הדיון המקורי מתקיים כאן:
http://www.global-report.net/a.php?c=um&a=587&rc=um&ahref=14730#14730
... ענית לי לפי דעתי על השאלה באופן מושלם. השאלה המקורית
הייתה: ''אם תהיה לך הכרה מלאה ובלתי מעורערת לקיומו של בורא
עולם, מה תעשי עם ההכרה הזאת?'' ותשובתך הטבעית הייתה: ''לא
אעשה כלום, כי מהשאלה משתמע שאלוהים היה גם לפני השלב של
''ההכרה'', אז מה אמור להשתנות...?''
בהמשך הבעת דעתך על הקשר בין אמונה להכרה במילים האלה: ''כל
אשר כתבת על קיום אלוהים - רק אצל מי שמאמין שהוא קיים; ברגע
שיהיה מוכח שאלוהים קיים, הוא בעצם כבר לא אלוהים עוד.''
עמדתי יומיים בפני תשובתך זאת ולא ידעתי מה אני יכול עוד לחדש
לך. הדבר ביטא חוסר אונים מצדי, שמקורו באבסורד אחד שלא ידעתי
איך להתמודד איתו: מצד אחד אני מבין את המסקנות שהגעת אליהן
ומבין את ההגדרות ואת המושגים שהשתמשת בהם, אולם כשלעצמי,
אינני מדבר על אותן ההגדרות והמושגים... עברתי לשפה סינית ואני
מודע לכך... עליי להסביר.
כשאת כותבת את המילה ''אמונה'' את משתמשת במושג נהיר הנמצא
בשימוש נפוץ למדי; מי לא יודע מה זו ''אמונה'' ומה הן דרכי
השימוש במושג הנפוץ הזה... וגם אני מכיר את המושג העממי זה
ומבין את הקונטקסט שבו את מכניסה את המושג; אולם בד בבד
נחשפתי, במהלך מחקרי וחקירתי אודות אלוהים, למשמעות אחרת לגמרי
לאותו המושג עצמו שנקרא ''אמונה''.
''האמונה'' שנחשפתי אליה, יש לה משמעות הפוכה מהמשמעות הנפוצה
היום: האמונה ''החדשה'' שלי היא אמונה בדבר המובן, הנראה,
הברור, הבולט אם תרצי, זה שכל עין מזהה בצורה הברורה ביותר...
בעוד ''האמונה'' הישנה שלנו, של כולנו, זו שאת משתמשת בה וכל
העולם משתמש בה, מדברת בעצם על הדבר ההפוך, והדוגמה האופיינית
ביותר היא הקונטקסט שבו האמונה משחקת בכל צירוף עם אלוהים.
הצירוף הנפוץ של שתי המילים הללו, ''אמונה'' ו''אלוהים'',
מצביע למעשה על אמונה בדבר בלתי מוכר, בלתי נראה, בלתי מוגדר,
בלתי ברור, ומכאן צירפו את המילה הזאת לכל דבר שאינך בטוח כל
כך בו... ''אמונה'' למשל מזדווגת טוב עם תיאור מצב מזג האוויר,
אני מאמין שהיום יירד גשם... זה גם נופל טוב עם ניחוש כלשהו:
אני מאמין שהמספר הזה יעלה בגורל... או בכל מיני הערכות שעצם
צירוף המילה להן משחררת את המעריך מחובת הדיוק ומכל התחייבות
אחרת: אני מאמין שביל גייטס הגיע כבר לחמישים מיליארד... אני
מאמין שהוא גומר כבר את החודש בלי בעיות!
אחזור ברשותך למשמעות המושג החדש של ''אמונה'', זה שהתוודעתי
אליו לא מזמן, וגם הקציתי לו פרק שלם במאמרי ''פענוח רוח
הקוד''.
כולנו מכירים את הסיפור התנ''כי של פגישתו הראשונה של משה עם
אלוהים... הבה נביט על הטקסט התנ''כי מהזווית הספרותית גרידא,
שבה משחקת המילה הזאת - ''אמונה'' - תפקיד בכיר ומכריע...
א ויען משה, ויאמר, והן
לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי
יאמרו, לא-נראה אליך ה'.
ב ויאמר אליו ה', מזה (מה-זה) בידך;
ויאמר, מטה.
ג ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש;
וינס משה, מפניו.
ד ויאמר ה', אל-משה, שלח ידך, ואחז בזנבו;
וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו.
ה למען יאמינו,
כי-נראה אליך ה' אלהי אבתם: אלהי אברהם אלהי יצחק, ואלהי
יעקב.
ו ויאמר ה' לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו,
בחיקו; ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג.
ז ויאמר, השב ידך
אל-חיקך, וישב ידו, אל-חיקו; ויוצאה, מחיקו, והנה-שבה, כבשרו.
ח והיה,
אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו, לקל האת הראשון -
והאמינו, לקל האת האחרון.
ט והיה אם-לא יאמנו גם לשני
האתות האלה, ולא ישמעון לקלך - ולקחת ממימי היאר, ושפכת היבשה;
והיו המים אשר תקח מן-היאר, והיו לדם ביבשת.
כלומר, מוסכם על משה ועל אלוהים כי אין משמעת לערך ''אמונה'' -
אם לא יוצמד לה ערך מעשי בפועל, ברור, מובן, נראה, בולט, שניתן
לזהותו בוודאות מקסימלית ללא שום סטייה או טעות. אם נחבר את
ההיגיון הספרותי הזה לאמונה באלוהים, הרי אין מנוס מהמסקנה
הזאת: חובה להחיל את המשמעות המקורית של הערך הספרותי
''אמונה'' על הערך הספרותי הנקרא ''אלוהים''. כלומר, יחסו של
אלוהים לאמונה אמור להיות שווה ליחסנו אנו לאמונה; במילים
אחרות, ''הערך'' הנקרא אלוהים מצפה מהאדם, שיאמין בו ובקיומו
רק אם יתקיים התנאי במלואו שמפיח משמעות במושג המקורי
''אמונה''; זאת אומרת, רק אם אלוהים עצמו יופיע כערך מעשי
בפועל, ברור, מובן, נראה, בולט, שניתן לזהותו בוודאות מקסימלית
ללא שום סטייה בתהליך הזיהוי, ללא שום אפשרות שתיפול טעות
בתהליך הזיהוי.
