...הכל מסביב היה לוהט. הכל בער. אפילו שהיה לילה יכולתי לראות
הכל כאילו היה אור יום. דמויות נעות, מתרוצצות במהירות כתרנגול
שערפו את ראשו. אני הייתי התרנגול, רצתי מפצוע לפצוע מנסה לתת
את מה שיכולתי. שעות שאני על הרגליים, שעות ללא שינה אבל בחיים
לא הרגשתי יותר חי ומלא רוח. רק חייל אחד שכב לי על הידיים שעה
ארוכה ונתן לי מנוחה בלתי נדרשת. הוא גמגם קלות, מלמל "עזור
לי, תציל אותי", הוא נפצע מרסיס, היה לו חור מצד אחד לשני והוא
דימם המון.
"אל תדאג, אתה תהיה בסדר, אל תתאמץ לדבר, אני אדאג לך". יד אחת
תמכתי את ראשו וביד השנייה חפרתי בשביל מכשיר הקשר. "אני אבקש
מהעוזר שלי שיטפל בך" ,
"לא, אתה, אתה...", הוא מלמל בכוחות אחרונים.
"תסמוך עלי, אני סומך עליו בעיניים עצומות, הוא הרופא הטוב
ביותר שיש. שרית, תקראי לדוקטור גודמן, יש לי כאן פצוע שאני
רוצה שהוא יטפל בו באמבולנס". הפצוע נאנח, "אל תדאג, עוד שנייה
יטפלו בך, הוא רופא מצוין אני מבטיח..." ואז הוא נשמט אחורה.
ככה הוא מת לי בידיים. הוא היה פצוע קשה מאוד, טבעי שידעתי
שהוא לא יחזיק מעמד. אז עוד לא האמנתי באמת בדוקטור גודמן. כפי
שאתם מבינים הדוקטור המהולל היה יציר דמיון בלבד. לא רציתי
להונות או להשלות אף אחד, רק רציתי שילכו שלווים בלי דאגות,
לפעמים אפילו עם חצי חיוך. מי היה מאמין שעם חור כזה בריאה
בנאדם עוד מסוגל לחייך...
איכשהו זה הפך להיות הרגל. אותו חבר שמת לי בידיים לא היה
הראשון. לדוקטור גודמן יצא שם של רופא אליל ואני יצאתי נקי.
מוזר, עכשיו שאני חושב על זה, שהמפקד אף פעם לא טרח לבוא
ולשאול אותי אודות אותו דוקטור שטיפל בכל כך הרבה מחייליו. אני
מניח שהוא פשוט סמך עלי, ככה אני, כולם סומכים עלי.
משום מה זה מזכיר לי את אותו חבר שאבד לי שנה שעברה. טיילנו
בטבע - כמו תמיד, פרחים, עצים, מוקשים הכל זרם בתמונה
סוריאליסטית אחת מושלמת. טיילנו ועברנו ליד קן צרעות. לא שמנו
ממש לב לדבר, אלא שצרעה אחת נמשכה לידידי ועקבה אחריו. היא
הייתה מאוד ממושמעת, מאוד טובה. והוא פחד מצרעות, פחד מכל דבר
שחי וזז ואם הוא עף אז מה יכול להיות גרוע מזה? הצרעה לא עזבה.
היא הייתה חכמה, שמרה על מרחק בטוח של שליחת יד ארוכה שידידי
מעולם לא היה מעז לשלוח ואז בשעת כושר, כשהוא מנמנם לו על גזע
כרות היא נשקה על צווארו נשיקת אוהבים אמיתית. באותו יום הלב
שלי נמס, לא כל יום מתגלה לנו הטבע במלוא עצמתו. אני לא טיפוס
שאוהב משמעויות עמוקות, או טיולים בטבע, אני גם לא ממש חובב
בעלי חיים, אבל משהו קסום היה באותה צרעה עדינה. וככה פתאום
הכל התנפץ. 14:27 קצת אחרי הצהרים. כן, מי היה מאמין שזה יהיה
אני שיקבע את מותו. עוד חבר הלך לנו. מסתבר שהצרעה לא הייתה
תמימה כמו שחשבנו ופחדיו של ידידי התבררו כמוצדקים. את השעה
הזו אני לא אשכח. כשאשתי ילדה את הבן הבכור אמרתי לה חכי עוד
דקה, רק דקה וכך הוא נולד ב 14:28 כאילו סתם. חשבתי אם אי פעם
אני אספר לו על זה? אם הוא בכלל צריך לדעת את כל הסיפור ומאיפה
הוא קיבל את שמו. זה היה חבר מאוד מיוחד בסך הכל, אדם שכיבדתי
מאוד. אני עוד אפרט מדוע...
