כשעידו בא לעולם, לא נשמע ממנו שמץ של בכי, או אף קול אחר
למעשה. רק מבטו השקט הבהיר להוריו כי ילדם בריא, אם כי שונה
ללא ספק מעוללים אחרים. היו הבדלים נוספים, אך ההבדל הניכר
ביותר, עליו ידעה רק אחותו, היו מילותיו הראשונות. שכן, בניגוד
לאחרים, אלו לא היו איזה פרץ קולות סתמי שנשמע כהגייה של
המלים: 'אמא', או 'אבא'. רק מירב ידעה כי מילותיו הראשונות של
עידו היו: 'אל תלכי', והוא הגה אותן ברהיטות מוחלטת כשהיה בן
פחות מחודש ימים.

כשנחו עיניה של מירב על אחיה הקטן לראשונה, אמרו לה הוריה כי
הם סומכים עליה שתהיה לו לאחות גדולה. הם ציפו ממנה שתשמור
עליו, ותדאג לו. מירב, שהייתה בת שמונה שנים בעת הולדתו של
עידו, חיבקה את אחיה, וכן את תפקיד האחות הגדולה בשמחה. כשאחזה
בו בפעם הראשונה והביטה אל עיניו השלוות, הבטיחה לעצמה כי תמיד
תשמור עליו מפני רע.
וכך, כשיצאו הוריה לבקר זוג חברים מהמושב, כחודש ימים לאחר
מכן, הייתה מירב להוטה להוכיח כי היא מסוגלת לעמוד בהבטחתה,
ואף יותר מכך. הוריה הותירו אותה ואת עידו בידיה האמונות של
סבתם, ובפניה מירב פירטה כיצד תסדר את חדרה ואת חדר המשחקים,
תצחצח את שיניה, ואז תתלבש לשינה ותלך בעצמה לישון, בלי שאיש
ביקש ממנה. היא זכתה לחיוך מאשר מסבתה, ומיהרה להתחיל בעיסוקיה
הרבים, אך לפני שעשתה את כל אלו, פנתה לחדר השינה של עידו,
בכדי לבדוק את שלומו אחיה הקטן.
בצעדים שקטים היא נכנסה, כורעת לצד העריסה כדי להביט בו. באותו
רגע שקט, חשה כלפי אחיה חום ורוך כפי שמעולם לא חשה כלפי אף
אדם אחר. היא אהבה אותו בכל לבה, ורצתה את הטוב ביותר בעבורו.
לנצח נצחים, חשבה לעצמה בחיוך. רגע קצר לאחר מכן נמחק אותו
חיוך מפניה של מירב, והרגשתה השתנתה משמחה - לפחד.
בעודו שוכב על גבו, פקח עידו את עיניו והביט לעברה. היא ראתה
את שפתיו של אחיה נעות, ושמעה לחישה דקה, שנשמעה כבאה מכל
כיווני החדר. מירב לא הצליחה להבין את ששמעה, אך המילים נשאו
איתן משקל כבד ותחושה מבשרת רעות.
היא רצתה לקרוא לסבתה, אך גילתה כי שום קול לא יוצא מגרונה.
עידו התהפך בעריסתו, התיישב, ולבסוף קם ונעמד על שתי רגליו.
היא רצתה לצאת מהחדר, אך רגליה היו קפואות במקום. היא הביטה
בעיניו של אחיה, והוא הביט אליה חזרה. היא הבינה באותו רגע
ידעה שהוא זה ששיתק אותה.
הוא התקרב אליה, נע בצעדים קטנים אך בטוחים, עד שהגיע לקצה
העריסה. כשהיה קרוב מספיק לפניה של מירב נפערו שפתיו שוב,
ובקול חלש אך ברור אמר שוב: "אל תלכי."

מירב לא סידרה את החדר שלה באותו ערב, ולא צחצחה את שיניה.
במקום, היא רצה לחדרה שלה, והתחבאה מתחת לשמיכה הדקה, מקווה
ששינה עמוקה תתבע אותה במהירות.
כשהתעוררה למחרת במיטתה, זכרה בבהירות את כל שאירע, חשה את
כובד המילים המאיימות בכל גופה. היא שיתפה את הוריה במצוקתה,
אך אלו רק חייכו, אמרו כי חלמה או דמיינה, ופטרו את עצמם מכל
אחריות נוספת.
