אהבה, לא תמיד מנצחת.
אותנו היא הפסידה.
אין ספק שהיא הייתה שם, עטפה אותנו בחום ובאופוריה כמו שרק
אהבה יכולה לעשות, אבל איפשהו בדרך כשלא שמנו לב, היא חמקה
לה.
יותר מהכל מלווה אותי ההרגשה של חוסר אונים, של קרב שהפסדתי
בו, המלחמה על האושר שלי.
אני זוכרת פציעות ספציפיות בקרב, אני זוכרת את התבוסה הגדולה,
אך יותר מהכל אני זוכרת אותו. והלוואי שיכולתי לשכוח.

הכל התחיל באוטובוס, ככה הוא סיפר לי. לא האמנתי בסיפורי אהבה
ממבט ראשון, אבל כנראה שלא צריך להאמין.
עיינים נפגשות, נפשות נקשרות.
לא לקח לו הרבה זמן למצוא דרך אליי, אז עוד התראתי עם מישהו
אחר, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו "לקפוץ על הטרף" הוא הזמין
אותי לקפה. אילו רק ידעתי אז כמה שינה הכוס קפה הזו עתידה
להדיר מעיני.

התחלנו להיפגש יום יום. הוא היה מקסים, הוא נתן לי להרגיש שיש
צדק בעולם. שהנה, אחרי כל החרא גם לי יש אושר שמחכה לי בבית
אחרי העבודה. ושהכל, אבל הכל מתגמד ליד האושר הזה. האושר שנקרא
דניאל.

דניאל התנהג אליי כמו לבובת חרסינה. לקח, הביא, האכיל, קילח,
ליטף, נזהר לא לשבור ושאף אחד אחר לא ישבור. וכנראה שהנבואה
הגשימה את עצמה, לחרסינה הפכתי, וכשלא משגיחים טוב על חרסינה,
היא עלולה ליפול ולהישבר.

היה לנו חודשיים של שכרון חושים, לא ראינו את העולם שבחוץ, וגם
לא התעניינו. ואז, אחרי שענני ההתאהבות התפוגגו התחלנו לראות
אחד את השני קצת יותר בבהירות. השקרים שפעם העלו על שפתינו
חיוך של "אתה כזה חמוד כשאתה מנסה להרשים אותי" התחילו להדאיג,
שאלות שלא היו צריכות להישאל נשאלו, ומילים שלא היו צריכות
להיאמר נאמרו.

בלילה של הריב הראשון שכבנו במיטה, ואני זוכרת את השנאה שצפה
בי, ההרגשה שהוא מרמה. ואני, אותי לא לימדו לשתוק, לפחות לא
אז.
שאלתי, והוא, במומחיות הדיפלומטיות שהייתי עתידה להכיר היטב,
הפנה את השאלה אליי, יחד עם שאלות משלו.
הוא לא סמך עליי, ואני לא סמכתי עליו, אבל הבעיה האמיתית הייתה
שהוא לא חשב שאני אי פעם אסמוך עליו, וגם אני לא.
החלטנו להיפרד, או כמו שקראנו לזה אז "לקחת הפסקה". הפסקה? שום
דבר לא הפסיק.
לא עברו יומיים וחזרנו זה לזרועות זו בכמיהה למה שהיה, ולמה
שקיווינו שעוד ישוב.
יום עובר, לילה בא, שדים צצים בשנית. דניאל הגיע למסקנות משלו
לגבי הסיבות שלי להיות איתו. הוא באמת חשב שהוא מעין ברירת
מחדל בשבילי לתקופה שאין לי משהו יותר טוב. ואנחנו בשלנו,
נפרדים, חוזרים, מלטפים ומשקרים, אוהבים, שונאים ומתנתקים.

היה לי קשה. קשה לראות אותו, קשה לשמוע עליו, קשה לישון לבד.
בלילה זה הכי כואב.    