אבל בינתיים נחזור לד"ר גודמן, האיש בצניעותו ואורח רוחו צבר
מעמד בתאוצה מדהימה. כל מה שהייתי צריך זה להמשיך לעשות את מה
שאני עושה תמיד רק להוסיף איזה ח"ח קטן, איזה גדגדון, לאיש
היקר בכל מבצע ופעולה שאליה יצאנו. הרופא בעל כורחו הפך במהרה
לאליל. חיילים מכל המחנות היו שועטים לקרב כאריות כאשר בטוחים
שמאחוריהם עומד הרופא הטוב מכולם, שיכול לרפא כל מחלה ושכל רע
לא יאונה להם. האמת כשאני חושב על זה, אני נזכר בישיבה שהייתה
כמה חודשים לפני שהתכנית שלי יצאה לפועל. הישיבה לא הייתה
מעניינת במיוחד, הדיון נגע בדברים הרגילים: החיילים שלא
מתנהגים כשורה, החבר'ה שמאחרים לחזור לבסיס, אלה שבוכים שאין
להם מספיק חופשות ואלה המורעלים שעוד הולכים להיהרג לנו בגלל
השטויות שלהם. לא קשה לנחש על מי אני הייתי אחראי. בסך הכל לא
היו הרבה מורעלים, המפקד נהג להתלונן שרוח הקרב של החיילים
ירודה "לא מה שהיה פעם". האמת שלא התכוונתי בכלל להיות זה
שיטפל בבעיה הזאת, לא חשבתי שאני אהיה זה שידחוף אותם קדימה,
הרי בסך הכל, למה לי להתעסק בזה? למה אין לי מספיק עבודה גם
ככה?
בכל מקרה היה ברור לי שלפי המצב בבסיס, האנטידוטה היחידה למצב
הייתה בדמות אדם אחד - ד"ר גודמן. בסך הכל השיטה החדשה תרמה
רבות למורל הקרבי ובכך בעיית המורעלים נפתרה, ממצב שבו מורעל
זה חריג, הגענו למצב שהמורעלות הפכה נורמה, המוות היה שאיפה,
וגופות היו אתגר. רולטה רוסית החווירה ליד מה שהלך שם. יחידות
שונות עשו תחרות בספירת הגופות ואני? אני הייתי השופט.
כואב כמה שזה מצחיק. לפעמים אני לא מצליח לישון מרוב צחוק.
ד"ר גודמנ'ס  פרוג'קט היה משהו שירשם בהיסטוריה, כך לפחות
הייתי בטוח.
אז ככה הכל התחיל: זה היה בוקר אחד שיצאנו למבצע. התלוויתי
הפעם ליחידה שעמדה בראש ובהיתקלות הראשונה שלנו באש עוינת, מטר
פצועים ירד. תחילה זה לא כל כך הדאיג אותי, הפציעות לא היו
קשות במיוחד, אבל הרבה רעש וצלצולים מסביב. ההודעות בקשר שטפו
והמפקדה ביקשה דיווחי פצועים כל שתי דקות (מדוד!). "תנו לבנאדם
לעשות את עבודתו!", לפחות הקשר היה לטובתי, הוא הבין את המצב,
אני לא אוהב לעבוד כשמשגעים אותי, כשאני אסיים לספור כמה מתים
אני אהיה הראשון שיגיד להם כדי שירוצו לספר למשפחות, מבטיח!
אבל עד אז שיעזבו אותי בשקט, מה כבר יש לי להסתיר?
אז ככה אני מטפל בפצועים, והיחידה ממשיכה להתקדם ו"לטהר" את
השטח, והיה חם, אלוהים שהיה חם.
ואז ראיתי חייל אחד שוכב לו מאחור, זז מעט כל כך, בתנועות
קצובות. הייתי עוד עלול לחשוב שזה ריקוד חדש אילולא ידעתי
שהבחור מדמם מהבטן כבר רבע שעה. עזבתי את הפצוע שלי והלכתי
אליו, ידעתי שאצטרך לעשות הרבה מעבר הפעם, אבל גם הרבה מעבר זה
לא תמיד מספיק. רכנתי על חזהו מנסה להוציא איזו דפיקת לב אלא
שרק נשיפה אחרונה, משב רוח קל בפנים והאיש הלך. שני חברים
ניגשו להרים אותו על האלונקה ולסחוב אותו. הודעתי בקשר
ש"איבדנו אחד" ומטר הודעות שוב החל לשטוף: "מי? מה? מו?" כולם
רוצים לדעת. כאילו שזה באמת משנה. ואם זה השכן שלכם אז מה?!
