שישה.
כמו שעושים אחת שתיים שלוש ניסיון, ויש כאלה שעושים אחת, אחת,
שמים פתאום דגש גדול כל כך על החית, ונשמע מין אפקט נרחב כזה
בחלל של החדר, אווי אווי, וזה רגע מיוחד, הרגע שיודעים
שהמיקרופון עובד ועוד שנייה אחת כל הכלים יתחילו לנגן, וכל
השקט שהיה לפני רגע יתמלא בצלילים, וגם, היא אוהבת את הרגע
שפתאום מישהו עשה טעות ומפסיקים את הנגינה, כי אז מתקבלת אצלה
שוב התחושה שכל זה קורה כאן ועכשיו ועובדה שהפסיקו את זה.
כלומר מה שאפשר להפסיק סימן שהוא היה.
וגם זה קצת חבל, היא יודעת שזה חבל, שחייבים להפסיק בשביל לדעת
שמשהו היה, אבל אין מה לעשות, ככה זה.
ומה פתאום היא נזכרת בזה שמנגנים, כל כך הרבה שנים עברו מאז
שהיא הייתה במקום כזה שיש בו נגינה, ויש בו אנשים שמסתכלים אחד
על השני ויודעים שהם עשו טעות ולכן כדאי להתחיל מההתחלה.
אולי היה איזה חלום שהזכיר לה, בכל מקרה אף פעם אי אפשר לדעת
איך הזיכרון פועל. היא רק יודעת שהגוף שלה זוכר את התנועות של
המילים בשירים שהיא שרה, וזה נחמד שהפועל הזה שרה, אומרים אותו
בהווה ובעבר אותו דבר, אז אי אפשר לומר שזה אי פעם הפסיק.
כן, אי אפשר לומר, אבל לא הכל הולך על הלומר, יש דברים שהם או
כן או לא והיא בסיפור הזה לא.
בדרך כלל אומרים על בחורות כמוה שהן הבטחה גדולה, או לפחות שהן
היו הבטחה גדולה. אבל היא, נובדי לא הבטיח לה כלום.
כן כן, אני יודעת שפעמיים שלילה וכל זה, ככה זה כשמערבבים את
העברית עם כל מיני מילים.
אז מה הייתה ההבטחה בסך הכל, שרה כמה שירים ביום הזיכרון בבית
הספר, וגם הטעם שלה, ככה אמרו יש בו משהו מיוחד, יודעת להביא
אותה מהצד, כאילו, לא תבחר סתם במה אברך אלא בארץ שיושביה היא
אוכלת, בקיצור היא לא איזה פוסטמה, יש לה הבנה, ודי מהר היא גם
יכולה לעשות קול שני, וככה הם הקימו להקה, בבה היה שם, ונונו,
לכולם היו מין שמות כאלה של אנשים שאוהבים אותם, עובדה שקוראים
להם בשמות חיבה, וככה בעצם קראו גם לה. כי בהתחלה כל הזמן אמרו
אישה אישה, וככה נהיה שישה.
היה לה את הקטע של להביא אותה מהצד בקטנות גם באיך שהיא נראית.
פתאום הייתה לובשת איזה צעיף כזה, כאילו שהיא לא מכאן.
והם ניגנו הרבה. גם הרבה זמן בתוך ההווה וגם בתוך הרצף של
השנים.
נגיד איזה ארבע שנים. כל יום איזה כמה שעות. נפגשים בערב,
ומנגנים עד הלילה.
בהתחלה טקסטים ידועים, מתחילים תמיד בלא טוב היות האדם לבדו,
אהבו את השיר הזה ואחרי כמה זמן, אולי שנתיים, התחילו גם
לכתוב, ולהלחין.