ועם זאת, למרות זלזולם של הוריה, מירב הייתה משוכנעת במה שקרה,
ופיתחה חשדנות כלפי עידו. היא החלה למנוע ממנו צעצועים כל עת
שהייתה איתו לבד, ואמרה לו שוב ושוב שתחזיר לו אותם רק אם
ידבר, ולו מילה אחת, אך עידו לא דיבר שוב. פעם אחת התעצבנה
עליו כל כך עד שהרימה את ידה אליו והכתה אותו, וגם אז, לא רק
שלא דיבר, הוא גם לא בכה. רק נאנק בקול דק עם החבטה, והביט
במירב במבט שקט, שרק הכעיס אותה עוד יותר.
עם חלוף הימים, מירב ניסתה לשכוח מכל שהתרחש באותו ערב. אך
מרגע שהזיכרון הפסיק לענות אותה במהלך היום, הוא החל לתקוף
אותה בחלומותיה. בתחילה בבהירות נוראית, ולבסוף, הפכו התמונות
לעמומות, וכל שנותרה עימו הייתה התחושה הרעה איתה התעוררה יום
אחר יום.
מדוע חשה ברע היא לא הבינה. כמו כן היא לא הבינה מדוע היא
התקשתה בלימודים, או מדוע התרחקו ממנה חברותיה. חייה של מירב
הוסטו מהדרך בה פסעה, ובידיה הקטנות, לא הייתה מסוגלת לעשות
דבר כדי להטות אותם בחזרה.

מירב ספרה את הדקות עד שתרד השמש ויגיע הערב. לראשונה מזה זמן
רב, הוחלף הזעף הקבוע שעל פניה בחיוך רחב ומטופש. רועי רענן
הזמין אותה לבילוי איתו ועם החברים שלו. החבורה שלו, ליתר
דיוק, שהייתה מורכבת בעיקר מנערים ונערות מבוגרים ממנה. מירב
הייתה מביטה בחבורתו של רועי, ובעיקר בבנות החבורה, כמעט
בהערצה. הן לא היו בובות ברבי מצועצעות, הייתה חושבת, והן לא
התלבשו או התנהגו כמו דמויות בסדרה אמריקאית מטופשות. כשהסתכלה
עליהן מהצד, ראתה נשים, ולא נערות, כאלו שחשבו בשביל עצמן ולא
נתנו לאף אחד מלבדן להחליט עבורן מה נכון ומה לא.
באותו יום רועי הציע לה להצטרף אליהם. משום מה מצאה חן בעיניו.
אם כי בדבריו הותיר רמז כי הצעתו עלולה להיות חד פעמית. אך
למירב לא היה אכפת - היא ממילא לא התכוונה להחמיץ אותה.
בצעד קליל היא חזרה מתחנת האוטובוס, שרה את השיר שהתנגן
באוזניה, ובראשה מחשבות על מה תלבש בערב, כאשר יבואו ויאספו
אותה.
מירב הרשתה לעצמה להאמין כי דבר לא יוריד את מצב רוחה באותו
יום, עד שהוריה ביקשו ממנה לשמור על עידו, אחיה הקטן בן השש.
"הוא מספיק גדול כדי לשמור על עצמו!", טענה, באיזה שמץ של
תקווה שהוריה יקשיבו לה לשם שינוי. אבל הם רק עמדו משולבי
ידיים והביטו בה במבט מזלזל. "זה לא נתון לויכוח", אמר אביה.
"אבל קבעתי לצאת הערב", התחננה.
"זה בסדר", השיבה אמה, "אנחנו יוצאים רק בתשע".
הכתפיים של מירב השתופפו, בעוד ההבנה לבאות מחלחלת בה. "אני
רוצה לצאת אחרי תשע", אמרה.
"אבל יש לך לימודים מחר, לא?"
כעת ידעה כי גם אם הוריה היו טורחים לשכור שמרטפית, בכל זאת לא
היו מרשים לה לצאת. היא הביטה בשני הוריה עובדים בתיאום, בעוד
השיחה מתנהלת ומתקדמת לעבר סופה הידוע מראש.
השמירה על עידו, הסיקה מירב, הייתה רק האזיקים בהם השתמשו בכדי
לכבול אותה לבית ולמנוע ממנה את החיים.
עם דמעות עצורות בעיניה וקללות שקטות בפיה, הלכה מירב לחדר,
ונעלה את עצמה בפנים. מבעד לחלון האדימו השמים ואז החלו להשחיר
בעוד מחוגי השעון נעים באיטיות מעיקה. הוריה קראו לה לארוחת
ערב, אך היא לא ענתה, והם לא טרחו לקרוא פעם נוספת.