אם כן, מה משמעות הפנייה של אלוהים לאדם: האמינו בי ובקיומי?
משמעות הפנייה היא: הגידו פשוט את המילה הזאת: אמן (אכן), הוא
קיים; מודים בקיומו; רק ברגע שתזהו את יישותי במאת האחוזים,
כאשר לא נותר לכם שום ספק בזיהוי עובדת קיומי, וכאשר הזיהוי
שלכם מצביע על עובדה ברורה ומובנת ובולטת וזמינה לכל נפש,
וכאשר תיווכחו שלא נפלה שום טעות או אחיזת עין בלתי חוקית
בתהליך הזיהוי, רק אז הגידו את המילה הזאת: אכן, הוא קיים:
אמן, הוא קיים. ''אכן'' או ''אמן'' בתוכן המשפט האחרון, שוות
הן לכל דבר.
אמן; הוא קיים. זה מה שאלוהים מצפה מאיתנו לומר ברגע זיהויו
המוחלט; ולמעשה בקשתו זו מתבטאת במילה ספרותית אחת: אמונה =
הודאה. או בצורת פועל: ''האמן'': ה-אמן. האות ה' שהתווספה
למילה אמן, היא אשר מצביעה על הדינמיקה של הפועל: תעשה / פעל /
האמן בקיומי: אשר את העובדה זו שרק נחשפת אליה המצביעה על
קיומי; תודה בקיומי.
[רגע של לשון: שורש הפועל ''להאמין'' מורכב משלוש אותיות:
א-מ-נ. האות ה' אינה חלק משורש הפועל, כמו הפועל החל,
הרעיד...]
השאלה היא מדוע? מדוע אלוהים מצפה מאיתנו לאשר את עובדת קיומו?
מדוע הוא חושש שלא נאשר את העובדה הזאת - אם וכאשר היא תוצג
לפנינו כראוי! אינני חושב שחששו הוא שלא נאשר עובדה זו או
אחרת; אינני חושב שיש כאן שאלה של סירוב להודות... כי רק טיפש
יעצום עינו מראיית עובדה מוגמרת ויסרב להודות בה, או אז יוסיף
אות לטיפשותו ושאלוהים יהיה בעזרו... ובלאו הכי ההודאה בפני
עצמה לא תוריד או תעלה ממציאות העובדה, מה עוד ובעובדת קיום
אלוהים עסקינן, שאינו זקוק לשום אישור אימות או סימפטיה...
מידע וההתמודדות איתו: עיבודו; כאן טמונה התשובה.
''מידע'' נמצא בכל מקום; מידע מוצפן בכל דבר, גם אבן קטנה
מהווה למעשה גוש של מידע, וכל דבר קיים דומם חי או צומח -
מצפין בתוכו מידע, כל כולו הוא מידע; עצם השאלה למה הוא כך ולא
כך, למה הוא כאן ולא שם, מדוע הוא מתנהג כך... כל השאלות האלה
מרמזות על הימצאות תשובה מוצפנת בגוף הנידון; בגופו של כל
נידון - כל נמצא. פענח נכונה את המידע הנמצא באבן הזאת וקבל את
תשובתך. אנו מפענחים לפעמים את המידע מתוך הסקרנות המאפיינת
אותנו - ורק לשמה, ולפעמים אנו גם מעבדים את המידע הזה שהגענו
אליו ומנצלים אותו לצרכינו החיוניים ולשרידותנו, כך אנחנו
מתפתחים, דרך פענוח המידע השרוע לפנינו. בכל דבר יש מידע, אך
לא בכל דבר פוענח המידע; ולא כל מידע עובד (דגש בתוך הב', ופתח
תחתיה); ולא כל מידע עובד נכונה - או לפחות פוענח נכונה; מכאן
מקור רמת ההתפתחות האנושית.
איתור הדרך הנכונה לפענוח המידע, היא הקובעת במידה רבה את מידת
ניצול המידע הזה: ניצול טוב, או חלקי, או שטחי, או מקסימלי...
כי לעולם אינך יכול לדעת בוודאות אם ניצלת את המידע באופן
מושלם; זאת כי שאלת הניצול ולעולם תלויה ועומדת בשאלת הזיהוי,
ושתיהן גם יחד תלויות בניצול הפוטנציאל שבי, שאין לו סוף
שיגביל אותו... אך לפני זאת או זאת, יש להבטיח את שאלת עיבוד
המידע שאיתרתי אותו על מנת לנצלו... יש להבטיח כי התמודדתי עם
שאלת העיבוד באופן מושלם, שמניח את הדעת האנושית.
ניקח שטר של מאה דולר. שטר זה נושא איתו ולכל הדעות הרבה מאוד
מידע... שטר כזה יסקרן גם תינוק בן 8 חודשים שיתקל בו, ומיד
ברגע ההיתקלות, כל מעייני הסקרנות של התינוק הזה ייפתחו,
ויתחיל לעבוד על דרכי עיבוד המידע הנמצא בו, ועל ניצולו
וניתובו לצרכיו האישיים. כולנו היינו תינוקות וכולנו מכירים:
הוא ייקח אותו מיד לפה, ולא לטעות - לא בשביל למצוץ אותו אלא
בשביל לבחון אותו, בחדר המעבדה... המידע המופק מכלל הטעמים
האנושיים שמציע שטר בן מאה דולר, הוא אשר יקבע אם החפץ הזה הוא
ידידותי או לא, ואם ניתן לעבור לשלב הבא של בחינת המידע אשר
בשטר ועיבודו. ההחלטה תתקבל ותבוצע מיד: הוא יכול לזרוק את
השטר ו/או לבכות ולהביע באופן זה את תסכולו מהמידע חסר התועלת
שהגיע אליו; או במקביל יכול לעבור לשלב של ניצול מיידי למידע
המתקבל: השטר הוא בר מציצה רשמית וחוקית להנאתו האישית גרידא;
או יכול גם למעוך את השטר ולבחון את הצליל היוצא ממנו, או
לקרוע אותו לחתיכות כואבות, כי זו ההנאה המקסימלית שניתן להפיק
מגוש המידע הזה.
