"אה... סליחה, אדוני?" אני שואלת בגרמנית עילגת. "כן, במה אפשר
לעזור?" הוא עונה לי באנגלית, אני נושמת לרווחה.
"מכאן יוצאת הרכבת לאינסוף?"
"אכן גברתי, היא צריכה להגיע עוד חצי שעה."
"כן... כן..." חושבת מה אני הולכת לעשות כאן עוד חצי שעה,
התחלתי להתרחק משם.
אבל אז נזכרתי ששכחתי להגיד תודה, ה"אדוני" כבר הסתובב אבל אני
נזכרת שאני צריכה להיות שגרירה של רצון טוב אז אני צועקת אחריו
"תודה!". ומרב התרגשות זה יצא לי בעברית אז מהר מהר אני הולכת
משם. נראה לי שראיתי כרגע שני אנשים עם קרחת מסתכלים עליי
מוזר.
חמישה עשר צעדים משם (אני חושבת, לא יצא לי לספור הפעם במדויק)
אני מוצאת בית קפה קטן. הוא קצת מעופש אבל לא נראה שום מקום
אחר בסביבה להעביר בו חצי שעה.
אני מתיישבת ליד שולחן קטן, על כיסא קטן, שקצת מתנדנד ומזכיר
לי את הכיסאות שהיו לי בבצפר.
אחרי עשר דקות ניגש אליי מלצר בלונדיני ושואל אותי בגרמנית אם
אני מתכוונת להזמין. אני מזמינה כוס קפה ואז הוא שואל איזה סוג
של קפה. בא לי נס קפה אבל אני לא יודעת אם הם מגישים את זה כאן
ובטח לא יודעת איך אומרים את זה בגרמנית אז אני פשוט עוצמת את
העיניים חזק, מתפללת קצת ואומרת "אספרסו". אוי... איזה יופי,
הנה... הוא מבין. "איטליאנו?" הוא שואל. "נו, איזראלי" אני
עונה, למרות שיכולתי להגיד שאני איטלקיה, הם (האירופאים) תמיד
קונים את זה עלינו. "או." הוא עושה פרצוף של אחד שכרגע שמע שאת
מישראל ומסתובב להביא לי את הקפה שלי, העיקר שאני כבר אלך משם,
יהודייה שכמותי.
עד שהוא מביא לי את הקפה שלי כבר עוברות עשר דקות ועד שאני
מסיימת לשתות אותו ומשלמת אני רואה שכבר עברה חצי שעה. אני
מודה לו יפה, הפעם בגרמנית, ויוצאת משם כמה שיותר מהר. בודקת
שוב ושוב שהמגן דויד לא מבצבץ מתוך החולצה וחוזרת לתחנה.
מוציאה את הכרטיס ונעמדת בתור, אני רואה המון אנשים וילד אחד
קטן. איש אחד גבוה, איש אחד שמן, איש אחד רזה, שני האנשים
הקרחים מקודם, "אדוני" ששאלתי אותו מה השעה, גברת שמנה עם
חצאית בצבע תכלת וכמה עלמות עם צעיפי פרווה.
הנהג לוקח את הכרטיסים, כמו באוטובוס לאילת, אבל הוא לא שואל
לאן.
אני מתיישבת ברכבת באחד התאים ומתחילה להוציא מהתיק הוורוד שלי
ספרים ומחברות. אם אני כבר נוסעת, אז לפחות לעשות עוד משהו
באותו הזמן.
אחרי חמש דקות של עבודה איטית ומשעממת נכנס לי לתא איזה מישהו
מוזר עם ראסטות ירוקות, צעיף כחול, שריטות על הפנים, מכנסי עור
וקסדה. הוא מתיישב בלי להגיד שום דבר ואני כבר מרגישה איך
הנוכחות שלו מתחילה להעיק עליי.
הוא שואל לאן אני נוסעת ואני מסתכלת עליו בפליאה. "לאינסוף,
אלא מה? זה היעד היחיד של הרכבת הזאת, אתה יודע."
"כן, אבל יש תחנות בדרך. את יכולה לעצור מתי שתרצי, רק תגידי
את המילה."
"המילה?"
"אה הא."
הוא מתיישב מולי ונועץ בי מבט. אח"כ הוא שולף מהכיס עיתון
שמקופל קטן קטן קטן, פותח אותו ומתחיל לקרוא את החדשות של
גרמניה.
"אז איפה אתה יורד?" אני שואלת, מצפה לאיזה רמז, משהו שיעזור
לי לפתור את הבנאדם התמוה הזה.
"אני יורד בנחת."
"כן, אבל איפה?"
"ב'נחת'! זה שם של מקום."
"אהה..."
אני עושה כאילו הבנתי וחוזרת למחברות. הכרוז מודיע שעצרנו
עכשיו באבדון ואנחנו מרחק אינסופי מאינסוף.
הבחור שיושב מולי שוב נועץ בי עיניים. "את יהודיה!"
אופס... השתחרר התליון. אני ממהרת להחביא אותו בחולצה ואומרת
"אז מה?" "כלום." הוא אומר, וממשיך לקרוא את העיתון המסמורטט
שלו.
"זה הטיול של האחרי צבא שלך?" הוא שואל אותי בחצי גרמנית - חצי
אנגלית. "לא ממש" אני אומרת לו ומגחכת לעצמי "לא, לא טיול אחרי
צבא." מעניין איזה ישראלים הוא הכיר פה שהוא כבר יודע על "טיול
אחרי צבא"... בכלל, איזה בנאדם שפוי יעשה "טיול אחרי צבא"
לגרמניה?... זה ניקוי ראש, זה? גרמניה?
"אז מה את עושה בגרמניה? ברכבת לאינסוף?"
"אני פשוט צריכה לסוע"
זהו, השתקתי אותו. "למה?"
כי אנחנו כאן בשבילך. קרציה.
"ככה".
בעברית זה תמיד נשמע יותר טוב. באנגלית זה סתם עלוב, זאת אותה
המילה כמו "מכיוון". כאילו התחלת משפט ולא סיימת אותו. נראה
לי, ש"ככה", זה אחד הביטויים שפשוט אי אפשר לתרגם כמו שצריך.
אני מסתכלת מהחלון והנוף העצוב מתחלף בנוף ירוק.
"אני יורד עוד שתי תחנות."
יופי לך.
"את רוצה לבוא איתי?"
"לא, תודה."
"אז פשוט תמשיכי לאינסוף?"
"כן, אני חושבת."
"זה בגלל שאת יהודיה."
הוא עוזב את התא ומשאיר אותי כועסת ומבולבלת... אני יוצאת מהתא
וצועקת אחריו "אבל... הי, אתה! אולי... סליחה? אולי תגיד לי
בכל זאת אולי מה המילה?" אבל הוא כנראה לא שמע.