היו להם הרבה חלומות, זה בטוח. וזה תמיד הקטע. עד כמה אתה הולך
על החלום שלך. עד כמה אתה מתאים אותו למציאות. או מנסה לתאם את
המציאות אליו.
ולמה היא אף פעם לא למדה על איזה כלי ככה באופן מסודר? למה כל
פעם קצת מכל דבר, מסתפקת בכישרון שאלוהים נתן לה. אולי כי אם
אתה הולך עם משהו עד הסוף אתה מוותר על התחושה של החלום. כי
בעצם החלימה יש משהו רומנטי. כשאתה מממש חלום, הרסת אותו במו
ידיך.
ותמיד היא גם חשבה על כל העניין של האגו. מה זה עושה לך כשאתה
על הבמה, הזרקורים עליך, ואפילו מנגנים במיוחד בשביל שתשיר.
לפעמים הייתה מבקשת מהם שינגנו לה שיר, ככה לא מהרפרטואר,
בשביל שבא לה, כל מיני שירים רוסיים שהיא מאוד אהבה, נגיד
"בדרך אל הקבוצה", ואפילו היא לימדה אותם את הקולות, וזאת
הייתה הפוגה בשבילה. הפוגה שאומרת שהיא קיימת. כמו שהיא אוהבת
את הדברים.
ופעם היא חלמה, טוב זה היה הרבה אחרי שהיא כבר הפסיקה לשיר,
אבל זה איך שהוא קשור לכאן, היא חלמה שאיש זקן עומד ליד הכותל
ואומר לה, מי שמוותר על השופר שלו, יפסיק לשמוע אותו לבסוף.
והמשפט הזה חזר אליה. בדרך כלל רק עם הרישא שלו.
טוב, היה לה קול טוב, קול שמתאים את עצמו לכל מיני שירים. והיה
גם משהו בביחד ההוא שלהם, שעשה את הקול שלה נעים עוד יותר. כי
גם בצבא הם המשיכו להתאמן ביחד, מוזר להגיד להתאמן בצבא
כשמתכוונים לנגינה. ככה זה. השדה הסמנטי הוא שדה פתוח.

והיה להם מין חוק לא כתוב שלא מתאהבים בה, והיא לא מתאהבת בהם,
וגם לא עוברים את התחום של חיבוק או נשיקה סתמית. ארבעה גברים
איתה בחדר אחד, ארבע שנים כמעט, לא מייצרים מתח מיני.
אולי בגלל זה היא הייתה בתולה עד גיל עשרים.

את אריק בבה הביא להם. הוא היה איתו בצבא, ובבה אמר עליו שיש
לו מה להוסיף להם. גם כותב, גם מלחין, גם מבצע, כישרון רב
תחומי כזה. בהתחלה הוא רק הקשיב להם, בלי לשפוט, מנסה ללמוד את
הקצב שלהם, את ההרכב שיוצר אותם, יורד לדקויות שהם אפילו לא
שמו לב אליהם, עם עצמו כלומר.
לאט לאט, הוא התחיל להתערב, ולעצב אותם. לתת להם טון שלא היה
שם קודם.
אריק עשה להם תהליך התבגרות.
הכניס להם אמביציה.
ובטח שהוא לא ידע על החוק הזה שלהם, שלא מתאהבים, ואיך שהוא
שמע בפעם הראשונה את שישה מבקשת מהם את ההפוגה שלה, ככה הם
קראו לשירים הרוסיים שלה, הוא נשבה בקסמה.
וככה בלי זהירות נוצר בחדר מתח שלא היה בו מעולם. הופר הסטאטוס
קוו.

לפעמים למבט מצטלב יש את הכוח לשנות ביוגרפיה שלמה. יש את הרגע
הזה, כמו שרואים תמיד בסרטים אמריקאים קיטשיים, שכל הדברים
נופלים מהתיק של הבחורה והבחור עוזר לה להרים אותם והמבט שלהם
נפגש.
כי אחרי שאריק הגיע כל מה שהיה לפני כן נראה לה כמו האחת שתיים
שלוש של ההתחלה. כאילו רק עכשיו מתחיל הדבר האמיתי.
והיא ידעה שזאת נקודת ציון בזמן, כמו שאומרים תמיד לפני הספירה
ואחריה.
והייתה איזו חצי שנה של עבודה, והייתה תחושה של התפתחות מואצת.
כולם היו ג'ובניקים, כאלה שמגיעים כל יום הביתה, ואפילו הייתה
אז איזה מחשבה לעבור לגור יחד, לשכור איזה סטודיו ואיך שהוא זה
נפל.
ולא רק זה נפל.
כי פתאום התחיל להיות איזה דבר שלא היה שם קודם. קשה לקרוא
לדבר ההוא בשם קבוע, או מוסכם, זה לא היה רק מתח, או מאבק
כוחות, משהו מעבר.
הם עבדו על הופעה, אריק הצליח לסדר איזו הופעה בבר קטן והוא
הצליח להביא גם איזה אמרגן מתחיל לבוא לשמוע אותם, והיה ויכוח
על הרפרטואר, יותר חדש ומקורי או יותר מוכר וידוע, מה שבטוח
הוא שהפשטות נעלמה. הלך הנועם של המפגש. המטרה הפכה להיות
המוקד. מצחיק להגיד משפט כזה אבל הוא נכון. הפוקוס היה על
המטרה ולא על הדרך.
אפילו השם השתנה. קודם הם קראו לזה להיפגש לשיר ואחר כך קראו
לזה חזרות.