ילד בן שנתיים שהתחיל להשתמש בחדר מעבדה יותר משוכלל, בראש
האנושי, יכול לאתר מידע הרבה יותר מתקדם באותו השטר של מאה
הדולר, ובאותה מידה יכול לנתב לעבד ולנצל את המידע הזה לאפיקיו
האנושיים באופן מתוחכם ויעיל. הוא כבר יודע שהמידע שנושא השטר
שווה ערך כספי שניתן להחליפו במוצרים טובים ומתוקים הערבים
לחיכו. הוא אף יודע היכן הוא יכול לעשות את עסקת החליפין
המתוחכמת זו: בסופר השכונתי ממנו אימו מחליפה שטרות כאלה
במוצרים שונים, טעימים יותר וטעימים פחות... אשר על כן, הוא
יעבד את המידע החדש שברשותו מיד, ויפיק ממנו את התועלת
המקסימלית: בפעם הבאה כאשר יתלווה לאימו לסופר, הוא ישלוף את
שטר המאה דולר, ויבקש מהאדון של הסופר להמיר לו את המידע הנושא
אותו השטר בסוכריה טעימה על מקל!
ילד בן עשר יידע בדיוק איזה ערך של מידע נושא אותו השטר, יעבד
את המידע הזה באופן זהיר, וינצלו במלואו: הוא יתפלח מאחורי הגב
של אימו אל האדון של אותו הסופר, ויבקש ממנו שיארוז לו את כל
המדף של הסוכריות! הבעיה היא איך יסחף את כל זה הביתה...
... עד שמגיעים אל חדר המעבדה האופטימלי של האיש, הבוגר,
המועמד ככל מעמד לבחינת מידע ולניצולו המקסימלי באופן אנושי
יעיל. האיש שאנו עומדים בפניו הוא בן 20, שווה נפש לכל אדם;
בריא בגופו ובנפשו. הוא נתקל בדרך כלשהי בשטר ירוק זוהר בן מאה
דולר. מהאיש הזה אנו מצפים לאתר מידע בשטר הזה ולעבד אותו
באופן הרבה יותר מתוחכם מהתינוק ומהילד ואף מבן הארבע עשרה
שראה לנכון לקנות בשטר (לנצל את המידע שנושא השטר) ג'ינס קרוע
הנמצא בשיא האופנה - על אף מצב הוריו הפיננסי הנמצא בשיא
השפל...
בהזדמנות זו יש לציין שמלאכת איתור המידע, עיבודו וניצולו ע''י
התינוק או הילד או המתבגר, ובכל שלב ושלב היווה מלאכת מחשבת
בפני עצמה, עדינה מתוחכמת ואנושית. גם התינוק גם הילד וגם
הבחור איתרו ועיבדו את המידע הצפון בשטר המאה דולר, וגם ניצלו
אותו באופן מקסימלי, שרק בן אנוש יכול לעשות... זה ההבדל למעשה
בינינו לבין החיה: היא ואנחנו נחשפים לאותו המידע, וחיים באותו
האזור; ההבדל הוא שאנו מאתרים מעבדים ומנצלים את המידע שנתקלים
בו, לרווחתנו ולהתפתחותנו, והחיה המסכנה אין באפשרותה לעשות
זאת, כי אין לה שום חדר מעבדה בנמצא... אין לה את הכלי לעשות
זאת.
זאת ועוד הערה קטנה רוצה להוסיף, לפני שאנו מגיעים אל מיודעינו
בן 20.
''המידע'' שאני מדבר עליו בשורות לעיל, הוא סוג של מידע גולמי
רדום, שאני נחשף אליו ומעבד אותו, או אז אני מפיק ממנו את
התועלת המתאימה להתפתחותי ולרווחתי ע''י שיטת עיבוד תקינה
ומתוחכמת... אולם קיים למעשה עוד רובד של מידע ''ער'' ביקום -
נקרא לו מידע מעובד, הוא המידע עליו מתבססת הדינמיקה של היקום,
החל במכונת ההפעלה של הגוף שלנו, של העץ, של החיה, של חילופי
החומרים בטבע, של יחסי הגומלין בין הכדור שלנו לכדורים אחרים,
של החיים בכלל... כל אלו פועלים כתוצאה מעיבוד מידע קיים
וניצולו באופן זה או אחר שאנו רואים... גוף האדם למשל הינו גוש
של מידע פעיל לא רדום, הנמצא בפעולה ערה חייה ומתמדת; הגוף הזה
חי - כל עוד המידע המרכיב אותו פעיל, ופועל בפועל; הראיה לזאת
היא שברגע שיחדל המידע הזה לזרום ולהתעבד - הגוף הזה יחדל
להתקיים, והמידע הנושא עימו יעבור לרובד המידע הגולמי הרדום.
סוג המידע הזה הוא סוג של מידע בתנועה, הנמצא בעיבוד מתמשך
ובלתי פוסק... אנו נחשפים אם כן גם למידע מהסוג הזה, ואף
מצליחים במידה זו או אחרת לפענח אותו או את חלקו, ואף להפיק
ממנו תועלת להתפתחותנו ע''י העתקת שיטת עיבוד המידע הזה או
שיטת ניצולו לאופקים אחרים... טענתי למשל במאמר שכתבתי לפני
תקופה, שתוכנת ''החלונות'' הפשוטה והגאונית של עידן המחשב
הנוכחי, זאת שעשתה מאחד האנשים את העשיר ביותר על כדור הארץ
בכל הזמנים, התוכנה הזאת טענתי והראיתי, כי היא העתקה המדויק
והנאמן של תוכנה אנושית עתיקת יומין, שהייתה בשימוש האדם מעודו
ועד עצם היום הזה... בלעדיה לא יכול האדם להתמודד עם אין ספור
מצבים ותמונות שנחשף אליהן במהלך חייו.