כמה שלא רציתי להגיע למסיבה, לא עזר לי כלום, הבוס שלי לא
ויתר, ומאחר שלא התכוונתי לספר לו על האכזבות בחיי האהבה שלי
וכמה שהמסיבת חנוכה הזאת לא מתאימה לי עכשיו, בייחוד כי דניאל
עובד באותו משרד ולא מתחשק לי להיתקל בו, הופעתי לבושה במיטב
מחלצותי. מבוכה, זה שם המשחק. היינו אלופים בלהתעלם אחד מהשני,
אבל הפעם זה היה אחרת. אני נשבעת שיכולתי להרגיש את המבט שלו
שורף אותי. ואם כל זה לא הפך את הערב לבלתי נעים בעליל, בוודאי
לא עזר הדיאלוג שניהלו החברים שלו (בתמימות כמובן, אף אחד לא
ידע עלינו) לידי.
"איפה דניאל?" למשמע שמו התחלתי לצוטט לשיחה,"הוא הלך לסיבוב
עם ליה". זה כל מה ששמעתי, וזה הספיק.
אם לא ציינתי זאת קודם, חוסר האמון ההדדי ביננו לא היה חסר
ביסוס לחלוטין. אף אחד מאיתנו לא הגיע עם גיליון חלק. חוץ ממני
היו עוד כמה עובדות שנפלו שדודות לקסם שלו, עובדת כזו בדיוק
הייתה ליה, ולי היו אקסים, וליתר דיוק, אקס. אילן. ובזרועות
אותו אילן הלכתי להתנחם בסוף אותו שבוע. אותו אילן שבגללו
דניאל מלכתחילה לא היה שקט.  קשה לי להסביר מה הרגשתי כשכל
התסריטים האפשריים על מעלליהם של ליה ודניאל עברו לי בראש.
הרגשתי בגידה, חשבתי בגידה, ולבסוף הסתבר שבכלל דמיינתי בגידה.
כל זה לא שינה את האובדן שהרגשתי. פתאום, כל התקוות להשלים
נראו לי נאיביות. לא הייתי כל כך בטוחה בעצמי ובנו כמו פעם,
וכאב לי. כל כך כל כך כאב לי. הייתי חייבת להרגיש משהו. כל
דבר. ואילן, הוא תמיד ידע לגרום לי להרגיש. אז הלכתי אליו,
הדלת שלו הייתה פתוחה (הוא דאג שאני אדע זאת), ובניגוד למה
שדניאל נהג להטיח לי בפרצוף כשהיו תוקפים אותו שדים משלו, אילן
אף פעם לא ביקש ממני לבוא, ואף פעם לא אמר לי ללכת.
זה לא היה כמו פעם, אבל זה סיפק אותי. חרטה הרגשתי כבר בדרך
לאוטו, כשהדלקתי חזרה את הפלאפון וקיבלתי מאילן הודעה
"התגעגעתי להכל". אני בהחלט לא התגעגעתי, היה לי משהו יותר טוב
בידיים. וכאילו ידע על הכל, אחרי שלושה שבועות של נתק, דניאל
שלח לי הודעה באותו ערב, למעשה באותם רגעים ששכבתי עם אילן,
לפלאפון הכבוי שלי. משהו על תכנית טלויזיה שראינו ביחד, אבל
המסר היה ברור, דניאל זוכר, דניאל מתגעגע, דניאל רוצה אותי
בחזרה.
ביום למחרת הוא גילה. משרד קטן, מסדרונות רחבים. אנשים טובים.
זה לא ממש משנה, לא התכוונתי לשקר לו.
הוא כאב...הוא הטיף, הוא צעק, הוא שרט אותי בחזרה, הוא נדר
נדרים והבטיח הבטחות. אבל בעיקר הוא התאכזב. התאכזב ללמוד שהוא
צדק.
השיחות האלה חזרו על עצמן כמה פעמים, ובאחת מהן הוא ביקש ממני
להיעלם. היה לו קשה. התחננתי שיסכים לדבר איתי, והוא, בסערת
רגשות היסטרית, פתאום אמר שהוא רוצה שניפגש. נסעתי אליו הכי
מהר שיכולתי, לפני שיספיק להתחרט, ומהרגע שנכנסתי בדלת,
התחברנו כמו שני מגנטים. אני לא יודעת כמה זמן ישבנו מחובקים,
אבל החיבוק הזה החזיק שבוע. ושוב נפרדנו, ושוב חזרנו, ושוב
נפרדנו.

