אני ניגשת אליו בצעדים מהירים, ובפנים חסרות רגש.  העקבים שלי
דופקים קצב על האספלט, כמו תופים של לפני הוצאה להורג.  אני
מעיפה אותו אחורה באגרוף מכוון היטב ללסת, בלי הקדמות מיותרות.
הוא מועד אחור, מחזיק לסת שבורה ביד ימין, ובוהה בי המום.
אני לא מבזבזת זמן ומעיפה בעיטה לבטן השמנמנה והרכה שלו.  הוא
מתקפל ונופל לאחור, מנסה לתמוך במשקלו עם יד שמאל.  אני
מתכופפת להעיף עוד אגרוף לכיוון העין הפעם, והוא צווח בכאב
כשטבעת האירוסין שלי שורטת את כדור העין שלו.
אני בועטת בו, חזק, בבטן, והוא מתקפל, משתעל דם.  עוד בעיטה,
הפעם בצלעות.  הוא מתחנן לרחמים, אבל אני עדיין עם אותה הבעת
פנים קרה.
אני עוצרת, מתנשמת בפה סגור.  הוא שוכב לפני, כבר לא מרשים ולא
גדול כמו שחשבתי.  אני מרימה רגל, ודורכת עם העקב על הביצים
שלו, מרגישה את הרכות הזאת מתחת למגף שלי נמעכת.  הוא צורח.
אני מורידה את הרגל.
"ושלא תעז להתחיל עם חבר שלי יותר, הבנת?!"  אני צורחת בקולי
קולות, מוציאה שאריות זעם מהמערכת שלי.  הוא מהנהן, דמעות
בעיניו.  ועוד לחשוב שהזדיינתי עם החלאה הזה. בושה.