כשהלילה נסדק והשחר רחוק
החושך נכנס לתוכי עמוק,
מותיר בי פצעים פותח יבלות
עובר דרך פתחי גופי הקטנים,
מותיר בי משקעים ודאגות
משאיר אחריו רסיסי זיכרונות.
מטייל ברחובות רחוקים
אורות רבים מהבהבים,
רוח נושבת בקור מקפיא
קרה כמו הריק שיש בתוכי,
ואני לבד, אין אחר מלבדי
ואיך תימצא מנוחה לנפשי.
פתיתים קלים של פחד ניטעים בי
קלי צעד ומהירים, תופסים את מבטי,
לא מרפים ממני, אוחזים בתוך תוכי
פוערים בי פתחים ופצעים מדממים,
לא מבין מה ממני הם רוצים
מה עוללתי, איך אוכל להציל כך את עצמי.
מזמן כבר הפסקתי לחפש משמעויות
פתוח לדרכים שייקחוני לאן שהן מובילות,
לא יודע אם רע לי
לא ברור לי אם זה טוב,
אבל הלילה הארוך עומד להיגמר
ואופק הרחוק נצבע לו בורוד. |
