אומרים שאני מוזרה. אולי אני לא אוהבת ורוד ולא אוהבת שמלות.
זה אומר שאני מוזרה? ושאני לא אוהבת להיות נימוסית ובלתי
נראית, זה מה שעושה אותי מוזרה?
הן טיפשות, כולן טיפשות.
לא יודעות שום דבר חוץ מלאכול בנימוס ולהתנהג כמו בובת
חרסינה.
הן מצליחות, אבל אני בובת חרסינה שנוטה להשבר, מה לעשות.
אבל בעצם הן אלה שלא משלימות עם זה. לא אני.
אני שמחה שאני ככה. כל מה שמעניין אותן זה מי אמר למי שאמר
למי.
אין פלא שאני משועממת.
סוזאנה אומרת שאני לא בת, כי אני לא אוהבת שמלות, וכל הבנות
לובשות שמלות.
היא מרימה את מבטה וכולן מאשרות את דבריה, כמו רובוטים.
טוב, סוזאנה אומרת דברים. הרבה דברים. אני לא מקשיבה לה.
בכלל, מי רוצה להיות בת? כי אם הייתי בן, לא הייתי תקועה כאן,
לבד, עם כל הבנות האלה, שהולכות אחרי סוזאנה כאילו היא אלילה,
וכל הזמן מנסות, כך אני מרגישה, להקריב אותי לקורבן שלה.
שינסו.

הן קוראות, אם בכלל, רומנים זולים שהן מגניבות מהשוק.
כאילו, הספריה לא לרמה שלהן, דהה.
הספרנית היא אולי האישה הכי מעניינת שיש בבית הישן והאומלל
הזה.
אני אוהבת לשבת איתה על כוס קפה, טוב, כוס קפה רק לה, ולשוחח
על גדולי הסופרים שעות על גבי שעות.
אני קראתי בערך את כל הספרים בספריה הדלה והמצומקת עד דמעות
שמוצעת לנו.  
אני אוהבת ספרי הרפתקאות, בייחוד על נשים שלא בילו את ימיהן
בבית יתומים, או איפה שזה לא יהיה, אלא שברו את המוסכמות.
עד שיום אחד אני שברתי את המוסכמות.
החלטתי לעולל תעלול קטן לסוזאנה.
ילדות בית היתומים היו מעדיפות להתאבד, ורק לא לפגוע בביטחונה
האינסופי כביכול של סוזאנה, ובכבודה הבלתי מעורער.
לאחר ליל נדודים, או שניים, למי אכפת, החלטתי בדיוק מהי
התכנית.

הצרחה של סוזאנה העירה את בית היתומים, ומדלן הקטנה שהייתה
אמורה להעיר אותנו, שמטה את הפעמון והחלה בריצה היסטרית
החוצה.
תמיד כשהיה יותר מדי רעש היא נבהלה וברחה.
סוזאנה ישבה קפואה, לא זזה, ולידה ישבה לה קרפדה קטנה, הקרפדה
שלי.
בכל פעם שהלה קרקרה סוזאנה צרחה, ומדלן המסכנה הייתה קרובה
להתקף לב. אמרו שזה היה קורה למדלן בגלל חוויה שעברה בהיותה
צעירה בהרבה.

לאחר שמיציתי את התרגיל, לקחתי את הקרפדה, והגנבתי אותה בחשאי
למה שהיה כביכול קופסת התכשיטים שלי.
סוזאנה נעצה בי מבט מאיים, ידעה שזו יכולה להיות רק אני,
וסידרה את המיטה שלה.
באותו ערב, החזירה לי סוזאנה כפליים.

היא פרצה לחדרה של המנהלת, בילגנה אותו כיאות, והשאירה כפפה
שהייתה שייכת לי.
באותו ערב נערך חיפוש בכפפות של התלמידים.
אחרי שנמצאה כפפה אחת בלבד במגירתי, נלקחתי למנהלת וזו גרמה
לסילוקי המיידי מהמעון.

לא עזרו תחנוניי והסבריי. ועוד באותו הערב נארזו כל בגדי
וחפצי, ונשלחתי למשפחה אומנת.
חלומי הגדול ביותר התגשם. עזבתי את בית היתומים, למשפחה אוהבת
שדאגה לי.

כולם היו מרוצים מהשינוי, כולל אני.
תודה, סוזאנה.