מגיע לו יחס מיוחד? זה יועיל אם אמא שלו תהיה הראשונה לדעת?
המבצע עוד לא נגמר, גבעת חול מלאה בחיילים נגלתה מול עיני
בעודי רכון על האדמה שמתחתיה, כל כך הרבה גופות שלא יכולתי
לספור, שפשפתי את העיניים שוב ושוב אבל הם עדיין עמדו שם, זזים
מעט, כולם צבועים ירוק עומדים כמו עץ בפרדס מול השמש, עומדים
מחכים שיקטפו אותם אחד אחד.
זה לא שתמיד חלמתי לעשות את זה, אני בטוח שהייתי יכול לעשות
דברים יותר מועילים בחיים. כשהייתי קטן רציתי להיות שחקן
קולנוע, אז נכון ששחקני קולנוע לא זוכים לאותם ריגושים, אבל מי
יודע, אולי הייתי נהנה יותר. כשהתבגרתי דברים התחילו להצטייר
יותר ריאלית, רציתי לעסוק במשפטים. איכשהו זה היה יכול להיות
השילוב המושלם בין יכולת המשחק שלי לשנינות וללשון החדה, הייתי
יכול לנצל את השכל שלי בצורה קצת יותר יצירתית. במקצוע הרפואה
אין שום יצירה, זה היה החיסרון העיקרי בטבלה שציירתי כשהייתי
בכיתה י"ב, מנסה כמו כולם לראות איפה אעמוד עשרים שנה מאוחר
יותר. עשרים השנים הללו עוד לא עברו, עברו בקושי עשר, אבל אני
עומד בדיוק איפה שהטבלה מיקמה אותי, היתרונות ניצחו. הם אמנם
לא הובילו בהרבה, זה לא שהייתי צריך לתלוש דף מחברת נוסף כדי
להאריך את הטבלה אבל ההובלה הייתה משמעותית. תמיד חלמתי שיום
אחד אני אשתלב בשלטון, אחליט החלטות, אנסה לצייר את העולם שאני
רוצה לראות. זה דווקא נכנס לעמודה של החסרונות, לא חשבתי שזה
יוכל להשתלב יחד עם הקריירה שלי ברפואה. אבל עדיין היתרונות
הובילו, אפילו בבטחה הובילו.
איכשהו הייתי מתאים לכל, ככה אמרו לי התוצאות של מבחן ההישגים
שעשו לנו, איכשהו מקצועות כמו אדריכל ופסיכולוג גם הם הצליחו
להשתלב לי שם. אף פעם לא הבנתי איך מכמה שאלות פשוטות בחשבון
הם יכולים להגיד עלי כל כך הרבה. הכל, ממנקה רחובות לנשיא, הכל
התאים אבל אני בחרתי רפואה. הכדור הוא עגול, השמש זורחת, אימא
בבית מבשלת והטבלה אף פעם לא משקרת, אף פעם.
גרגר חול נכנס לי לעיניים ובשביב שנייה של עיוורון חזרו להישמע
היריות. התכופפתי הכי נמוך שאפשר, לא הצלחתי להגיד מאיזה כיוון
באו. שפשפתי במהירות את עיני ובשנייה שחזרה לי הראייה התחלתי
לרוץ במעלה הגבעה. החיילים הסתערו קדימה בצדה השני של הגבעה
ואני רצתי לראות את הפצועים. שניים נשארו מאחור. אחד נפצע
בידו, הוא ישב, נשען על אבן מחכה לי, מנומנם. השני נפצע קשה
יותר, הוא חטף כדור בחזה. נדהמתי שהוא היה עדיין בהכרה, שוכב
על הרצפה וממצמץ, מסתנוור מהשמש.  לא יכולתי להזיז אותו אז
שמתי לו חתיכת בד על העיניים כדי שלא יסתנוור. הוא דימם המון.
