
אני לא רוצה לעזוב את האי הזה, אני לא רוצה לעזוב את ניל, אבל
אני יודע עמוק בתוכי שאני בעצם בורח, אני מתחבא מהחיים
האמיתיים שמחכים לי שם בארץ, אני יכול לקחת את התיאוריות של
ניל ולנסות לבנות לי חיים חדשים פה, אבל אני לא חושב שזה יהיה
הצעד הנכון בעבורי, אני לא חושב גם שאני באמת ובתמים אוכל
לבנות לעצמי חיים חדשים עד שאני לא אעשה שלום עם הישנים.
"אז מה החלטת?" שאל אותי ניל תוך כדי הרהורים, כאילו הוא תמיד
יודע לקרוא את המחשבות שלי.
"אני חוזר לארץ", אמרתי לו בלי לנסות להבין בכלל איך הוא ידע
על מה או מה בכלל אני חושב.
"אני חושב שזו החלטה נכונה, השאלה היא אם זה הזמן הנכון."
"אני אגרום לזה להיות הזמן הנכון", אמרתי והתרוממתי במאמץ קל
משפת הבריכה.
"מצוין, רק אל תשכח שאם רוצים להירטב, יש את הסכנה שאפשר
לטבוע", אמר לי.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו , ובאותו רגע הוא השליך אותי
למים עם בגדי המלון שלי.

לאחר שירקתי את המים שבלעתי וקינחתי את אפי מפני מי הכלור
שבעבעו באפי, חייכתי אליו בעוד שערי הרטוב נמרח על מצחי. "מאוד
משעשע."
"אני יודע", אמר ניל.

"טיסה 535 תנחת בעוד כ-10 דקות" הכריז הקפטן בקשר של המטוס.
צפיתי בישראל הקטנה מלמעלה. "אחחח... there is no place like
home" אמרתי לעצמי ונקשתי עם הנעליים ביחד.

לאחר שאספתי את כל החפצים שלי ממקום העבודה הישן שלי, ולאחר
שלקחתי את כל הדברים שלי מהבית של ליהי ושלי נכנסתי למונית.
"לאן?" שאל אותי הנהג.
"אני לא יודע, באמת שאני לא יודע."
"אז תחשוב מהר, המונה דופק" הוא אמר לי, וכמה זה נכון, הרי
המונה של כולנו דופק, הוא לא מפסיק לדפוק עד היום בו אנחנו
מחזירים ציוד שם מלמעלה. "סע לרמת גן", אמרתי לו. החלטתי שאני
אשן קצת אצל ההורים עד שאני אחליט מה אני מתכוון לעשות עם
החיים שלי.
אני יודע שאתם מצפים פה עכשיו לסוף, לאיזו החלטה אמיצה שאני
אעשה, או אולי אפילו לאיזה סיפור נקמה עסיסי בליהי ובבוס שלי,
אליקו, אבל זה לא ככה, לפחות לא בעבורי.
אני די שליו ואני רגוע ואני יודע מי אני ואיפה אני נמצא עכשיו
בחיים שלי, מה שאני לא יודע זה לאן אני הולך, ואני אנסה לבין
את זה עכשיו, אין לי ברירה אחרת, אני הרי עדיין נושם לא?!

אני חושב שאני עובר את מה שכולנו עוברים בשלב כזה או אחר
בחיינו, אני נמצא עכשיו בצומת חשובה בחיים שלי בה אני רואה
דברים בצורה צלולה ואני צריך להחליט לאיפה אני ממשיך מפה, אני
לא יודע לאן אבל אני יודע שאני אשמח לעשות את הדרך לאיזה יעד
שזה לא יהיה, כי לפעמים הדרך היא בעצם היעד עצמו...