היום ראיתי אותה ניצבת שם, אם החברה המשותפת שלנו. אך היא היתה
החברה שלי. חברה טובה. הכל בשבילי. זהיתי אותה מרחוק, למרות
שהראייה שלי לא מאפשרת את זה. רק הפעם זהיתי אותה. כנראה הפעם
היחידה. היא עמדה שם, ניצבת ומנסה להיות יציבה. ראיתי מיד
שמשהו לא בסדר, וכולם התעלמו מזה. כאילו אני היחידה שיכולתי
לראות את זה. אולי באמת הייתי יחידה. היא לא מרבה לבכות, או
להביע רגשות בפומבי. אבל אני מכירה אותה טוב, טוב מדי. זה היה
מבט חושש, מבט היסטרי. בדרך כלל היא לא כזאת. היא היתה כזאת
איתי רק פעמיים במשך הכרותינו הארוכה. רק פעמיים בכתה מולי.
אני לא הצלחתי לבכות מולה אף פעם.
משהו לא היה בסדר, אבל לא אמרתי לה כלום. ניגשתי אליהן כי עמדו
בדיוק בדרכי. בירכתי לשלום את החברה המשותפת שלנו כי אנחנו לא
מדברות כבר המון זמן. מהמבט הראשון יכולתי להגיד שמשהו לא
בסדר. עינייה מלאות דמעות, היא הייתה חיוורת יותר מתמיד. לא
יכולתי לשאול אותה מה קרה, הרגשתי שאין לי זכות להתערב, ונראה
שהחברה שעמדה בצד כלל לא הבחינה בכך. אוטומטית רציתי לשאול מה
לא בסדר, אבל תפסתי את עצמי ברגע האחרון ובמקום זה שאלתי אם
הכל טוב, זרקתי מבט לעינייה שעוד שנייה מפילות מפל דמעות עצום.
בלי לחכות לתשובה הלכתי משם מהר ככל שיכולתי.
והיא, ניצבת שם, בלי להסתכל לאחור. לא הסתובבה לראות אותי.
וזאת רק הפעם השנייה שאנחנו נפגשות אחרי הריב.
מה לא בסדר?מה לעזעזל גרם לה לבכות? זה היה הדבר כנראה הכי
קשה. לגרום לה לבכות. הרגשתי שמשהו בתוכי מתכווץ, עוד בשנייה
שראיתי את עינייה, אדומות ועייפות. הן לא היו כאלה אף פעם.
תמיד היו זוהרות באופן מדהים. העיניים החומות האלו, כמעט
שחורות. ופשוט רציתי לחבק אותה. הרגשתי כל פעימה של הלב שלה.
עכשיו היו עינייה אדומות, מלאות בדמעות, בכאב, דהויות ועייפות.
מאז הריב שלנו עברה יותר משנה. כל שנייה בשנה הזאת חשבתי עליה.
לא הייתי מסוגלת לשכוח אותה. אהבתי אותה יותר מהכל.
לראות אותה ככה פשוט שבר אותי. עכשיו, בזמן האחרון החלטתי לתת
לה ללכת בשקט. לעזוב אותה ואת הזכרונות שלי ממנה. וכשראיתי
אותה... פשוט לא יכולתי. עדיין לא מסוגלת. אם רק ידעתי מה כואב
לה כל כך, אם רק יכולתי לעשות משהו. ובמחשבה על כמה כאב אני
גרמתי לה. אם רק ידעה כמה אני אוהבת אותה. בעצם הייתה עוד פעם
שהיא בכתה. בגללי. הפעם האחרונה שבכתה מולי, בכתה בגללי. שונאת
את עצמי על כל הכעס שהוצאתי עליה. היא כמובן לא סלחה לי, לא
שניסיתי יותר מדי לבקש סליחה.
התרחקתי בצעד מהיר, ופתאום בראשי מחשבה, אולי היא ככה בגללי?
אולי מצב הרוח הזה בגלל שראתה אותי? אולי היא בוכה שוב...
בגללי...?