אינני אומר בזאת כי ביל גייטס ''גנב'' מידע מעובד ומסווג
והשתמש בו... אלא כי המידע הזה לדוגמה, קיים כבר וטבוע בנו,
ונמצא הלכה למעשה אי-שם בדיסק הקשוח שלנו... אי-לכך יש כאן
מקום לטיעון משפטי תקף בין אלוהים למיקרוסופט. העניין עוד
יתבהר בערכאות הנכונות.
זה הזמן לחזור אל מיודעינו בן ה-20, שכמעט ונשכח - בלהט
הוויכוח המשפטי הקודם.
... ומגיעים אל חדר המעבדה האופטימלי של האיש שלנו בן ה-20,
שווה נפש לכל אדם, בריא בגופו ובנפשו. הוא נתקל בדרך כלשהי
בשטר ירוק של 100 דולר. מהאיש הזה אנו מצפים לאתר מידע בשטר
הזה ולעבד אותו באופן הרבה יותר מתוחכם מהתינוק ומהילד ואף מבן
הארבע עשרה שראה לנכון לקנות בשטר (לנצל את המידע שנושא השטר)
ג'ינס קרוע הנמצא בשיא האופנה... זאת כאשר אביו מתקשה להביא את
סל האוכל הבסיסי הביתה.
האיש שלנו בן ה-20 מועמד לבחון ולעבד את המידע המונח לפניו,
ולהפיק ממנו את התועלת המקסימלית, באופן אנושי ויעיל...
אני הולך לתאר כאן את תורת ''המוזרות''. המוזר מופיע כאשר
הטבעי נחבא אל הכלים, ללא כל סיבה ראויה לשמה...
האיש זה שלנו, הבוגר והאחראי, לוקח את שטר המאה דולר לידיו,
ומתחיל לחשב: יש לקנות אוכל לקיומו ולקיום משפחתו בחמישים
דולר, ובמקביל יש לחשוב גם על המחר ועל הדרך להשגת האוכל
למחר... הרי גם מחר צריך לאכול! אשר על כן יש לבצע בחמישים
דולר הנותרים עסקה חלופית שתניב רווח, וכך יהיה מה לאכול גם
מחר וגם מחרתיים... האיש שלנו מנתב את חשיבתו באופן אנושי
המתבקש, ומגיע למסקנה הנכונה: יש להשקיע לפחות חצי מהסכום שלו
בעסקה כלשהי, וכך ניתן להתקדם וגם להבטיח אוכל וקיום לתקופה
הקרבה... זוהי התכונה המאפיינת את האדם החושב: להשיג את מחייתו
ולקדם את מבוקשו בפעולת תכנון - לתכנן את המחר... האיש שלנו אם
כן חושב נכון!
הוא ניגש לבצע. קודם כל האוכל, יש לקנות אוכל, הוא רעב בלי
אוכל לא ניתן להתקיים; ואכן הוא ניגש לסופר וממלא סל אוכל
בשבילו ובשביל משפחתו, אוכל שיספיק לאותו היום. הסל עלה לו
חמישים דולר, והוא הולך שמח וטוב לב אל ביתו ואל משפחתו, גאה
באוכל שהשיג...
אוכל לשובעה, מנשק את המזוזה ויוצא לדרך... ע''פ התכנון המוקדם
שהגיע אליו מבעוד מועד בעצמו, אמור הוא ללכת ולחפש דרך להשקיע
בה את החמישים דולר, באיזו עסקה חלופית שתפיק לו רווחים...
אולם הוא פונה אל חנות בגדים, נכנס ומשקיע את כל החמישים דולר
בחולצה של מותג מוכר... ואני רואה לנכון להדגיש שוב: באיש חושב
עסקינן, באיש משפחה אחראי! באיש חרוץ הבריא בגופו ובנפשו.
מוזר. קרה כאן דבר מוזר.
נפגשתי עם האיש הזה לאחר מכאן, ושאלתי אותו לפשר הדבר... תגיד
מה קרה לך? איך אתה עושה כזה דבר? ומה עם העסקה החלופית שהיית
צריך לעשות ולהבטיח בכך את המשך קיומך וקיום משפחתך - מה עוד
והגעת מבעוד מועד למסקנה הנכונה ואף החלטת ללכת עליה...
לו לא היה מה לענות. פשוט זה קרה; בזאת סיכם את תשובתו.
וגם אני סיכמתי: זה קורה... והלכתי לדרכי. שנינו השתמשנו באותו
סיכום אנושי מעורפל: קורה.
המשכתי להיתקל בעוד מקרים מוזרים ובעוד דוגמאות מוזרות, ותמיד
כתמיד פטרתי את כולן בסיכום התמוה: קורה.
...עד שזיהיתי במקרה תכונה ''מוזרה'' אחרת, וראיתי במו עיני את
רגע התהוותה, ואת החומר הגולמי שהרכיב אותה; וגם כאן פגשתי, לא
במקרה, באותו איש המשפחה החרוץ והאחראי, ואינני מתארו בלשון
אירונית, כי-אם אלו הן תכונותיו וזהו אופיו האנושי.
נפגשתי לכאורה עם עוד מקרה ''מוזר'' שבימים כתיקונם הייתי קורה
לעברו: קורה... אך התנאים שיצרו את המקרה שלי והאווירה שנוצרה
בשעת הפגישה - לא השאירו מקום למוזרות כי-אם להבנה...
מסינית לעברית: זהו תיאור הפגישה: הרבה מאוד אנשים, שונים אך
לא משונים, כולם אנשים בוגרים וחושבים ואחראים בעלי תכונות
אנושיות טבעיות... כולם כאחד עומדים ומתנכרים למראה עיניהם!