ואת השנייה הזו אני זוכר הכי טוב, שנייה אחת שארכה נצח. עוד
איני בטוח אם נגמרה או אי פעם תיגמר. עמוק בלבי קיוויתי שלא,
כי בשנייה הזו הבנתי שהוא לא יחזיק מעמד, שנים של למידה,
ספרים, מבחנים, צחוקים וחברויות, תעודות סיום, וכל השטויות
הללו לא לימדו אותי מה לעשות. אני חושב שזאת הייתה השנייה
הראשונה מאז עזבתי את בית הספר לרפואה שבאמת הייתי צריך לחשוב
מה לעשות. הכל בדרך כלל נורא פשוט, יש תרופה לכל מחלה ואם אין,
אז ברור שאין, ולא טורחים למצוא. אבל כשאתה במצב הזה, בשנייה
הזו שאתה צריך להחליט מה אתה עושה; עוזר לבחור שלא יסבול? מנסה
לטפל בו עד טיפת הזיעה האחרונה? או פשוט הולך ונותן לטבע לעשות
את שלו? את השנייה הזאת אף פרופסור לא לימד באוניברסיטה ואף
ספר הדרכה לא מסביר, ברגע הזה האדם מתגלה במערומיו, ולעתים
במלוא הדרו.
מצחיק שבאותו רגע מכריע, הילד הקטן שבי התעורר. הילד הקטן שחלם
להיות שחקן קולנוע, שרצה להיות עורך דין ולשכנע את כולם מי
אשם, פקח בי את עיניו, אחז במכשיר הקשר שלא הפסיק להרעיש
ובדמעות בעיניים קרא: "ד"ר גודמן, יש לי פצוע בשבילך" , הגרון
חרחר אבל הילד המשיך: "ד"ר גודמן אני צריך שתבוא". המכשיר היה
כבוי. לא ידעתי מהיכן הוא שאב את הכוח, אבל היה מזל שכל
החיילים כבר הסתערו ורק פצוע מנומנם נשאר שלא ידע שמאלו
וימינו. "הוא הרופא הכי טוב שיש, אני מבטיח", הילד ניגב את
דמעותיו בשרוול ובאותה תנועה גם את הזיעה שניגרה על פני. "הוא
יטפל בך, אל תדאג. תנוח קצת, הוא... הוא מיד יבוא, אני מבטיח",
עצמתי את עיניו בקצות אצבעותיי והשכבתי אותו במיטת חול רכה.
נשארתי לידו שעה קלה עד שאזרתי כוח לקום. אבל אז נזכרתי שיש
עוד פצוע, מכוח החוויה שהרגע עברה עלי כבר שכחתי שהיה פצוע
נוסף שהשארתיו לחכות שעון על אבן. קמתי בבהלה, הסתובבתי ופניתי
אליו. הוא ישב שם רדום, נשען בזווית עקומה על האבן. הייתי בטוח
שהוא מת רק לפי איך שהוא נראה, מסתבר שאותה שנייה שדמתה לי
כנצח הייתה ארוכה דיו, והאיש איבד דם רב ומת. ככה כמו פסל הוא
ישב שם. נראה כאילו היה שם שנים, כמו נציב מלח, הלך לישון, שכח
להתעורר והפך למאובן. בסופו של דבר איבדתי שלוש משלוש. זאת
הייתה הפעם הראשונה שד"ר גודמן איבד חולה, זאת וודאי הייתה
חוויה טראומתית עבורו. אך מתוך הכאב יכולתי לראות משהו זוהר
בקצה המנהרה, שביב השנייה שהיה לי שם נתן לי רעיון שיכל להיות
הפתרון לכל הבעיות שהיו לי. יכולתי להגיד שבאותו יום כתבתי את
המדריך הבלתי כתוב של התנהגות במצבי מצוקה. אני לא ממש יכול
לקחת קרדיט, אני אפילו לא יודע איך זה קרה, אבל מה שצמח באותו
יום היה גדול ממני ומכל אדם אחר שהכרתי. פרויקט גודמן יצא
לדרך.
וככה מן הפח אל הפחת. הקרבות נמשכו והד"ר המהולל המשיך במלאכת
הקודש נאמנה, אבל  הייתה פעם אחת ששיערי סמר ולבי החסיר פעימה
בגלל אותו רופא וזאת מתקשרת גם לידידי המנושק מקודם: הקרבות של
סוף אוגוסט היו הקשים ביותר, חיילים נפלו על ימין ועל שמאל,
יישובים שלמים איבדו עשרות מבניהם ואני רץ לי מפצוע לפצוע נותן
מה שרק אפשר ומה שלא, משאיר לד"ר גודמן לטפל. עד שיום אחד כמעט
מצאתי את עצמי בתוך ידיו. אש חותכת מכל הכיוונים ואנחנו באמצע,
מסתתרים מאחורי כל אבן, נאחזים בכל שביב כוח ורוח שעוד נשאר.
