אישה ישובה אל ספסל
לידה תיק קש
הכוכבים מציצים מלמעלה עיניהם חצי סגורות
החורף אומר שמוטב ללכת יד ביד בשדרה
אבל היא, על ספסל לבדה ישובה
הרוח נעה בחוץ
זאבי העיר קוראים בקול ;
מה יהא בסופו של חורף זאת איני יודעת
אך הגשם שב ומבטיח, לרוב לא מקיים
את מילות אהבתנו מיטיב לבטא בהלמות הנוקשות
המצטופפות אל חלון חדרי
הלך נודד מבעד לתריסים מעביר
סיגריה מיד אל יד
הלבנה מביטה באורות הכרך,
אהבתנו היא כוכב הצפון
האורות המרצדים על השמשה מזכירים לי
את אותו נשף בו הייתי בת 15 אולי 16
מעין עץ עלום ועליו נושאים מבטם אל הלבנה
היא הייתה גדולה במיוחד אותו לילה
החורף חיכה בחוץ כמו מכתש פעור פה
בפנים האנשים דלקו וכבו לפי איזו שרירות
כגפרורים בוערים ששחקו על קרח דק
שערך היה אז אם זוכרת אני נכונה,
נשפך על כתפך השמאלית שחור כולו כעורב מבולבל
בשעה שהבטנו זה בזו קפא האולם כולו על יושביו
העורב על כתפך נמלט בצווחות
והחורף בחוץ סגר את פיו באחת
כשהתקרבנו כבר היינו שני לפידים: שמחה ועצב
הקרח בחוץ צר על הנמלים הזעירות
הלבנה בקשה עוד עין כדי להיטיב לראות
אצבעותינו הפכו לענפים אשר בקשו להסתבך אלו באלו
היינו לשני להבות
הייתי בור שנפלת אליו כל אימת שלא נזהרת
היית בור שנפלתי אליו כל אימת שלא נזהרתי
הייתי רוצה שתעטפי אותי כמו לוע של חיה
הייתי צריכה לבלוע אותך אל תוכי כמו חיה
הייתי קם בלילה והולך ממך בלי לדעת למה
היית קם בלילה ומתרחק כמו מפרש של ספינה
הייתי נודד מבעד לתריסים מעביר סיגריה מיד אל יד
היית מביט החוצה ומרגל אחר הכוכבים
הייתי מקשיב לרוח מגששת בחשכה
היית רכון אל החלון רחוק כמו עינה של הלבנה
הייתי רואה את אורות העיר מתגרים בשקט
היית מרגיש את האש בעיניך מתגרה בשנתך
היינו צריכים לתת לגשם לשטוף את זיכרונותינו
היינו צריכים לתת לגשם לשטוף את נשכחותינו
היינו צריכים לחכות לחושך הופך לאור
היינו צריכים לקבל את השחר מסובכים זו בזה
היינו צריכים לאהוב כמו שני תפוזים היוצאים מאותו ענף
היינו צריכים לאהוב כמו תפוז ודמותו הנשקפת על המים
היינו צריכים לתת לאבק לכסות על הכל |