שישה מנסה לשחזר את המהלך. היא לא ממש זוכרת את הפרטים. אולי
כדאי לה להתקשר לבבה. הוא בטוח יידע. יש לו זיכרון לדברים
האלה. זוכר מי אמר למי, זוכר את כל הסיטואציות.
אבל מה פתאום אחרי חמש עשרה שנה שלא דיברו, אולי רק פעם אחת
בחתונה של נונו, פתאום היא תתקשר, מאיפה יש לה בכלל את הטלפון?
טוב, היא יכולה להתקשר לאמא שלו. אמא שלו תזכור אותה בטוח. היה
להן קשר. אמא שלו אהבה אותה. בשנים הראשונות שישה גם הייתה
תמיד מתקשרת אליה להגיד שנה טובה וחג שמח בפסח, דברים כאלה.
אבל הפסיקה. לא יודעת למה.
ותוך כדי שהיא נזכרת באמא שלו, עולה לה חיוך. כשהיא הייתה ילדה
היה לה מין משחק כזה בלתפוס על מי היא לא חשבה כבר מלא זמן.
מורים למשל, או אנשים שהזדמנו אל החיים שלה.
אמא של בבה היא אישה מיוחדת. ושוב היא נזכרת בחלום על השופר.
כל מה שעשתה ולא עשתה בחיים שלה, קשור אליו, אל השופר הזה.

הם היו נוסעים יחד באוטו, בזמן הקצר שהם עשו הופעות יחד. ואז
גם בבה קנה לה את המראה הקטנה העגולה, כי תמיד היא הייתה נלחצת
מאיך שהיא נראית, ומנסה להתאפר על הראי של האוטו. בבה צחק אז
שהוא הביא במיוחד חלק מהראי שעל הקיר של אמא של שלגיה.
ומאז קראו לה שלגי. למראה.
בכל פעם שהיה לה צורך בשיחה אמיתית, היא הייתה פותחת את שלגי.
מה שטוב בשלגי, זה שהיא כפולה. אפשר להגיד לצד אחד שלה משהו
אחד ולצד השני משהו אחר. מזמן באמת לא ראיתי אותה, שישה אומרת
לעצמה. ומתחילה לחפש אותה בכל מיני מקומות לא צפויים, וכשהיא
לא מוצאת היא נאחזת דיבוק. זה קורה הרבה לאנשים שיש להם סיגריה
אבל אין להם אש.
בסוף היא מוצאת אותה מתחת למיטה שלה, מונחת ליד ספר שחשבה שהלך
לאיבוד ואפילו שילמה עליו קנס. כי הוא היה של הספרייה.
היא מתבוננת בתווים שלה. בכוונה לא מתחילה מהעיניים. מזמן לא
סידרתי את הגבות, היא חושבת, היא מחייכת לבדוק את הגומות,
ומגלה שתי שערות שיבה מתוך הפוני.
ילדה יפה, שלגי, הא? ולשלגי ב' היא אומרת מזמן לא התראינו, לא
כן?
לשלגי ב' היא תמיד מדברת בשפה יפה ונקייה. יש לה כבוד אליה.
ובשביל לא להתבלבל היא סימנה אותן. זה סימון שזר לא יכירנו.
כאילו כיפוף בברזל של שלגי א'. את שלגי ב' היא שמרה מושלמת.

אז מה את רוצה לדעת, היא שואלת את שלגי א'. איזה פרטים בדיוק
חסרים לך?
רוצה פשוט לעשות סדר, היא עונה, מה היה לפני ומה היה אחר כך.
טוב, אז תתקשרי לבבה. תזמיני אותו הנה שיראה איך את חיה. שיראה
את כל התפאורה שארגנת כאן, תפאורה של עשירים, זכית בפיס בלי
למלא את הטופס.
למה זכיתי בפיס. עבדתי קשה בשביל זה.
מעבודה קשה לא זוכים בפיס, שלגי אומרת לה, ואם הייתה לה אפשרות
לסגור את עצמה בטח הייתה עושה את זה עכשיו. כי יש להן חוק.
ששישה לא משקרת מולן. וכולם יודעים שזה היה שקר העניין עם
העבודה. בכלל, שלגי א' הייתה קצת סוציאליסטית, והיו לה תמיד
הערות על הבורגנית ששישה הפכה להיות.
מה בפיך? פונה שישה אל שלגי ב'.
מה המטרה? היא מחזירה לה בשאלה.
שישה מרגישה שהיא צריכה לשתות עכשיו.