זה היה היום הנורא ביותר מאז שגויסתי לצבא. נקרו בדרכי פצועים
רבים שלא היה בידי להצילם. רכנתי כפוף על אחד הפצועים על מנת
שלא להיפגע מהיריות בעצמי. הוא נפצע בכתף וברגלו, שכב שם רועד
ומדמם. ביד אחת חבשתי את פצעיו וביד השנייה תרתי אחרי מכשיר
הקשר שהיה בתיקי. "ד"ר גודמן, יש לי פצוע בשבילך, הוא פצוע ביד
ימין וברגל שמאל מדמם חזק, זקוק לסיוע מיידי". אבל היה מאוחר
מדי, עוד לפני שסיימתי את דבריי הוא נשמט אחורה ללא רוח חיים.
ואז קרה דבר מוזר. מכשיר הקשר שהיה אמור להיות כבוי אותה שעה
החל משמיע חרחורים ורעשים כשל מקלט טלוויזיה מקולקל ומתוכם בקע
קול של אדם: "שמעתי אותך, אני בצדה השני של הדיונה, נתקענו עם
הרכב, אני מגיע כמה שיותר מהר, תשמור עליו ער, רות סוף", קפאתי
במקומי. היה חם באותו יום, אפילו חם מאוד, אבל אפילו שרב שכזה
לא גורם לחזיונות נוראיים שכאלה. הייתי בטוח שאני עומד למות או
שאולי אני כבר בחצי דרך לגיהנום, ואלוהים בקנטור אחרון, שתל
במוחי את קולו של הד"ר המזויף, רק כדי שאני ארגיש רע. זיעה קרה
נטפה לאורך גבי והרגשתי בחילה נוראית.
לא ייתכן שהוא אמיתי, הרי אני המצאתי אותו. אני מכיר את כל
הרופאים ביחידה, כל הרופאים בגזרה, כל רופא מזורגג שעובר
במקום. זה לא היה הקול של איש מהם אבל עם זאת זה יכול להיות
הקול של כל אחד מהם. "תחזור שוב, לא הצלחתי לזהות" קראתי מספר
פעמים מנסה נואשות לשכנע את עצמי שהכל בראש, שכלום לא קרה.
פתאום מצאתי את עצמי מדמיין את המת מדבר במקומו, כאילו קם
לתחייה ומדבר דרך מכשיר הקשר שלי, אני בטוח שהשתגעתי, אפשר
שלא? "אני בדרך אליך, תישאר איפה שאתה אני כבר אמצא אותך לפי
הנתונים האחרונים". הייתי המום, אני חושב שמעט מאוד חמצן זרם
לי למח והתעלפתי. לקחו אותי יחד עם ההרוגים לבית החולים הצבאי.
כשהתעוררתי התחלתי לרעוד, לא מחום אלא מפחד. יכול להיות
שהשתגעתי? שתמיד היה ד"ר גודמן ולא ידעתי? שיצרתי בנאדם שכבר
היה קיים? המחשבות לא הפסיקו להתגלגל במוחי, רק יצרו כאב ראש
שגדל כמו כדור שלג. הבנתי שאני לא ממש יכול להישאר שם, אז
קמתי, לקחתי כמה משככי כאבים ויצאתי מהמקום. בדרך הלכתי מאחורי
המבנים כדי שלא להראות. כל אחד היה יכול להיות האיש בעצמו
והדבר האחרון שרציתי היה להיתקל באדם שאני מכיר או גרוע, באותו
אדם שהמצאתי. הלכתי למרפאה שם השארתי את הציוד שלי. הקשר שעמד
בכניסה לבניין לא הסיר ממני את עיניו וכשנכנסתי למבנה הוא נכנס
אחרי וסגר את הדלת.
"נו, אז איך המרגש דוקטור?"
"יכול להיות יותר טוב, הראש שלי מתפוצץ כמו בלון, אפילו משככי
הכאבים לא עוזרים"
"אתה יודע, יש מה לעשות" הוא אמר בנימה שטותניקית כזאת
"מה?" שאלתי. לא ידעתי למה אני משתף פעולה עם השטויות שלו, אבל
המשכתי.
"אני מכיר איזה רופא פלא, כולם שמעו עליו, הוא יכול לרפא כל
דבר" הוא חייך
"באמת? יש דבר כזה?", הייתי כל כך טרוד במחשבות שלי שלא קישרתי
דבר מדבריו.
"כן, קוראים לו ד"ר גודמן", ארשת פניו נעשתה רצינית. החוורתי
למשמע השם.
"לא מכיר, אולי נתקלתי בו פעם אבל וודאי הייתי יודע אם היה כל
מה שאתה אומר שהוא", זייפתי פנים רציניות.
"מה אתה מדבר?! בטח שאתה מכיר אותו, כולם מכירים אותו ואתה
בפרט. אני שמעתי אותך משבח אותו באזני החיילים יותר מפעם."