בייאושה, שקלה להתקשר לרועי ולהודיע לו שהיא לא יכולה ללכת. זו
לא אשמתי, חשבה לומר לו, הכל בגלל ההורים שלי, והאח המפונק
שלי.
היא דמיינה את תגובתו הפושרת של רועי, ואת ההזדמנות חומקת מבין
אצבעותיה, כשלפתע עלתה בראשה מחשבה.
לאחר שראתה את מכונית של הוריה עוזבת את החניה, חזרה מירב
לסלון. היא הייתה כבר לבושה ומאופרת, וירדה בכדי לקחת את הארנק
שלה ולאכול מקצת מהשאריות שהותירו לה.
עידו, לבוש ומוכן לשינה בפיז'מה מצועצעת, ישב מול הטלוויזיה
וצפה באחת מקלטות הוידיאו הרבות שלו. הוא גדל להיות ילד שקט
ונוח, ועם זאת, כל מילה שאמר פרטה על עצביה החשופים של מירב.
היא באמת ובתמים סלדה ממנו, ולא טרחה להעמיק בתוכה לגלות מה בו
מרגיז אותה כל כך. לפני שהתיישבה לאכול, הביטה בו לרגע קצר
וקיוותה בלבה שיעזוב אותה לנפשה.
כעבור רגע, הופיע עידו בכניסה למטבח.
"אמא ואבא אמרו שאת צריכה לשמור עלי", אמר.
אין לו שום טיפת עצמאות, חשבה בכעס. "אני לא תמיד אהיה כאן
לטפל בך אתה יודע." עידו לא ענה, ורק המשיך לעמוד במקום ולהביט
בה. הוא נראה בעיניה כמו בובה בחנות ילדים. "אני לא הולכת לשום
מקום בכל מקרה. בגללך, אם יורשה לי לציין."
"אני מצטער", ענה.
"יופי לך שאתה מצטער, אבל מה זה עוזר לי?", היא המשיכה לאכול,
מתעלמת במופגן מנוכחותו של אחיה, עד שלבסוף לא יכלה לסבול עוד
את מבטיו ואמרה לו לחזור לטלוויזיה ולהפסיק להציק לה.
בצייתנות, עידו חזר לסלון.
כשסיימה לאכול, הותירה מירב את הכלים בכיור ופנתה לחדרה, שם
התכוונה לנעול את דלתה מפנים, ולצאת מהחלון. היא חייכה כשחשבה
על התוכנית הפשוטה שרקמה, ועל המשך הערב עם רועי, כשלפתע עידו
צץ מאחוריה, ומשך בדש חולצתה.
"מה אתה רוצה עכשיו?", שאלה אותו.
עידו הביט בעיניה של מירב, ובקול שקט אמר: "אל תלכי."
ההרגשה הייתה כאילו הוכתה בראשה. בעוד היא נאבקת להמשיך לעמוד
על רגליה, שאלה בלחישה: "מה אמרת?"
"אל תלכי", אמר שוב, אך בראשה של מירב המילים נאמרו באלפי
קולות נפרדים. הסכר בו נאספו כל חלומותיה התפרק, וכולם התפרצו
בראשה בו זמנית. כעבור רגע היא מצאה את עצמה על ברכיה. בפיה
היה טעם מתכתי, ואת הרצפה תחתיה ניקדו טיפות אדומות של דם. היא
נגעה באפה המדמם, וחשה כיצד דמעות צורבות עולות בעיניה. היא
קמה לרגליה ובצעדים כושלים טיפסה במעלה המדרגות, מותירה את
אחיה הקטן מאחור. כשהגיעה לחדרה טרקה את החדר ופרצה בבכי מר.
אי שם נשמעה צפירה של מכונית, אך מירב לא הצליחה להביא את עצמה
לרגיעה.  וכך, בעוד דמעותיה מרטיבות את כר מיטתה, היא נרדמה,
ושקעה בשינה שקטה ונטולת חלומות.

היא התעוררה עם שחר, עיניה כואבות וראשה כבד. תחילה רצתה לחזור
לישון, אך גילתה כי היא אינה עייפה. משויתרה, נותרה לשכב
במיטתה ועיניה עצומות. באותם רגעים ראשונים של בוקר לא הייתה
משוכנעת לגמרי מה קרה; כל שזכרה היה כי פספסה את ההזדמנות
לפגוש את רועי, וזו הייתה אשמת אחיה.
