לא יכול שלא להמשיך לדמיין,
לא יכול להיכנע למציאות.
אני רואה את היום
כשאני חוזר הבייתה,
תחושה של החמצה,
בתוכי.
והיא גם סמל להתנגדות,
אוחזת בליבי כמו ברימון,
תמיד סופרת.
לפעמים אני תוהה אם היא מכירה אותי,
אומרת לי לעמוד ולמות ראשון.
כדאי שתתחיל לרוץ
כי אתה לא טועה.
זה לעולם לא יסתיים,
אף פעם לא מאוחר,
ואני לא יכול לסבול עוד,
אני עוזב.
עוד פעימה,
בכל צעד שלי,
צלילים של רקיעות בגשם,
זוכר שאמרת לי להתקשר כשאני חוזר הבייתה.
ואני רוצה לשלוח לך מכתב עם פצצה,
לומר לך שאני אוהב ומתגעגע,
שאני מצטער שאני לא מגיע,
מקווה שתמשיכי לחכות.
היא לבד שוב
מנגבת עוד כמה דמעות,
יש ימים שלא בא לחיות,
יש ימים שלא שווה לנסות,
יש ימים שכבר נמאס לבכות.
לבלוע עוד קצת את הכאב הזה,
חכה שזה יהמם אותך,
ואז הכל יהיה נפלא.
תגידי לי שלא ארגיש דבר,
ותתני לי נשיקת לילה טוב.
לא נשאר עוד שום דבר לנתח.
איבדתי חלום בגשם,
אולי אפילו כמה,
ואולי זו התאבדות בתוך הראש שלי.
יש לי בשבילך זיכרונות למכירה,
חשבתי על 350 שקלים,
משהו סמלי,
גם ככה לא נתת לי יותר מדי.
תנו לילדים לנשום,
תנו להם לבעוט,
אולי בעצמם,
תנו להם להזיע דם
ולנשוך שפתיים,
תנו להם לחלום על מהפכה.
350 שקלים - פחות או יותר מה שחייל, גבר, ג'ובניק,
מקבל לחודש. זה עולה בכמה שקלים כל פעם שעולים בדרגה.
על מה הקטע מדבר? אולי זה אנטי-צבאי,
ואולי זה מדבר גם על מערכת יחסים נוקשה,
אדם מול ממסד או אדם מול בן בת-זוג,
זה לא תמיד כל כך שונה, כי שניהם יכולים להביא אותך אל
הקצה.
הערה: חלק מן הטקסט מתבסס על רעיונות של GreenDay וגם קצת של
Muse. צריך לתת להם גם קרדיט לתחושה שקיבלתם כאן. |