"ייתכן שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר"
"לא, לא ייתכן, הייתי שם בעצמי" הוא שתק לרגע קצר והמשיך "כן,
ראיתי אותך מספר להם על איזה רופא מדהים הוא ואיך שלכל מחלה יש
לו תרופה. גם שמעתי כשקראת לו בקשר שהיו לך פצועים..."
"ומה אתה מנסה להגיד בזה?"
"רק רציתי שתדע שגם שמעתי שהוא אף פעם לא ענה... יותר נכון לא
שמעתי דבר, ואני הקשר, מתפקידי לשמוע אתה מבין"
"הרופאים והקשרים לא משדרים על אותו גל" המשכתי כאילו היה לזה
משמעות
"כן, אתה צודק, אני אוהב לפעמים להחליף גלים לשמוע מה קורה קצת
אצל האחרים זה תחביב שלי, אני אעריך מאוד אם לא תספר על כך
למפקדים שלי, הם בטח לא יעריכו את זה. אבל אתה בטח מבין אותי,
אתה יודע איך זה לעבור על המוסכמות, למצוא את הדרך שלך. אל
תתפלא, חשבתי שכבר תזהה אותי, אבל כנראה להט הקרב, החום ורעשי
הקליטה שיבשו את השמיעה. אז בוא נתחיל מחדש: נעים מאוד, אני
ד"ר גודמן" הוא הושיט ידו ללחוץ לי את היד.
"משעשע ביותר, כמה זמן אתה כבר עוקב אחרי ההודעות שלי?"
"תקופה לא קצרה כל כך. אינני יודע מתי התחלתי בדיוק, ההיתקלות
הראשונה שלי בך הייתה במקרה, החלפתי תדר ונאמר לי שבתדר שבחרת
לא משתמשים וכששמעתי קולות הייתי חייב להקשיב. שמעתי חייל
מבוהל קורא לעזרה, מבקש מהד"ר שיבוא לעזור לו. טבעי שהסתקרנתי
אז הלכתי לברר שמות של רופאים ומשום מה השם גודמן לא עלה. אותך
זיהיתי רק מישיבה מאחוריך בחדר האוכל, את הקול קשה לזהות אבל
את הסגנון זיהיתי מיד. אתה מבין, כשמקשיבים ומדברים יום שלם
בקשר לומדים לזהות אנשים ביתר קלות ממה שאוזן רגילה מסוגלת".
"אפילו לא קצין אבל בעל חוצפה של מפקד" ניסיתי להישמע הכי
סמכותי שיכולתי, הייתי חייב לתפוס עליונות אחרת העניין היה
עלול להסתבך מעבר לכל דמיון.
"לא, לא, לא הבנת אותי נכון. אני לא בא לשפוט אותך, להפך.
בהתחלה כששמעתי את זה לא הבנתי, חשבתי שאתה משוגע או משהו, אבל
עם הזמן הדברים התחילו להתבהר, את המספרים שנתת בקשר תיאמתי עם
זמן המוות שהגשת ועם זמן השידורים והבנתי שהאליל שלנו הוא לא
משהו כמו שמספרים ואז הכל התחבר. הבנתי שאתה לא משוגע, שאתה
מנסה להקל על האבדן. אני לא יודע בשביל מי אתה עושה את זה,
בשביל הפצועים או בשבילך אבל שתדע שאני מבין. ולא אמרתי דבר
לאף אחד, רק שנינו יודעים על זה, אף אחד אחר לא מקשיב לתדר
הזה". שוב שתיקה קצרה. "אני רוצה לעזור לך".
"איך בדיוק אתה מתכוון לעזור לי?", לא שיניתי את נימת הדיבור
שלי, לא רציתי שהוא יחשוב שהוא בעמדת משא ומתן.
"כמו שעשיתי אתמול בפעולה. תן לי להיות ד"ר גודמן, אף אחד לא
יידע. אני מעריך את מה שאתה עושה, אני רוצה לעזור לך זה הכל".
הוא השתדל להישמע הכי אמיתי שאפשר.
"מה בכלל גורם לך לחשוב שאני רוצה עזרה? מה יקרה אם אני
אסרב?"
"לא יקרה דבר, אני לא מלשן. אני שומע דברים, אני לא מספר. חוץ
מזה כל עניין ההאזנות שלי הוא לא ממש תקין כך שגם לך יש קלפים
חזקים נגדי. אני אוהב את מה שאני עושה, אלא שלפעמים נעשה קצת
משעמם בתדר אחד שאני מחליף ומשחק בין התדרים. אתה לא היחיד
שאומר דברים מוזרים בקשר תאמין לי, אבל אתה היחיד שאני
מעריך".