לאחר זמן מה, הכריחה עצמה לקום מהמיטה, ופנתה לחדר המקלחת כדי
לקלף מעצמה את הבגדים בהם נרדמה ולהתקלח. אך ההרגשה הרעה נותרה
בעינה, וכשירדה במדרגות הייתה מירב עוד כעוסה על הוריה, כעוסה
על החיים, ובעיקר, כעוסה על עידו.
היא מצאה את משפחתה ישובה ליד שולחן האוכל.
"בוקר טוב", בירכה אותה אימה, "איך היה אתמול?"
מירב הביטה באמה, אך סירבה לענות. היא התיישבה ליד השולחן,
וגררה אל מול עיניה את העיתון המקומי. בהיסח דעת היא הרימה
אותו והביטה בכותרת הראשית. לאחר רגע נפקחו עיניה לרווחה.
"הייתה תאונה", אמרה.
אביה הביט מעבר לכתפה, ואז לקח את העיתון מידיה. "כמה ילדים
נהרגו", אמר. אמה לקחה את העיתון מידיו של אביה והוסיפה כי הם
היו בחטיבה איתה.
אך מירב כבר ידעה. הוריה המשיכו ודיברו על כל שאירע, מעירים
לגבי הנוער ולגבי חינוך לנהיגה נכונה, אבל מירב לא הקשיבה עוד.
היא הביטה באחיה, וציפתה שהוא יביט לכיוונה, אך הוא רק ישב
בכיסאו ואכל מקערת הדגנים שלו, חסר מודעות כביכול לעולם
שסביבו.

שבוע לאחר מכן עידו היה מעורב בתאונה.
הוא חצה את הכביש לבדו, כאשר מכונית התקרבה אליו במהירות. חבר
של המשפחה שעמד בקרבת מקום אמר להם כי עידו פשוט קפא במקומו.
"פשוט נעמד ולא זז. הוא גם לא צעק ולא כלום", אמר להוריו כמעין
נחמה, מעל מיטתו בבית החולים. "יש לכם ילד ממש אמיץ", אמר.
מירב עמדה בפינת חדר המיון, מביטה לעבר הוריה המסתודדים מעל
אחיה הפצוע. בזמן הקצר שבין התאונות, מירב לא ידעה כיצד
להתייחס לאחיה הקטן, אז היא בחרה להתעלם ממנו. בינתיים, נפסקו
הסיוטים מהם סבלה, ושנתה השתפרה פלאים. כעת, רק שבוע לאחר
שניצלו חייה שלה, הביטה מירב מהצד, והחניקה את הבכי שמילא אותה
מבפנים.
אמנם עידו רק שבר את רגלו, אך היא ידעה בכל מעודה שהתאונה
הייתה מיועדת עבורה. אחיה הזהיר אותה, ולכן היה צריך גם לפרוע
את חובה. הוא עשה זאת עבורה, ותחושת האשמה לא עזבה אותה.
היא התעקשה להישאר איתו ולשמור עליו, ומכיוון שנרדם, נתנו לה
הוריה להישאר איתו לבדה בעוד הם הולכים הביתה. מירב התקרבה אל
אחיה הישן באיטיות, וליטפה את ראשו החבול. לאחר רגע הוא פקח את
עיניו והביט בה, מבטו שקט ושליו כתמיד.
"הבאתי לך סנדוויץ", היא אמרה. לאחר שלא הגיב, ניגשה לתיק
והוציאה לחם מרוח בשוקולד, "בלי הקשה", אמרה לו. כמו שעידו
אהב. עידו לקח את הכריך לידיו, והחל לאכול אותו.
"אתה ידעת", אמרה בזמן שלעס, "נכון?"
עידו הנהן.
"איך?", שאלה. אך כתשובה הוא רק משך בכתפיו.
מירב הביטה בפניו השלוות, ודמעות החלו עולות בעיניה. "למה לא
זזת?", שאלה בקול שהלך ונשבר. עידו הניח את הכריך בצד, התגלגל
על צידו, ועצם את עיניו.
באותו לילה מירב ישבה בחדרה ומבטה אל הלילה שנפרש מחוץ לחלון.
בעודה חושבת על אחיה בבית החולים, הרהרה בחייה ובכיוון אליו
הובילו אותה. עיניה החלו להיסגר כשלפתע הבינה כי נתגלתה בפניה
דרך חדשה בה היא יכולה לפסוע. דרך ישנה שהייתה נסתרת מעיניה זה
זמן רב.
