היא יורדת מהאוטובוס, רגליה מטופפות בעדינות,
נוגעות לא נוגעות ברצפה.
שער ראשה שמוט, וחוצה את פניה בקו משורטט.
היא אוספת כוחותיה, נשימות אחרונות, ממשיכה באיטיות.
נשימתה נקטעת, השמש לא פוסקת לקוד מעל לראשה,
והיא כל כולה, כל עובייה מוטל על הרצפה, מפוזר.
והרוח שר, מנשב לו הרוח, ואיש לא בא.
והרוח קורא, והרוח מפתה והיא מרגישה פתע נגיעה קלה בפיה,
והרוח מרימה, והרוח סוחף אותה רחוק , והכחול של השמיים נשקף
אליה,
כל-כך קרוב, כל-כך רחוק. והרוח מנשב והרוח סוחף, והיא כבר לא
שם.
הרוח מנשב, ואיתו נשמעות תיפופי רגליים עדינות,
וריח של שמש וריח של כחול מתערבבים יחד,
והרוח, הרוח עודנו מנשב ולא תם.