את המשך השיחה אני לא ארחיב. לא היו לי הרבה ברירות, אפילו
שהציג זאת כאילו היו. באותו יום כרתנו ברית שנשמור את העניין
בינינו. וכך הוא הפך להיות ד"ר גודמן. מעולם לא חשבתי שאותו
ד"ר דמיוני ירקום עור וגידים כפי שהיה וממש לא חשבתי שיהפוך
לאדם אמיתי כפי שהפך. השיחה שלנו הייתה בלב התקופה הקשה ביותר
ולד"ר גודמן הייתה נכונה עבודה רבה. אבל לשם שינוי הרגשתי טוב
עם הפרויקט. הרגשתי הקלה מסוימת, לא פעם חשבתי שאולי אני טועה,
או שאני סתם משוגע, אבל אחרי שדיברתי עם אותו קשר הדברים נראו
הרבה יותר הגיוניים. אפילו בשבילי. ישבנו שעה ארוכה ודיברנו על
משמעות העבודה שלנו, משמעות החיים והצבא ומה לא. הוא סיפר לי
על מוצאו ואני סיפרתי לו על המשפחה שלי והאישה הנפלאה שרק
לאחרונה נשאתי. הוא היה בחור נחמד, בחור חכם כזה. הוא לא נתן
לי סיבה למה הלך להיות קשר, הוא אמר שזה עניין אותו למרות שלא
ממש קניתי את העניין. הוא אמר שתמיד התעניין ברפואה אבל לא ראה
את עצמו עוסק בתחום. יכולתי להבין אותו.
וככה הימים עברו, שנינו הרגשנו טוב עם עבודתנו, יצאתי לקרבות
בידיעה שיש מישהו מאחורי, שמחכה לדיווח,שמחכה שאני אספק לו
עבודה, משמעות. הימים עברו הרבה יותר מהר ככה. יכולתי בהחלט
להעריך את העובדה שהשנים שלנו עברו במהירות כזו שבמהרה ראיתי
את עצמי משתחרר אלא שלו נבחרה דרך אחרת. אני זוכר כחצי שנה
לפני השחרור קיבלנו יום חופש ובחרנו לסייר באזור שמצפון לגזרה.
היה נוף נפלא שם, לא האמנתי איך מתחתינו שכן מדבר כה שומם
ולוהט בעוד שמלמעלה הכל עצים ופרחים וטבע שיפה בצורה שקשה
לתאר. טיילנו שעות באזור, היה שוב קיץ ושוב חם אבל זה לא הפריע
לנו. עשינו עצירה במקום כלשהו בדרך לנוח קצת, לשתות משהו
להתרענן. הקשר ישב לו אדום כולו מהשמש, אח"כ הניח ראשו על איזה
גזע עץ כרות ונמנם. גם אני נמנמתי לי קצת אלא שאני התעוררתי
והוא לא. הוא נעקץ ע"י צרעה, לאדם רגיל הדבר לא היה מעלה מחשבה
שנייה אבל הוא היה רגיש מדי וזה הספיק. עשיתי הכל, באמת עשיתי.
הזעקתי עזרה בטלפון הנייד וכשהם הגיעו הוא כבר היה גוויה יפה,
אדומה ומנומנמת. אחר כך הייתה ההלוויה שלו והחלטתי שמספיק לי.

אחרי ההלוויה הלכתי לבית של ההורים שלי. הבית היה ריק אבל היה
לי מפתח ספיר שהיה לי עוד כשהייתי גר שם. נכנסתי לבית.
הטלוויזיה הייתה דלוקה, מחוברת למכשיר הפלייסטשיין. כנראה
שהאחיינים שלי היו כאן, אמא ואבא בטח יצאו איתם לטייל או משהו.
סבא וסבתא שלי נהגו לקחת אותי לטיילת בירושלים כשהייתי קטן. כל
סוף שבוע היינו יורדים במורד הגבעה בשבילים המסומנים, משחקים
מעט במתקנים שהיו שם ואוכלים גלידה שקנינו מהאוטו גלידה שעמד
שם. אני לא זוכר את עצמי בטיילת בלי גלידה. השיניים הקפואות
הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה. יכול להיות שלשם הם הלכו. אני
יודע שהם אוהבים את הטיילת בדיוק כמו שאני אהבתי אותה כשהייתי
קטן. יכול להיות שאחותי קצת יותר מדי מפנקת אותם בכך שהיא
נותנת להם לבלות הרבה אצל סבא וסבתא. הרי היא יודעת שאבא ואמא
לא מסוגלים להגיד להם לא. בכלל לא ידעתי שיש לנו פלייסטיישן עד
שחזרתי הביתה באותו יום. כנראה שזו הייתה מתנת יומולדת. הפסדתי
הרבה ימי הולדת מאז שהתחילו הקרבות. אף אחד לא כעס עלי או משהו
כשהייתי ממלמל במבוכה שאני לא אוכל לבוא שוב ליום ההולדת.