היא מתלבטת בין משקה אלכוהולי למשקה מחמם כמו קפה או אפילו
שוקו. פעם אהבה שוקו. אריק היה צוחק עליה על המנהג הזה שלה
להזמין תמיד שוקו חם. כולם שותים לשוכרה והיא שותה שוקו. תודי
שיש בזה משהו מצחיק.
הכי כיף זה להרתיח את החלב. אבל אפשר גם להתפשר על המיקרו. היא
מכניסה את השוקו למיקרו ושמה על הכוס צלוחית קטנה. הגנה מפני
הקרינה.
היא מסתכלת על שלגי סגורה ומנסה לסדר לעצמה את המחשבות. תנסי
להיזכר. מה קרה לפני מה. בלי כל הפרטים, לא חשוב, העיקר שיהיה
איזה ארגון באירועים. אבל אפילו באירועים קשה לה להיזכר. היא
מרימה את הטלפון ומחייגת לאמא של בבה. זוכרת את המספר בעל פה.
מדהים איך הזיכרון עובד. לא זוכר פרטים חשובים בהיסטוריה
הפרטית שלך אבל זוכר מספר טלפון שלא השתמשת בו יותר מעשר
שנים.
האצבעות נחות על החוגה, והצליל הצורם, תמיד הוא נשמע לה צורם,
תו רום תום תום, והנה היא עונה, קולה נשאר רענן:
"הלו?"
"שלום גברת צמח. מה שלומך. כאן שישה."
"הו, שלום שישה. שלום." היא נשמעת נרגשת, "איפה את, כל כך הרבה
זמן. אצלי הכל בסדר. מה שלומך את פרח?"
שישה לא יודעת מאיפה להתחיל. "אני בסדר. חיה." איפה אני ואיפה
הפרח, היא חושבת וכנראה שהמחשבה שלה לוקחת הרבה זמן כי משתררת
שתיקה ואמא של בבה שואלת
"קרה משהו, אני יכולה לעזור לך?"
"אני מחפשת את בבה. אין לי את הטלפון כלומר." אולי הייתי צריכה
עוד קצת לדבר אתה, היא חושבת, אבל האימא ממהרת להקריא לה אותו,
ובינתיים מספרת לה עליו שהוא עובד מאוד קשה, ולא רואים אותו,
ופתאום היא אומרת לה כאילו בלי כל קשר לכלום:
"חבל. הוא כל כך אהב אותך. איך לא שמת לב אף פעם. איך שהגיע
האריק אליכם, ידעתי בלב שלי שהכל אבוד. עוד לפני שהכל התפרק.
גבריאל היה כל כך עדין, שם לאט לאט את הקלפים שלו על השולחן.
לא העזתי להגיד לו את זה אף פעם. אבל עכשיו מה יש לדבר על זה.
אני כבר לא מדברת אתו על חתונות ועל חברות. שיחיה את החיים שלו
ושיהיה מאושר."
שישה מצטמררת. תחושה של חמיצות עולה לה מהגרון. אבל יחד עם
ההפתעה שאוחזת בה, המילים שגברת צמח אומרת לה נשמעות לה
מוכרות. מתי שמעתי אותן, היא אומרת לעצמה.
תגידי לה שאת לא בארץ. נו, תגידי לה.
"אני, את יודעת שאני חיה בניו יורק?" מאיפה היא צריכה לדעת?
"בטח שאני יודעת. שישה, זה הבן שלי שאהב אותך, שכחת? לא רק את
זה אני יודעת. ואני לא כועסת עלייך. לא שעזבת אותם, ואפילו לא
על איך שעזבת אותם. את היית פרח. אדם לא יכול לנחש את העתיד.
אני גם היום אוהבת אותך, לפעמים אני שומעת את הקול שלך בקסטה
שלכם."
מתי פעם אחרונה מישהו אמר לי שהוא אוהב אותי והתכוון לזה, היא
מתרגשת, ומתחילות לרדת לה דמעות מהעיניים.
"תודה גברת צמח. גם אני מאוד אהבתי לדבר אתך תמיד. היית משהו
מיוחד בשבילי."

בשביל לא להתחרט היא מתקשרת מייד לבבה. זה ערב עכשיו בישראל,
היא מחשבת את השעה.
"גבריאל, זאת אני, מה נשמע?"
דווקא ברגעים הכי אישיים אתו היא קראה לו תמיד גבריאל, כאילו
לסמל בשבילו את הבית.
"שישה, איזה הפתעה." היא שומעת אותו שורק אותה, את ההפתעה, היא
מדמיינת אותו מחייך וגם היא מחייכת מזה שהוא מחייך.
"אני צריכה אותך, בתור ארכיון" היא צוחקת.
והיא מזמינה אותו, הם פותחים יומנים לקבוע תאריכים והיא שולחת
לו כרטיס.