אחד רואה כיסא והשני רואה תפוח והשלישי עומד מול ניצוץ קטן של
אש, ולא ייאמן - פגשתי שם גם את מיודעינו הזכור לטובה, עומד
ובוהה בשטר ירוק בן מאה דולר; כולם כאחד עומדים ומתנכרים למראה
עיניהם! זה שרואה כיסא מולו, טוען ללא שום קשר למציאות שהוא
עומד ליד מיטה! השני שאוכל תפוח מדווח בכל הרצינות על טעם מר
של לימון! השלישי שעומד על יד להבת האש התעקש שלידו ערימת קרח
ולראיה הוא העביר את אצבעו בחופזה מעל הלהבה והראה לכל
הנוכחים: אם זו הייתה להבה, אצבעותיי היו נשרפות וניצלות...
חשבתי שאני נמצא בבית החולים ההוא של בת-ים הידוע לשמצה... אך
לא! אני נמצא בחברת אנשים משכמם ומעלה, אנשים נורמליים חושבים
- מה שנקרא בעגה העממית: אנשים מציאותיים. אז מה פשר הדבר? מה
הולך כאן...
עד שהתקרבתי אל מיודעינו הוותיק... ההוא עם שטר המאה דולר; הוא
זה שעזר לי להבין היכן אני עומד; כי השילוב בין הימצאותו כאן
ייחד עם כל ''המוזרים'' האלו לבין המקרה המוזר שלו שנזכרתי בו
בעבר, השילוב הזה עזר לי להבין את המקרה השני...
מיודעינו כאמור עמד וצפה בשטר המאה דולר המונח לפניו על
השולחן. לאחר בהייה של מספר דקות, ולאחר עיבוד כל הנתונים,
הכריז בקול רם שקט ושקול: זה שטר של 50 דולר.
וואלק!!! צעקתי ואיבדתי ברגע את שפיותי: האינך רואה מה כתוב על
השטר? האינך מזהה את התמונה המתנוססת על שטר המאה? האינך רואה
שזה שטר של 100 דולר? למה לשקר לי ולכולנו במצח נחושה? ועל מה?
על מה לעזאזל? אם היית מרוויח משהו מהשקר התמוה הזה - הייתי
מבין מעכל... אבל לשקר במצח נחושה ללא שום סיבה או מסיב? למה
לשקר!!!
אבל מיודעינו בשלו: אני חייב לך משהו? אתה שואל למה אני משקר,
אבל אין לי סיבה לשקר לך כי אינני חייב לך שום דבר.
אכן, עניתי לו, אינך חייב לי שום דבר, ואין לך שום סיבה לשקר,
אז למה אתה משקר?
נוכח המקרה הזה, ונוכח המקרים המוזרים האחרים שהתרחשו בנוכחותי
בחדר, איבדתי כאמור את שפיותי, איבדתי את עשתונותיי. איבדתי את
עשתונותיי 44 שנה! 44 שנה אני חושב על זה, על המוזרות הזו ולא
מוצא מזור לנפשי... עד שפתאום, ככה פתאום חיברתי האחד לשני,
ונחתי. נחתי מהצער הזה של ''לא לדעת''... תאר לך אתה עומד בחדר
כזה, מלא באנשים שפויים רציניים ומציאותיים, במשך ארבעים וארבע
שנים תמימות, ללא מנוחה וללא הפסקה.!
מודה אני ומתוודה: גם עלי לא פסחה המוזרות הזאת מפעם לפעם...
טוב, 44 שנה סגור בחדר אחד עם אנשים שפויים בשר ודם - מה אתם
רוצים...
כן, מצאתי את הדינאמיקה המפותלת, האנושית הזאת. כל כך אנו
רגילים לדינמיקה הזאת, עד שהפכה חלק מחיינו, חלק מאפיין מנוהל
חשיבתנו, חלק מאיתנו.
זכור לכם מיודעינו שטעה ברגע האחרון בכתובת, ובמקום להיכנס
למשרד השקעות - נכנס לחנות בגדים אופנתית, והשקיע את 50 דולר
הנותרים בקניית חולצה יפה ונאה. ראיינתי אותו כזכור ביציאה
מחנות הבגדים, והטחתי בו את השאלה: איך עשית את זה! ומה תאכל
מחר? במה תאכיל את הילדים שלך, מה עם העתיד שלך?
''פשוט זה קרה''; זאת הייתה תשובתו. תשובה תמוהה ביודעין שלא
משקפת שום מציאות מלבד המציאות שלה.
הפעולה התמוהה הזאת חזרה על עצמה תדירות; חוזרת על עצמה תדירות
אצל כל אחד ואחד מאיתנו, פשוט אנו עושים דברים תמוהים עד
מוזרים בניגוד מוחלט להחלטותינו האישיות, בניגוד למהותנו. אם
נפלוש לרגע אל מעמקי תודעתו של מיודעינו היקר ההוא, נראה באופן
ברור כי הוא הבחין במוזרות של הצעד שעשה... הוא ידע בתוכו לאחר
מעשה כי טעות הייתה בידו ויש לתקן את המעוות מיד! פשוט יש
להחזיר את החולצה שקנה, לנסות להחזיר... ובכל מקרה ולפחות,
ללמוד מהטעות המוזרה הזאת ולא לחזור עליה בעתיד הקרוב או
הרחוק...
אחוז קטן מאיתנו, מחזירים את החולצה; אחוז זעום.
עוד אחוז זעום לומד מהניסיון המוזר, ומנסה לא לחזור על אותה
הפעולה התמוהה; מנסה לשלוט בעצמו ובמעשיו.
האחוז הנותר הוא הרוב, והרוב מתמכר למוזרות. כפשוטו כן הוא:
מתמכרים למוזרות שבעניין. איזה יופי לעשות דבר מוזר, כאשר אין
בו של ממש, וכאשר אינך מחויב בדין וחשבון עליו אפילו לעצמך.
וככל הנראה, ישנה מתיקות בדבר. גם מתיקות זו היא מוזרה, אבל
האדם מטבעו מתמכר למתוק, טוב הוא או רע.