האחיינים שלי כבר די גדולים, אבל לעקוב בדיוק עד כמה נמנע
ממני. גם אמא ואבא כבר לא צעירים. אני שמח שהם דואגים לאשתי,
גם היא לא רואה אותי הרבה לאחרונה, אבל אני יודע שאת ארוחות
שישי היא מבלה אצלם כשאני בבסיס. זה די מנחם אותי, אבל
עדיין... יכול להיות שהייתי צריך לצלצל לפני שבאתי, לראות אם
יש מישהו בבית. לא חשבתי שיהיה לי טוב כל כך להיות לבד. כשאני
לבד אני שוקע במחשבות וזה ממש לא התאים באותו רגע. ללכת הביתה
לא היה לי טעם. אני יודע שהוא ריק. לא הודעתי לאף אחד על
ההלוויה אז לא יכולתי לצפות מאף אחד שיחכה לי.
התיישבתי בכורסא החומה. היא הייתה כולה מרוחה בשוקולד וכל
השטיח היה מלא בשאריות של במבה מעוכה. לא היה אכפת לי, הייתי
חייב לתת לרגליים שלי לנוח. שיחקתי בערוצים. דיברו על קבוצה
ערבית שזכתה בגביע המדינה. נדמה שעוד יישוב ערבי זכה לעיגון
בחוק, רק חסר שהיו אומרים משו כמו "הגביע חזר הביתה" אז עוד
הייתי מתעצבן. הטיפוס לבית הקברות, הדמעות, האנשים, הכל עייף
אותי בצורה שלא שיערתי. זה היה המפקד שלי שאמר לי ללכת הביתה.
אני עוד הייתי בטוח שאני נשאר אבל הוא ראה איך נראיתי וכנראה
הבין. הוא אמר לי לשכב בבית יום יומיים, ואז לחזור. הוא גם רצה
שאני אלך לנחם את ההורים של הקשר, שלפחות ייראה קצת ייצוגי
שחבר-חייל יבוא לשבעה ויביע תנחומים. אני לא חושב שמתאים ללכת
היום, אני אקפוץ לשם מחר בערב אני חושב.
לא קל לאבד חבר. המלחמות האלה באות ולוקחות ולא שואלות אף אחד.
כמובן שניצחנו במלחמה, זאת אפילו לא שאלה. כמובן שהתחילו ועדות
חקירה למיניהן וגם אותי שאלו שאלות אבל איש לא דיבר על הד"ר אף
לא מילה אחת. אם היו שואלים ודאי הייתי נשבר אבל איש לא טרח.
נדמה לי שאנחנו המדינה היחידה שבה יורדים על אנשים אחרי ניצחון
במלחמה, אולי זה בגלל שאף פעם לא הפסדנו אז כשמנצחים מחפשים
אשמים. אני מפחד לחשוב מה יקרה פעם כשנפסיד אבל בינתיים
הבירוקרטיה הכואבת לא הגיעה אלי. בסופו של דבר חתמתי עוד כמה
שנים, קודמתי בדרגה והשתחררתי.
קשה להגיד שאני מתגעגע לימים ההם. משלמים לי די טוב בתור סגן
מנהל מחלקה, ואפשר לומר שחזרתי לישון טוב בלילה. אני לא חולם
הרבה מאז, אבל כשאני כן זו תמיד מלחמה והמשולש הסודי של הקשר,
ד"ר גודמן ואני נראה מציאותי מתמיד.  מטבע הדברים ד"ר גודמן
פרש מתפקידו אחרי מותו של הקשר, ואני הועברתי למרפאה צבאית
ולתפקיד מנהלי יותר. אם לא תשמעו ממנו בקרוב הייתי אומר שהוא
נאסף אל עמו בדרך טבעית כלשהי. אבל בתור רופא אני אשקר אם אומר
שקיימת דרך טבעית למות. יש רק דרך שלווה ונעימה בלי דאגות, עם
חור בריאה וחיוך על השפתיים או בנמנום קל על גזע עץ כרות, כך
לפחות ניסיוני לימד אותי.