הזמן שעובר עד שבבה מגיע הוא זמן ארוך. נדמה לה שבמקום שהדקות
ירוצו קדימה הן מתמתחות לעוד זמן ועוד זמן, מתפרקות.
אבל הוא מגיע בסוף. בשיחה האחרונה היא השביעה אותו לא לבחון
אותה בראי הזמן. ופתאום הוא שואל אותה אם היא זוכרת את שלגי.
"בטח, היא אצלי. באמת, אני מדברת רק אתה." והוא מתרגש.
אבל כשהם נפגשים, היא באה לקחת אותו משדה התעופה, היא רואה
שהוא מסתכל עליה.
"נשארת יפיפייה", הוא אומר לה, אומר את היפיפייה כמו איזה דוד
מבוגר, במלעיל.
"אני רקובה", היא אומרת לו. ומסתכלת עליו, נראה טוב. יש לו
מראה ישן כזה. אולד פשן בהגדרה.


בערב האחרון לפני שבבה בא, שלגי א' אמרה דברים קשים מאוד.
זה ויכוח על אותנטיות, היא טענה, ויכוח שבא לסמן את הקווים בין
מה שאת למה שאת רוצה להיות. כשאנחנו הכרנו את היית עוד
אותנטית. הייתה לך את הדרך שלך להביע את עצמך. לא ניסית לדבר
דרך גרון של מישהו אחר, לא ניסית למצוא חן, לרצות, להגיד את
הדבר הנכון במקום הנכון.
שאלת את עצמך, שלגי ממשיכה, מתי בפעם האחרונה נלחמת על משהו
חשוב לך, שהוא מחוץ אלייך, את יודעת, לא ממש קשור בך, שנלחמת
עליו. יודעת מה, אפילו לא נלחמת עליו אבל השמעת בבירור את
עמדתך, חרצת אותה, כמו שאומרים?
או מתי בפעם האחרונה עשית משהו שלא קשור בך באופן ישיר או
אינטרסנטי, ואל תתחילי אתי עכשיו שכל מה שעושים יש בו אינטרס,
אני מדברת על עשייה. לעשות משהו למען מישהו אחר. מעשה טוב,
התנדבותי, עזרה לזולת.
ודבר אחרון. במי הקפת את עצמך. במי בחרת שיהיה לידך. באנשים,
שהשיחות הכי אינטימיות שהם יכולים לייצר נשמעות לך תמיד
בפרהסיה.
הנה, קראתי לבבה, שישה ענתה לה. בבה הוא בדיוק האינטימיות. הוא
בדיוק המקום הכי אותנטי שהיה לי.
שלגי ב' מצמצה בעיניה.