מגיע השלב בו האדם בונה לעצמו מנגנון שלם של ממש, שישרת את
התכונה המוזרה הזאת, וכך נעלם מאליו מנגנון הביקורת העצמית,
ותופס את מקומו באופן הדרגתי מנגנון מוזר אחר, על כל הרבדים
שלו:
ברובד הראשון אני מרגיש עדין במוזרות כלשהי... הרי הייתי אמור
ללכת להשקיע את 50 הדולר, ובמקום זאת הלכתי להשקיע בחולצה
אופנתית... מרגיש אני במוזרות הזו אך איני נוקף אצבע בנידון,
אני מתעלם במודע מהתופעה הזאת ולכן אני נותן בזאת אור ירוק
לעבור לשלב השני - לרובד השני.
ברובד השני מתחיל שלב ההתמכרות לפעולות תמוהות לשמן... אני
חוזר פשוט על אותה הפעולה: נופל בידי שוב שטר של 50 דולר, ושוב
אני הולך לחנות בגדים וקונה עוד חולצה, במודעות מלאה. ושוב
איני נוקף שום אצבע... ועובר לשלב הבא.
ברובד השלישי מתחיל שלב הקבורה הרשמי למנגנון הביקורת העצמית:
אני רוצה להשתיק את המנגנון הזה כי הוא מציק לי... בכל זאת יש
לו מקום ונוכחות בישותי, ובגללו לפעמים אינני יושן בלילה: איך
עשיתי את הדבר הזה! איך קניתי חולצה במקום להשקיע את הכסף
במקום כלשהו למען עתידי ועתיד ילדי; ואת הפעולה התמוהה הזאת
עשיתי פעם ופעמיים ושלוש... בד בבד מנגנון השתקת הביקורת
המציקה הזאת, מוכן ומזומן להיכנס לפעולה מיידית, זאת כי הרגלתי
את עצמי כבר לרעיון המוזר: אני רוצה לקנות את החולצה, יהיה
המחיר אשר יהיה... זה רצוני זאת זכותי וזאת החלטתי. מרגע זה
אני נותן את האות לפעולה מיידית למנגנון ההשתקה הערמומי: אין
ב-50 דולר כסף של ממש... אני צריך גם לדאוג לצרכי ולעצמי...
השקעה אני יכול לעשות בכל זמן, אך חולצה יפה כזאת איננה בנמצא
בכל זמן...
ברובד הרביעי המנגנון החלופי תופס את כל השטח, ואין כבר מקום
וזכר למנגנון הישן ההוא של הביקורת העצמית... המנגנון החלופי
בשלב הזה עובד כבר באופן גורף ואוטומטי ללא שום עכבה... אתה
רואה כבר את החמישים דולר ככסף קטן, גם אם הכיס שלך ריק, ואין
בו רק את השטר הזה. אתה רואה את צרכיך האישיים כערכים אנושיים
בפני עצמם, ואתה מתחיל להתייחס לכל אחד מהם כערך-על בפני עצמו
על כל המשתמע מכך, ואפילו על חשבון ערכים אמיתיים אחרים שפעם
התחשבת בהם. משבצת דירוג הערכים מתכופפת לטובת משבצת ערכים
חלופית אחרת, מוזרה, בלתי מוכרת. ברובד הזה אתה כבר מתחיל
לראות דברים מוזרים, באור רשמי ו''טבעי'': אין יסוד לניצול
הזדמנות של השקעה והיחס שלה לצורך, לזמן, ו/או לתקופה; מעכשיו
תמיד ניתן למצוא הזדמנות, ותמיד ניתן להשקיע.
ברובד החמישי מתחילה להופיע תכונת ''המוזרות'' במלוא הדרה
וכוחה; לפני כן רק ביססה את מעמדה, אך הקרקע עכשיו כבר מוכנה
ופורייה לקליטתה המלאה; היא מתחילה לתת את אותותיה ולהוליד
בנים ובנות חוקיים למהדרין: אתה רואה שטר של מאה דולר, ומתנכר
במודע למראה עיניך: מולי מונח שטר של 50 דולר, ואני הולך איתו
מיד לחנות הבגדים. יכול להיות שכתוב עליו $100 אך ממתי המילים
קובעות את ערך השטר! יכול להיות שיש לי התחייבויות אחרות אך מה
זה קשור בערך השטר! עיבוד הנתונים בשלב הזה מתחיל להצביע על
בעיית זיהוי כבדה ומוזרה... אולם ובכל זאת מורגשת במקום כלשהו
עדין ''העובדה'' והמציאות... הוא מוכן להתווכח בכל זאת על
משמעות המילים שנושא שטר המאה דולר או חמישים דולר... יש כאן
בלבול מערכות כרוני, אך הנכונות לוויכוח ולהתדיין עדיין קיימת
- דבר המפיח תיקווה כלשהי למישהו שמתעניין בך...
הרובד השישי מסמל את קיבוע עיבוד הנתונים, והטייתו לכיוונים
מוזרים... באופן מוחלט.
האדם - כל אדם מקבל מידע, מפענח אותו, מעבד אותו, ומשתמש בו.
ברובד הזה אתה מקבל מידע ומעבד אותו באופן מוזר, ללא שום קשר
או תכלית לשיטת העיבוד המסודרת והנהוגה במשפחה האנושית. אתה
רואה שחור וקובע שהצבע הוא לבן, או אדום, או צהוב, תלוי בכל
דבר רק לא בסדר האנושי. שום וויכוח לא יעזור גם לא בא בחשבון,
כי אין פה על מה להתווכח... נהפוך: הוא יסתכל עליך כאדם שבא
מכוכב לכת אחר ויבקש לעזור לך להבין נכונה את המציאות...