היא נשכבה לאחור, ובזמן ששינה עוטפת אותה, החליטה לשפר את
יחסיה עם משפחתה, ובהתאם לכך, לקיים גם את ההבטחה הישנה שלה;
היא תהיה לעידו האחות הגדולה שהוא זכאי לה. היא תדאג לו.

עידו גדל להיות נער שקט ורגוע כפי שתמיד היה. הוא גם היה נער
גבוה נאה, והותיר את שיערו ארוך במהלך רוב חייו, מלבד הפעם בה
נאלצו לגלח אותו לפני ניתוח בראשו.
מלבד ביקוריו הנשנים בבית החולים, בהם הספיק להכיר את צוות
המיון בשמות פרטיים, חייו של עידו נעו על מי מנוחות. הוא לא
רכש מספר רב של חברים, אך המעטים שמשך סביבו היו חברים אמיתיים
ואוהבים.
אולם איש לא היה קרוב אליו כמו אחותו הגדולה.
מאז ביקורו הראשון בבית החולים, מירב עשתה מאמצים ניכרים
וברורים כדי לקחת חלק בחייו. היא עזרה לו בשיעורים, כך שהיה
כמעט תמיד מתקדם בחומר מכיתתו. היא נתנה לו עצות כל עת שביקש,
אך גם הותירה לו מקום להרהורים משל עצמו ולא ביקשה שילך בדרכה
בכל עת. בעיקר, היא טיפחה אותו, הפגינה כלפיו חיבה אמיתית,
והייתה לו לחברתו הטובה ביותר.
ולמרות זאת היא הרגישה אשמה על הפעמים בהן עידו לקח על עצמו את
מנת הגורל שלה. כל פעם מחדש הייתה מתווכחת איתו, והוא, גם בגיל
צעיר, היה מכריח אותה להקשיב לו.
"זה לא הוגן", הייתה אומרת לו.
"אבל המחיר פעוט יחסית", היה משיב לה.
רק בשיחות החוזרות ונשנות הללו הייתה מתגלה עקשנותו של עידו,
שהייתה גדולה אף מזו של מירב.  ולבסוף היא הייתה נכנעת לו. היא
ניסתה להוקיר לו תודה, אך הוא לא היה מוכן לשמוע מכך. "אני אח
שלך", הוא אמר, ובמשפט פשוט זה סיים מספר לא מבוטל של שיחות.
ערב אחד, כאשר מירב התכוונה לצאת לבילוי עם בן זוג מזדמן,
הזהיר אותה עידו שלא תלך. היא לא התווכחה איתו, ואמרה לו כי
תישאר בבית, אך לבסוף הלכה בכל זאת. אותו ערב הותיר במירב
פציעה פיסית ורגשית חמורה כל כך עד כי עברה כשנה עד שהתאוששה
ממנה לגמרי.
בתקופה שהייתה בבית החולים, היה עידו יושב לידה כל יום, וכל
יום מחדש היה מכריח אותה להישבע שתמיד תמיד תקשיב לו. היא
בכתה, והוא בכה איתה, אך בסופו של דבר היא הסכימה, ונשבעה.
לאחר אותה תקופה עברה מירב מהמושב, ופנתה ללימוד אדריכלות הרחק
מבית הוריה. תחילה שקלה לנתק קשר עם משפחתה, באמונה כי כך תוכל
לשמור על שלום אחיה, אך הוא היה בעבורה החבר הקרוב ביותר,
ומקור של חום ממנו לא יכלה או רצתה להתעלם. היא נותרה בקשר עם
הוריה, ובקשר טוב עוד יותר עם אחיה הקטן.
הביטוי "אל תלכי", גם כאשר הייתה רחוקה מעידו, נותר חקוק עמוק
בראשה. כך יצא שהיא נותרה מספר חודשים כזוגתו של גבר שהיה
פוגעני כלפיה, אחרי שכבר החליטה לעזוב אותו. הוא עשה הכל מלבד
לרדת על ברכיו ולהתחנן שתישאר. אך כשקרא אחריה: "אל תלכי",
עצרה במקומה, ובסופו של דבר השתכנעה לתת לו הזדמנות נוספת.
כעבור זמן קצר הוא חזר והכה אותה שוב, ובפעם הבאה שקרא אחריה,
היא המשיכה לצעוד ולא הסתכלה לאחור.
ימים ספורים לאחר הפרידה, שכנעו אותה חברותיה ללימודים ללכת
ולבלות איתן במועדון ריקודים, ובכך להשתחרר מההרגשה הרעה,
ובעיקר מאחיזתו הרגשית של בן זוגה לשעבר עליה.