עכשיו הם יושבים יחד בסלון. בבה מסתכל סביבו, וכאילו לא נגמר
לו המבט. בכל פעם הוא תופס עוד משהו שלא נלכד במבטו קודם לכן.
שישה מוזגת לו שתייה. מספרת לו כבדרך אגב על השיחה שלה עם אמא
שלו.
בבה מסתכל עליה. מעניין אותה איך הוא רואה אותה.
"עכשיו כל מה שאני צריכה זה שמישהו יעזור לי להיזכר. כל כך
הרבה פרטים נשמטו מזיכרוני."
"לאן הגעת?" בבה שואל אותה.
"נזכרתי בהתחלה. זוכר שהיינו מתאמנים בחדר ההוא אצל האח של
נונו, בדיוק הוא נסע לאמריקה ולא ידעו מתי הוא יחזור, ונונו
אמר שנוכל להתאמן שם. והיינו באים לשם כל יום."
בבה מפסיק אותה. "כאן אין דבר להיזכר בו. את צריכה להתחיל
מהיום שאריק בא. מהרגע שהוא נכנס לחדר, והתחיל להגיד לנו מה
לעשות. וביקשת אז, בכלל לא שמת לב שיש עוד גבר בחדר, ביקשת את
ההפוגה שלך, וזאת הייתה הטעות שלי, שנתתי למישהו זר להיכנס
לתוך האינטימיות שלנו בלי להכין אותו ואותי מראש לכל מה שיכול
לבוא. את מבינה, זה לוקח לאנשים שנים לבנות את הרגע הזה, שאפשר
בלי מחסומים ומעצורים להיות אחד עם השני, ואני פשוט נתתי לו
לדלג על כל השלבים שעברנו ולהיכנס ישר לעומק העניין."
"ואז, מה היה אחר כך? אני זוכרת שעבדנו על ההופעה בפאב הדפוק
ההוא, איך קראו לו? אבל אני לא זוכרת למה רבתם."
"מי רצה בכלל להופיע? עוד לא היינו מוכנים בכלל לצאת. והוא
נדבק לקטע של ה'להיות מקורי', ואנחנו רצינו לשיר ככה את השירים
שאהבנו לשיר. אבל לא בגלל זה רבנו."
"אבל לא בגלל זה רבתם", היא חוזרת אחריו. מציתה סיגריה. "אז
למה רבתם?"
"פעם נונו אמר לו, לאריק, משהו על זה שאת לא רק שלו, משהו
בסגנון של אנחנו מכירים אותה יותר טוב, היא לא תסכים לזה. על
זה רבנו."
"בבה. תספר לי את כל הסיפור. לא באת עד אמריקה בשביל לספר לי
משהו בסגנון."
"הוא התערב אתנו. הוא התערב אתנו, שאם הוא ירצה הוא גם יוכל
לקחת אותך בכלל. שלא תופיעי אתנו יותר. והוא גם אמר שאנחנו לא
שווים כלום בלעדייך. והקטע הזה הדליק את כולם. אני לא הייתי שם
כשהם התערבו. לא הייתי מסכים בחיים להתערב עלייך. אבל עובדה
שהוא צדק. את הלכת אתו. די רחוק, הייתי אומר, הסכמת ללכת אתו.
ובאמת מאתנו לא יצא כלום".
שניהם נושמים כמה נשימות כבדות ובבה ממשיך.
"בטח שלא ידעת שכל הסיפור הזה של האמריקה הוא רק בשביל לשחרר
אותך מאתנו. ואני זוכר גם שהתקשרתי אלייך לדבר אתך, אחרי שכבר
החלטנו שלא נופיע, וחזרנו להתאמן בחדר של אח של נונו, ואמרת לי
שאת ממשיכה קדימה, ושבחיים צריך שיהיו שאיפות, וזה שנמשיך לשבת
באותו חדר עם אותו אוויר לא ייקח אותנו לשום מקום. אני ידעתי
שמי שמדבר ככה, זה סימן שהוא לא זוכר את עצמו. שהוא מצטט בסך
הכל משהו שמישהו אמר לו.
"מה שבאמת לא ברור לי זה למה הוא שחרר אותך. וגם את זה ידענו
ככה מתוך הגלויות שהיית שולחת בהתחלה לאמא שלי, שנה טובה וחג
שמח. ראו שלא טוב לך. שאת לא עושה כאן כלום בעצם."
ופתאום הגלויות האלה חוזרות אליה, ואתן הזיכרון של איפה היא
כתבה אותן.
"מחקתי את עצמי", היא אומרת לו, "איך שהגענו לכאן, שכחתי
בכוונה הכל. וגם התחלתי לשתות, ועשיתי לו את המוות. הברחתי
אותו. כבר לא הייתי הילדה החמודה שהוא הכיר. הפכתי להיות מפלצת
שדורשת כל הזמן. נתליתי בו. כמו איזה תמונה הייתי עליו. אבל
תמונה כזאת שאי אפשר רגע לשים אותה בצד. כל הזמן היא שמה.
בצבעים חזקים שלא נותנים לך רגע של מנוחה.
"והוא הכיר לי אנשים. כל מיני עשירים כאלה. בדרך כלל גברים.
"לא יודעת מאיפה הוא הכיר אותם. לא שאלתי אותו אף פעם למה הוא
מכר אותי ככה.
"כמו שלא שאלתי את עצמי למה מכרתי את עצמי."