קיבעון המערכות החדש ברובד הזה, קנה לו מקום כה מבוסס וחזק, עד
כדי שלא נשאר כבר מקום או זכר להגיון הישן ההוא, לסדר האנושי
ההוא, לכלי ההוא ששימש את האדם בעיבוד המידע שאיתר, מעודו ועד
היום... גם כאן נוצרה מערכת שלימה וענפה של איתור מידע עיבודו
וניצולו; היא אקטיבית ומתפקדת באופן סדיר ואף מזכירה באופן
עבודתה את המערכת האנושית הישנה והמקובלת, ולפעמים אף יותר
מסודרת ממנה. תרבות שלימה יכולה להגיע אל הרובד המוזר הזה - לא
רק האינדיבידואל; ההיסטוריה האנושית תעיד על כך.
הרובד השביעי הוא הרובד האחרון, לעניות דעתי. זהו הרובד בו
בורח האדם מהמידע ומתעלם ממנו, במטרה לא להתמודד איתו. להבדיל
מהרובד השישי האחרון, שם האדם מקבל את אותו המידע אך מעבד אותו
באופן מוזר בצורה מוזרה; כאן הוא בורח מעצם המידע על מנת למנוע
מעצמו את תהליך עיבוד המידע הזה, ואפילו ''תהליך העיבוד
המוזר'' - אין לו בו עניין. פעולת ההתעלמות הזאת יוצרת מצב חדש
וכאילו ''המתעלם'' שולט מראש במצב וכאילו תכנן את ההתעלמות
הזאת מראש עד לפרי פרטיה; אולם ולמרבה האירוניה אין כך הדבר:
כאן פועל מנגנון מכני לכל דבר, המוכר בימינו כמנגנון אוטומטי,
כפעולה המכנית של הלב והכליות והראות - לכאורה...
נוצר ברובד הזה מנגנון מוזר עד מאוד, עצמאי למדי במובנים רבים,
ומכאן למעשה נובע הסיכון שלו, ולכן אני מכנה את הרובד הזה
כרובד האחרון שיכול האדם להגיע אליו.
אולם כאשר אני בוחן מקרוב את המנגנון הזה, רואה מולי דבר עוד
יותר מוזר: המנגנון הזה עלול להיכנס לפעולה בכל שלב ורובד!
והוא נכנס לפעולה גמישה וחופשית למדי בכל מערכת אנושית - ללא
שום קשר למספור הרובד בו המערכת נמצאת. גם אדם אחראי וחם יכול
לנהל עם בנו הפעוט שיחון כזה: ''אבא, זה טוב לעשן סיגריה?'' /
''לא זה לא טוב'' / ''אז למה אתה מעשן אבא?'' / ''כי אני מעשן
חמודי'' : ניתן לזהות בקלות כאן את המידע שנחשף לו האב החם הזה
ובו ברגע התעלם ממנו. תוצאה מיידית: מניעה אוטומטית של
התמודדות, ללא שום עיבוד או נגיעה במידע.
אם נבחן את דרכי הפעולה של הדמוקרטיה הגדולה בימינו, בתוך
אדמותיה ומחוצה להן, נבחין באותה התופעה המוזרה: התעלמות
מוסכמת וכמעט אוטומטית ממידע, ע''מ לא להתמודד איתו - היינו לא
לעבד אותו. את אותה התופעה נזהה אם נבחן את ציפיות הדמוקרטיה
הזאת מישראל למשל או מהעם החופשי...
נחזור לרובד שלנו - שלא נאבד קשר איתו: זיהיתי בורבד האחרון אם
כן, תופעה מסוכנת בעלת מנגנון עצמאי של התעלמות ממידע ע''מ לא
להתמודד איתו, ובד בבד הבחנתי כי תופעה זו המסוכנת מכל התופעות
המוזרות היא נפוצה למדי - כמעט עממית הפועלת בקרב שכבות רבות,
ולאו דווקא בשכבת הרובד האחרון, שהגיע אל שפל המדרגה... גם אבא
חם וגם בוס מצליח וגם דמוקרטיה גדולה וחסינה וגם האיש ברחוב
יכול להיראות בחברת התופעה הזאת בפרהסיה, ללא שום קשר למעמד
שקנה לו במצעד הרבדים, הכיצד?
סתירה מהותית זו הביאה אותי למסקנה הזו: תופעה זו הינה תולדה
של התפתחות סך כל התופעות המוזרות הנצפות, בכל הרבדים
האפשריים. זהו הבייבי הקטן שנולד בסימן טוב ובשעה טובה למשפחה
המוזרה האנושית, ולכן יש לו מקום של חיבה במשפחה שלנו: הוא
יתרוצץ חופשי בכל המדרגות ייכנס לכל החדרים, יש לו חופש פעולה
מוחלט בכל הרבדים, החל מהרובד הראשון ואף לפניו.
עד כדי כך התופעה הזו חופשייה ונפוצה... עד שקנתה לה כבר מקום
קבוע באופיינו, באופי האנושי. גם אדם רציני אמין ועוזר ורחב לב
יכול לעבור בדרך המלך על פני פצוע השרוע ברחוב, או על פני גנב
המחפש שוטר, או על פני עני המבקש לחם, בלי לעשות כלום; בלי
לנקוף אצבע. כולנו נתבונן בעצמנו לאחר מכאן, נעביר את ידינו על
המצח, ונפטור אותה בתנועת ביטול: מה אני כבר יכול לעשות! אני
בן אדם בסך הכל. אך התרגום המילולי לתופעה הזאת, ובתרגום
חופשי: התעלמות רציונלית או לא ממידע, הדורש מטבעו עיבוד
מסוים, במטרה להתחמק מהמסקנות הנגזרות מעיבוד מידע זה.
ואכן, אם נשחזר את כל הדוגמאות שהבאתי לאחרונה, נגיע לאותה
תחנה משותפת: המניע הסמוי עד הנגלה הוא, התחמקות מהמסקנות
האופרטיביות שעלולות להידרש מעיבוד המידע שנקלע אליו, באופן זה
או אחר:
ההורה החם עלול לוותר על תענוג העישון, אם יידרש לעבד את המידע
שהשד הפיל עליו...