על אף שלא הייתה נלהבת במיוחד מכך, שמחה על המחווה של חברותיה
והסכימה ללכת. היא התלבשה והתאפרה והייתה כבר מוכנה ליציאה
כשהטלפון הסלולארי שלה צלצל. היא כמעט ולא ענתה.
"לאן שלא תכננת ללכת היום, אל תלכי."
"לא," היא אמרה בהחלטיות, "אני הולכת."
"לא מירב, את לא. אני מתחנן, אל תעשי לי את זה."
"לא לעשות לך את זה?! זה בדיוק העניין."
"מירב, אנחנו דיברנו על זה."
"אני אזהר!"
"את יודעת שזה לא עוזר..."
"ומה יהיה הפעם, עידו? ידקרו אותך? תידרס שוב?"
"מירב-"
"עידו-"
"את הבטחת לי."
צפירת המכונית נשמעה, בדיוק כמו באותו ערב לפני כל כך הרבה
שנים. אחיזתה של מירב התהדקה סביב המכשיר הסלולרי.
"אני הבטחתי גם לשמור עליך", אמרה, דמעה בודדת זולגת מעיניה.
"איך בדיוק אני אמורה לעשות את זה?"
מצדו השני של הקו עידו השתתק. "אנחנו נדבר על זה. אני אבוא
אליך ונדבר. אבל אני מתחנן... אל תלכי."
מירב לקחה נשימה עמוקה, והעבירה יד בשיערה. "אני כבר לבושה
והכל", אמרה בניסיון להישמע מבודחת.
"אני אפצה אותך", אמר, "נלך לאכול גלידה או משהו."
כשסיימו את השיחה, זלגה עוד דמעה בודדת במורד לחיה. איך תיקח
אותי לגלידה אם תהיה בבית חולים, חשבה. היא יצאה מדירתה
והודיעה לחברותיה שהיא לא מצטרפת. הן ניסו לשכנע אותה, אך היא
נותרה נחושה בסירובה.
לפני תום השבוע מירב ועידו נפגשו בביתו של עידו. ליד דלת
הכניסה כבר נח תיק המיון שלו. הם ישבו וניהלו שיחה נעימה,
מדברים באיטיות על ההווה והעתיד.
"מי יודע?", אמר עידו, "אולי הפעם יהיה בסדר."
ואכן, עם עבור הימים, עידו נותר ללא פגע גלוי לעין. שניהם אחזו
יחדיו בתקווה כי הצליחו לשנות את הגורל עצמו, עד כחצי שנה
מאוחר לכן, כאשר עידו אובחן כחולה איידס.

מירב נשענה אל אחיה ונשקה למצחו. עידו פקח את עיניו, והביט בה
באותו מבט שקט. הוא חייך. "עכשיו כל מה שחסר זה חלה עם
שוקולד", הוא אמר בקול חלש.
מירב חייכה גם כן, והוציאה מהתיק שלה שקית ובתוכה פרוסה מרוחה
בשוקולד. "בלי הקשה", הוסיפה.
עידו צחק. "את גדולה."
היא רכנה כדי לחבק אותו, ודמעות החלו זולגות מעיניה.
"מה יש?", הוא שאל אותה ברכות.
היא משכה בכתפייה, "הלוואי והיית פוגש אותו, זה הכל."
שניהם הביטו לעבר בטנה ההולכת וטופחת של מירב. "אתם יודעים שזה
בן?" שאל.
מירב הנהנה. "אנחנו קוראים לו עידו."
"את בטוחה שזה בטוח?", שאל, "הוא עלול לבלות הרבה זמן בבית
חולים עם שם כזה."
הם חלקו חיוך משותף, ושניהם דיברו ברכות על ימים שעברו מתעלמים
עד כמה שניתן מההווה והעתיד. כשהגיע הערב, ומירב עמדה לצאת
בחזרה לביתה, אחז עידו בדש הסוודר שלה ולחש: "אל תלכי. בבקשה
אל תלכי."
היא נשארה איתו באותו ערב עד לאחר ששקעה השמש, עד שלבסוף נרדם
שעון על אחותו, עד שנשימתו פסקה, ועל פניו ההבעה השקטה ביותר
שלבש במהלך כל חייו.
מירב רכנה מעל אחיה הקטן, ונשקה בעדינות למצחו. היא ליטפה את
ראשו, ולחשה לו: "תודה," והלכה.