שישה הולכת להביא להם משהו לשתות. היא שמה את הסוכר בצלוחית
מכסף. קוביות סוכר שלוקחים בכפית הכסף התואמת של הצלוחית.
המנהג הבורגני הזה מצחיק אותה, אבל חביב עליה. מזכיר לה איזה
סרט, משהו ישן וגרמני. יהודי גרמני שלפני המלחמה הגדולה.
היא מתיישבת מולו, וחיוך אירוני נשפך על פניה. אולי בגלל שהוא
מסתכל בתמיהה על קוביות הסוכר.
"אני יודעת למה קראתי לך.
"אתה יודע, כשאני צריכה לדבר מתוך עצמי, אני תמיד פותחת את
שלגי. אולי זאת שיחה עם עצמי, ואולי זאת שיחה אתך איך שהוא,
אבל שלגי יכולה מקסימום להגיד לי דברים של אמת. היא לא יכולה
לצאת מהראי ולחבק אותי. אני לא אספר לך על כל האנשים שאירחתי
כאן בשנים האלה שאני כאן, אם תרצה תוכל לחשוב מה שאתה רוצה,
אבל מה שבטוח זה שהסכמתי לשים את עצמי במקום שאין בו אפילו רגע
אחד של הפוגה.
"אחרי שהכרתי כבר שני מיליונרים, הכרתי גם את החברים שלהם, אתה
יודע, זה מין כסף קל כזה, אריק התחפף מהר מאוד. נשארתי לבד. לא
חשבתי אפילו אז שאני יכולה לחזור לארץ. לא התייחסתי לזה כמו
למקצוע. בסך הכל מה, הייתי מוקפת בחברים טובים, שעשו למעני
במושגים שלהם הכל, קנו לי בית וריהוט ובגדים ולקחו אותי
לבילויים, מדי פעם נרשמתי לאיזה קורס, ככה שלא הפסקתי בעצם אף
פעם ללמוד. זה לא שהייתי עם כולם ביחד. הייתה איזו חלוקה
צודקת. דבר שמוביל לדבר. אם תרצה תקרא לזה מאהבת, וגם לזה יש
חוקים. כשאני עם מישהו אחד אני לא עם אחר. יש דקויות, וכולם
יודעים לכבד אותן. וגם לא הכל מסתכם בסקס.
"אבל עובדה שגם כמעט לא באתי לבקר בכל השנים האלה. ידעתי כנראה
שיש בי איזו בושה. ורק לפני כמה חודשים, כשסבתא שלי מתה,
והייתי חייבת לבוא, וישבנו אצלה בבית, אתה זוכר, היא גרה בפרדס
חנה, נסענו אליה פעם ביחד, אז איזה אחות שלה שאלה אותי פתאום
מה בעצם אני עושה שם כל כך הרבה שנים, ושמתי לב, שלא רק אני
מתביישת, שגם אמא שלי לא ממש מתה על השאלה שלה. תראה, אני לא
יודעת אם היא יודעת בדיוק מה אני עושה, אבל מספיק היה לי אז
הרגע ההוא להבין שיש איזו בושה. חוסר נעימות. אפילו הסתרה.
"ואז בעצם התחלתי גם לחשוב מה באמת אני עושה. מוזר שאיזה דודה
רחוקה ממך יכולה פתאום לשאול שאלה סתמית לגמרי ולא להרגיש שהיא
מפילה שאלה קיומית, חושפת תהום של ממש.
"חזרתי לפה, ושלא תבין, אני אוהבת את מה שיש לי כאן, אוהבת את
הבית שלי, אבל אחרי שחזרתי הרגשתי שאין אפשרות עוד לראות את
התפוח בלי לשים לב כל הזמן שהתולעים הרקיבו אותו לגמרי. ופתאום
התחשק לי לשיר. אתה יודע, כשכסף הוא לא בעיה, אז אין תירוצים.
אני יכולה אם אני רוצה גם לשיר באולפן. אבל אז קלטתי, וזה היה
הכי נורא הגילוי הזה, שאני לא יכולה לשיר, כלומר אני לא רוצה
לשיר בכלל, אם אתם לא לידי.
"זה היה נורא כי אפילו החלום הזה, שהיה תמיד הכי פרטי שלי,
שכאילו לא קשור לאף אחד, הפך להיות פתאום תלוי בעוד אנשים.
"אמא שלי תמיד אומרת, שאדם צריך שיהיה לו משהו אחד שהוא ייהנה
לעשות לבד. אפילו על אי בודד, תמצאי לך תעסוקה, היא הייתה תמיד
אומרת לי.
"ואני, תמיד חשבתי, וזה אולי מה שהצליח להחזיק אותי בתוך
החרסינה שהכנסתי את עצמי לתוכה, שהשירה היא בשבילי הדבר הזה.
שאני לא צריכה איש כדי ליהנות ממנו."
בבה קם אליה.
הוא מוציא את הקלטת מהתיק ושם אותה במערכת.
"גם אם זה פלייבק, אפשר בכל זאת לשיר."

שניהם מתרגשים עכשיו. כל אחד מהכיוון שלו.
בבה יושב מול שישה בספה מהודרת, ביניהם שולחן מרובע עם זכוכית
עבה במיוחד, ביניהם קצת בוטנים ומיץ תפוזים.
שניהם עוצמים את העיניים. מרוכזים.
פתאום בבה אומר "אריק צדק. אתה לא יכול לשיר שירים של מישהו
אחר. אם אתה רוצה לשיר אתה צריך למצוא לך את החומר שלך. אנחנו
רצינו רק להתאמן. אולי פחדנו לעמוד לבד מול החומר החדש, לא
להסתתר מאחורי מישהו ידוע שכבר הצליח אתו."
ושישה עונה לו "כן. זה כמו שלא אמרת לי אף פעם שאתה אוהב אותי,
וככה ויתרת עליי ככה בקלות."
מצחיק שהם לא שרים. הם מאזינים לעצמם.
"ומה עכשיו?" בבה שואל משמסתיימת המוסיקה, "מה נעשה עכשיו?"
הרבה שאלות מתרוצצות סביב ראשו. הוא מרגיש אותן מנקרות בו.
ואפילו השאלה הדבילית, איך אפשר להמשיך ליהנות מהכסף הזה שעשתה
פה, ככה.
הוא ניגש אליה. מתיישב לידה.
מתחיל ללטף אותה.