לפעמים המציאות עולה על כל דימיון, ואסור לזלזל בה. כנראה שלא
סתם כולנו יודעים מי זה מרפי, ומה שהכי לא צריך לקרות, סביר
להניח שיקרה.
אני הייתי בהריון. בהריון ולבד. וגיליתי את זה מאוחר מידי
בשביל לחשוב. הייתי חייבת אותו איתי. ובאותו רגע כל ההתנצחויות
שלנו נראו לי לא במקום. חיים של בן אדם עמדו על כף המאזניים.
התקשרתי אליו, ומסרתי את ההודעה הכי שקולה שיכולתי, וכשהוא שאל
אותי איך אני מרגישה, פתאום נשברתי. סיימתי את השיחה, והייתי
גיבורה. לאורך כל הדרך. גיבורה כשהלכתי לגניקולגית לבד, גיבורה
כשקיבלתי את ההחלטה להפסיק את ההריון כי הוא מאוד לא התאים לאף
אחד מהאנשים שייעצו לי. גיבורה בבית חולים מול האנשים של הועדה
להפסקת הריון, וגיבורה כשדניאל סיפר לי שהוא וליה כבר לא בגדר
הדמיון שלי בלבד. כנראה שהנפש שלנו באמת יודעת לתפקד במצבי
חירום, כי היום, כשאני רק מנסה להיזכר במשהו מכל מה שעבר עליי
באותה תקופה, מיד אני מתחילה לבכות. אבל אז תיפקדתי. ודניאל
עזב את ליה ועמד לצידי ברגעים הקשים. ניגב לי תדמעות, חיבק,
תמך, ונעלם.
נעלם. סתם ככה, בעוד אני מדממת לי, ארבעה ימים אחרי הביקור
בבית חולים, ובסופ"ש האחרון לפני החזרה לעבודה, הוא הפסיק
לענות לטלפונים שלי, להודעות ולכל קשר שניסיתי ליצור.

אחרי שבוע הוא צץ, ולא סיפק לי תשובות לכלום..לחצתי עליו שיספר
לי מה קרה, אבל הוא רק המשיך להגיד שעדיף לי לא לדעת.
בסוף הוא נשבר... אני זוכרת את המינוח המדויק שבו הוא השתמש,
"אני תמיד ידעתי שבשביל להכניס מישהי להריון אני צריך לעבור
ניתוח".
אגרוף בבטן. הלם. לא יכולתי להגיב. "וביום רביעי הלכתי לרופא
לבדוק אם משהו השתנה, והוא אמר לי שלא".
כל השאלות ההגיוניות של למה לא ידעתי על כל זה קודם, או לא
בדקתי את האופציה הזו בכלל, נראו לי כל כך לא רלוונטיות פתאום.
כאילו, מה כל זה משנה עכשיו? מעט מידי, מאוחר מידי.
סיימנו תשיחה, ומה שאכל אותי כל אותו הזמן זה ההרגשה שזהו, לא
משנה מה עברנו יחד, זה ייגמור אותנו. על זה אי אפשר להתגבר.
הילד לא היה שלו.
אפתיה. ככה הגבתי. אמרתי לו טוב, ושנדבר מאוחר יותר. ניגבתי
תדמעות, הלכתי לעבודה והתנהגתי כאילו כלום לא קרה. שלום אילן,
שלום דניאל. יומיים אחר כך הוא ביקש "את הקלילות בחזרה בחיים
שלו", ונתתי לו אותה. מי אני שאגזול מבחור את הקלילות הכה
חשובה לקיום חסר הדרמות שהוא סיגל לעצמו?

היום אנחנו כבר לא צריכים להתאמץ להתעלם אחד מהשני כשאנחנו
נתקלים במסדרון, זה הפך להיות נוח. מתרגלים להכל, וכל המסכמים
שיכלו להזכיר לי את מה שהיה טמונים עמוק בתיק הרפואי שלי. כבר
חצי שנה שלא אמרנו מילה, וזה עדיין מרגיש מוקדם מידי לדבר על
זה. דניאל וליה נראים מאושרים ביחד, ובאיזשהו מקום אני מקווה
שזה באמת ככה. מגיע להם.
אני עדיין לבד. זה מצחיק, אבל כל פעם שאני חושבת על לצאת עם
מישהו זה מרגיש לי כמו בגידה בדניאל. או שאולי זה לא כל כך
מצחיק.
ובלילות? שלום ואבן, שלום ואליום, שלום ג'וני ווקר. בסוף
נרדמים.