הרמתי את הפלאפון שלי מהשולחן שהיה מולי, צמוד לחלון הרכבת.
הסתכלתי עליו לשנייה, חושבת, ואז שלחתי הודעה לחברתי הטובה
ביותר, החברה שהכי תבין: "זוכרת שדיברנו על זה שנעבוד על כולם
ב-1 באפריל שהתאבדתי? לא תצטרכי לעבוד עליהם. אני ברכבת, ואני
הולכת למות. אני רוצה שכולם יבואו ללוויה שלי, תגידי להם,
לכולם. ותעשי שלא יהיה נדוש... להתראות, אני מצטרפת לתקווה."
אז שלחתי עוד הודעה לחבר שלי: "darling, אני אתגעגע אלייך.
ההסכם מבוטל, אני מתה, ובגלל זה אתה חייב להסכים לבטל אותו.
אני משאירה אותך להטביע את חותמי על העולם. אתה לא צריך לעשות
הרבה, רק לדאוג שיזכרו אותי, זה הכול... אני אוהבת אותך,
להתראות."
כשסיימתי לכתוב את ההודעה אחרונה, את המילים האחרונות לאדם לא
זר, הרמתי את ראשי מצג הפלאפון והעברתי מבט מדוקדק ומפורט על
כל אדם שהיה בטווח ראייתי. חיילת שישבה ממולי החזירה לי מבט.
היו לה עיניים אפורות, גדולות. חייכתי אליה, והיא השיבה לי
חיוך.
"אנחנו הולכים למות" אמרתי.
היא נתנה בי מבט חרד, מודאג, שואל "מה?!". פחות משנייה אחר כך
נשמע פיצוץ קולני, והרכבת החלה לזוז בפראות ולהידרדר. הייתה
דממת הלם מופתית. ואז נפלנו. הרכבת החלה לעלות באש בקצב איום,
בולעת לתוך חשכתה המבורכת את החיים. צרחות מילאו את אוזניי,
בכי, כעס, כאב. אטמתי את עצמי, עברתי לגן העדן שלי, והתחלתי
לצעוד על השלג הטרי והצח.
דבר מה קרס, הרגשת שאני נופלת לגמרי מכיסאי, נקברת מתחת לאדמה.
יכולתי לנשום, אבל עצרתי את נשמתי, והתחלתי לראות את החושך
שמעבר לאור, את שחר התקווה.