בבוקר כשהוא קם, הוא רואה אותה עם ג'ינס קרועים, וטי שרט לבנה,
יחפה, אבל עם כפפות מגומי.
"מצאתי אותן. אתה יודע כמה שנים לא ניקיתי בעצמי את הבית שלי?
רוצה לאכול?"
בבה רוצה לעזור לה. הוא מומחה בניקיון. אמא שלו למדה אותו
לנקות.
"שלא ייצא כמו האבא שלו שלא יודע להזיז את הכוס שהוא שותה מפה
לשם. איפה שיוצא לו להניח את הנעליים שמה הם ינוחו לעולם ועד,
כאילו שאין מקום לכל דבר בבית הזה." ככה היא הייתה אומרת.
הוא גומר לנקות את המקלחת, שנמצאת במפלס קצת יותר גבוה. ככה
שניתן לו להרהר רגע מלמעלה.
אי אפשר להישאר כאן, הוא חושב.
זה פשוט אסור.
"שישה", הוא נשמע לעצמו כמעט צועק.
היא כמעט רצה אליו, אולי קרה לו משהו רע, היא חושבת.
ושוב שלוש מדרגות עומדות ביניהם, היא למטה, הוא למעלה, מרחק
עצום פתאום. אולי לקפוץ אליה, לבטל את המרחק הזה, את הזמן
הארוך שבו כל אחד היה במקומות שונים כל כך, פשוט למחוק את
המרחק, לנתר מעליו.
היא מתיישבת על הרצפה. הוא בא לשבת לידה. לא קופץ את המדרגות
אלא יורד אותן אחת אחת.
"נשאיר כאן הכל וניסע לארץ", הוא אומר.
"אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל אני לא רוצה לחזור על הטעות
שעשיתי כבר. לא רוצה לעזוב את כל מה שיש לי מאחוריי. גם אם מה
שיש לי הוא לא מי יודע מה. לא גנבתי כלום מאף אחד. אני לא
מוחקת את עצמי שוב. לחזור לארץ בסדר. אבל לא לברוח."
"אני לא אוכל לחיות עם החפצים האלה שלך", הוא אומר, שמח שמותר
לו להגיד הכל, גם אם זה ממש לחטט למישהו אחר בפצע, גם אם
המישהו הזה הוא במקרה האדם שאתה אוהב.
"אז לא תוכל לחיות איתי", היא אומרת בלי לאיים. "החפצים האלה
זה אני. זה מה שהפכתי להיות. וגם אם אני רוצה לשנות משהו
עכשיו, אין לי זכות למחוק את מה שהייתי לפני רגע."
שישה הולכת להכין להם לשתות.
הם יושבים במטבח, מטבח אמריקאי טיפוסי מהסרטים של שנות
השישים.
הטלפון מצלצל ושישה עונה. הקול שלה הופך להיות מתחנחן. בקולה
המתחנחן היא מודיעה שלא תוכל לבוא, שהיא חוזרת הביתה, כן, היא
תתקשר להגיד שלום, תשמור על עצמך, היא אומרת לסיכום. בבה מסתכל
עליה.
אסור להשפיל אותה עכשיו. זה רגע המבחן. אם לא תעבור אותו, לא
תוכל לחיות אתה לעולם.
הכל ברוך. צריך לגייס את כל הרוך והחיבה עכשיו. אחר כך יהיה
מאוחר מדי.
הוא מתקרב אליה. מחטט לה בשער. מזיז אותו הצידה. מנשק אותה
בעדינות. מנסה למחוק את הרצון שהיה לו קודם להתייחס אליה בעצמו
כמו אל זונה.
רק באהבה, הוא משנן לעצמו.
שישה רועדת. הוא מפשיט אותה באיטיות שיש לה קצב. עובר עם האצבע
על הגוף היפה שלה.
אהבה איטית הם עושים.

לוקח איזה חודש לארגן את הליפט, אבל גם הוא עובר. את הדירה
החליטו לא למכור, שיהיה לאן לבוא בניו יורק.
בערב האחרון, לפני שהם חוזרים, שישה מוציאה צרור ניירות,
מגולגלים בשרוך.
"מאז שבאת, כתבתי כל יום. עכשיו הגיע תורך, שב לעבוד, אי אפשר
לשיר בלי מוסיקה."