החוב של פריחה לעירייה
בגין ארנונה וביוב
תופח משנה לשנה.
היא מושכת בכתפיה הקשישות
כשבאים הנציגים לשאול אודות התשלום
וחולצה ישנה שהפכה לסמרטוט
מלווה אותה בצייתנות
כשהיא גוררת רגל לקנח
פיסת ריצוף.

כשפריחה עלתה לארץ הזו
באניית המעפילים אגוז התאספו על הסיפון
נוסעים סקרנים שפזלו אליה
כשאיש לא הבחין,
אבל פריחה לא זוכרת
לעצמה חסד נעורים,
ולא מבכה את קימורי מותניה
שדי היה בהם כדי לערער משפחות
שראשיהן סובבו ראש
אחריה.

פריחה הסתדרה מצוין בתפקיד העלמה
שעיניה הידקו ימאים למקומם
כשהייתה צולחת את הסיפון
ידיים היו מחזקות אחיזה
בחבלים, כשמפרש הלב התנופף
כנגד שובל שמלתה.

והיום כאזרחית שגורעת נחת מהרשויות,
פריחה
מתמידה לנוד בראשה באדישות
לדוור המניח צווים
לצד הרהוריה.

כשישאלו את האזרחית
מה הייתה רוצה לזכור
גם לאחר שיישמטו ממנה פרטים
שחומקים מבני גילה, היא תשיב,
את השקר הגדול
ששיקרו רגליה החטובות
לאלף זוגות עיניים מדי יום,
שקר שבגינו היא מקבלת בהכנעה
את תלאות הפקידים

ואת הדברים הקטנים,
שהאנשים שהפסיקו לחכות לאהבה
בדיוק כשגלגלי שנותיהם האחרונות נוגעים במסלול,
מגלים על עצמם.