היה לי ברור לחלוטין שהוא הולך להגיע. ישבתי שם, יחפה, נצרבת
בקרני השמש, כמו ישיש זקן שמחכה לגאולה. בוא, קח אותי מכאן,
משוך אותי לעבר שדות החיטה הזהובים שלך. אני קטנה, מכווצת,
ואתה גדל על כל צעד שלך. כתשגיע, תוכל לאסוף אותי בזרועותייך
הגדולות ונמות שניינו ביחד.
אמא אומרת שהכתבים שלי כתבי קודש הם. אסור לזרוק שום דבר. אבל
אני רוצה לזרוק הכל. אזרוק אותם לעבר קרני השמש, לאופק, לנצח,
ולא אראה אותם שוב לעולם. והאוויר יהיה נקי, כל-כך נקי
בלעדיהם. ואני - חופשיה. גם אותך אזרוק, דף נייר נגוע בטיפות
של דם וריקנות, אבל בינתיים - אני מחכה. יש לי את כל הסבלנות
שבעולם. א י נ ס ו פ י ת  אני. גם אם תגיע מחר או עוד שנה, אשב
כאן - עד אשר קרני השמש ימיסו את פיסת עורי האחרונה.

תן לי יד, קח אותי מכאן אני מתננת. כל כך חם לי, אני מתאדה.
השמש שורפת, חותכת, חודרת לעיניים, לעצמות. תן לי טיפה של
מים,
עוד שניה ואתעלף.