יושבות באותו חדר, מתבוננות זו בזו. בלי לומר מילה, הכל כבר
נאמר. גם אין צורך לטרוח, שתינו יודעות מה השנייה תגיד. החדר
מלא כעס ושנאה. לא באמת שונאות זו את זו, אבל כרגע הדבר הכי
גרוע הוא האדם שאנחנו רואות מולנו.
היא סיימה לדבר, לפני כמה דקות. עכשיו דממה. השקט ההורג הזה,
שרק מחמיר את המצב, רק מעלה את הכעס...
השקט האיום הזה.השקט שלפני הסערה. ובלי לשים לב הידיים
מתכווצות לאגרופים. הבנתי מה היא אמרה. זה סוף סוף הגיע עליי.
הקול המרוחק כל כך שלה, קול זר לי מכל בחינה. היא אמרה שזה
נגמר. שהיא לא תסלח לי יותר. החדר נראה פתאום מוזר. כאילו
אנחנו יושבות באמצע חלל עצום ובחדר ישנם רק שני הכיסאות שלנו
שעומדים זה מול זה. אף אחת לא זזה, למרות שאין רצון לשבת כלל.
רצון עז לקום ולהרוס הכל, להשמיד את החדר הזה. מה זאת אומרת
היא לא תסלח לי יותר? באיזה זכות היא לוקחת את החברות שלנו
והורסת הכל ככה? והיא עוד מעיזה להאשים אותי?
החום עולה. הרגשה שהחדר הוצת, והכל מסביב עולה בלהבות. ורק
שתינו עומדות במרכז כל אחת כועסת על השנייה אך כבר מזמן נגמרו
המילים. העולם הזה, העולם שבניתי לעצמי מתמוטט עליי. ואני
ניצבת שם לבדי. ובוהה באדם זר לי כל כך. האדם הכי קרוב שהיה לי
אי פעם, נהפך לזר ומנוכר כל כך. הבניין הענק הזה, של חברות
דמיונית. הוא קורס עליי. ואני נשארת מתחת להריסות כשזה מכה בי
- היא אף פעם לא הרגישה כמו שהרגשתי אני. היא לא הבינה מילה
ממה שנאמר בשנים האלה. כל זה היה מזויף כל כך, ומכור כל כך...
החברות שלנו הייתה יקרה לי כל כך. היא הייתה הבנאדם היחיד
שהרגשתי שמבין אותי ללא מילים. ראינו אחת את השנייה וידענו
לזהות ישר שמשהו לא בסדר, גם כשאיש לא מזהה שום טיפת עצב. הכל
היה מזויף. וכשהבנתי את זה הרגשתי כאילו סכין נתקעה בליבי.
הסכין שלה. והידיים הקרות שלה, הורידו ממני את שכבת הסיד של
הקירות הממוטטים. היא ראתה שאין לה כבר למה לצפות.
הבדידות הזאת, נפלה עליי בפעם הראשונה. קמתי מהכיסא. הכיסא
נפל. הרעש של הנפילה היה איטי כאילו הכיסא מתנפץ שנים. היא
בהתה בי בפחד ניכר. ישבה בלי לנסות לעצור אותי. זרם דמעות קרות
נפל על לחיי החמים. שטף את האיפור, שטף את הזיוף, שטף כל הרגשת
אהבה כלפי האדם הזר לי כל כך שישב בכיסא מולי ובהה בי.
הקירות נשרפו ולאט החדר הפך מחדר לבן, מלא בתמימות וברגשות של
חברות ותמיכה, לחדר שחור, מלא רמאות. הזיוף של הצבע הלבן התקלף
מהקירות ועכשיו ראו לעיניי כל העולם את החברות המזויפת הזאת.
השקרים של כל השנים האלה.
קמתי ויצאתי בטריקת דלת מאחורי. הדלת נפלה ממקומה ועשן יצא בגל
גדול מהחדר. האש החלה להירגע. ורק היא ישבה באמצע החדר, בלי
לנוע ולו לשנייה. מביטה בגב שלי ההולך ומתרחק. וגם עיניה שלה
כבר אינן מבריקות וזוהרות יותר. גם היא יושבת שם ורק דמעה אחת
יחידה נופלת מעיניה שלה, עליי.