גם הדמוקרטיה הגדולה והדגולה תצטרך לוותר על מדיניות החוץ
הפולשנית (הכלכלית), אם תידרש לעבד את המידע שנקלעה אליו,
ברמתו הפשוטה ביותר.
הצדיק שלנו עלול להידרש להכניס את היד לכיס בפועל, ולשלוף ממנו
כסף עובר לסוחר עבור עני זה ואף עבור כל עניי העולם! הוא יצטרך
לתת דין וחשבון לעצמו אודות פעולה חשבונית פשוטה: כמה ייוותר
לו בכיס בניכוי הוצאותיי האישיות, ואת היתרה יצטרך להעביר
כאמור לחשבון עניי העולם - כולל העני שהושיט לו יד ברחוב. על
פעולת החשבון הפשוטה הזאת, לא בא לו כל כך...
וגם האיש שלנו לא בא לו להידחף אל מסדרוני תחנת המשטרה, ולדווח
על גנב שזכה לראות בשעת פעולה, על כל הטרחה ואיבוד זמן הכרוכים
בכך...
וגם עובר האורח ביקש ממש להתחמק מכל הפרוצדורות והתהליכים
הממושכים והבלתי נעימים להושטת יד פעילה לפצוע השרוע ברחוב...
כל כך הרבה צער וטרחה וכאב אישי ביקש לחסוך ולהעביר אל הרשויות
המוסמכות שבוודאי הם בדרכם אל הפצוע.
הדוגמאות לעיל וההסברים הנלווים אליהן מובילים אותנו לעיון
הבא: קרה מקרה שמתחייב ממנו פעולה כלשהי, אולם בעזרת מנגנון
ההתעלמות המפותח, מיודעינו מתעלם מהמידע שמשדר לו ''המקרה'',
ומטרת התעלמות זו כמובן התחמקות מהפעולה הנדרשת מעיבוד המידע.
אנו נתקלים חדשות לבקרים במקרים כאלה ומתחמקים חדשים לבקרים
מהם... עד שפיתחנו לעצמנו מנגנון כמעט אוטומטי לפעולת העלמת
עיננו מהמידע ומעיבודו. החל מעכשיו אנו יכולים לעבור ברגליים
קלות וקרות ע''י פצוע וגנב ועני מרוד ולהתעלם מהם בעזרת
המנגנון האוטומטי הזה שפיתחנו.
אולם אנו בני אדם וקצב התפתחותנו מטורף... וכך גם המנגנון
היעיל ההוא התפתח איתנו ולא אכזב; הוא הדביק את הקצב המטורף:
אינני צריך מעכשיו להיתקל במקרה שישדר מידע ''טרחני'' - על מנת
להפעיל לכבודו את מנגנון ההתעלמות מהמידע, אלא המנגנון בגרסתו
האבולוציונית המשופרת, יאתר מעכשיו כל מידע, העלול להזמין
בעקבותיו עיבוד ונגזרות מהעיבוד, וידחה אותו מראש...
המנגנון הזה יאתר מקורות קבצי מידע ''מועמדים'' כאלה, יסמן את
נקודות המוצא שלהם - כנקודות חשודות שיש להתעלם מהן, להתרחק
מהן עד כמה שניתן, כי הן מזמינות מידע בעקבותיהן... הן מזמינות
מידע טרחני בר דרישות ממי שמעבד אותו ומתמודד איתו...
המנגנון הזה של הרובד השביעי במקור, התפתח עד לרמה לאתר ולדחות
כל מידע המתבקש ממנו עיבוד והגבלות והתמודדות... הוא עושה
עבורנו את המוסכם עליו בעגה העממית: להקדים תרופה למכה.
אנו מעלימים עין כבר בגיל מוקדם מהורינו, מרבותינו, ממורינו,
ממדריכינו ומכל מקור מידע הטומן בחובו דרישות והגבלות; אנו
מנסים ''להתחמק'' מהם עד כמה שניתן: זהו אפקט מנגנון ההתעלמות
מקיבולת המידע ועיבודו, המלווה את האדם כבר בצעדיו הראשונים.
הולכים קדימה וצועדים, ומשתכללים... וגם המנגנון החמקמק משתכלל
וצועד... אם נותנים לו דרור, הוא יקדים את התפתחותנו, וייתן
לנו לרוץ אחריו; הוא יוליכנו ישירות אל מחוז חפצינו: אל
המציאות התפורה לצרכינו, לא אל המציאות עצמה...
וכך אנחנו מתקדמים ובד בבד מתרחקים מהמציאות, בעזרתו האדיבה של
מנגנון החמקמק שלנו, שליווה אותנו כבר מהצעד הראשון.
עד שמגיעים אל מחוז חפצינו האמיתי: כל מקור של מידע הדורש
עיבוד והתמודדות מחייבת - יסומן בתודעה שלנו כמקור בלתי רצוי
ויידחה אינסטינקטיבית, אלא אם כן הוא נוח ולא בר דרישות...
המנגנון הידידותי והחמקמק הפועל בתת המודע שלנו, ינפה עבורנו
את המקורות האלו, ויוריד אותם אוטומטית מסדר היום; הם בלתי
רלוונטיים.
אני מאמין בעצמי אטען ואנמק, ועל כן אינני זקוק לשום מידע
נוסף; וזה טיעון טוב ומשכנע, אולם הסיפא שלו בעייתית.
נועה היקרה וכל מי שקורא אותי,
אתמול הגעתי לפסקה הזאת, ושמתי לב שהארכתי מדי ברובד השביעי,
על אף החשיבות שלו... סיכמתי עם עצמי להתחיל היום בעבודה שאני
רגיל מדי פעם לעשותה: לצמצם פסקאות ולתמצת רעיונות, עד להגיע
אל הסיכום הנדרש של הרעיון המרכזי, במספר שורות מצומצמות,
שיהיו ערבים ונוחים לעין; והרעיון המרכזי ניתן לתמצות במילים
ספורות ופשוטות: קיימת נטייה באדם, להתעלם מדברים שדורשים
נקיטת פעולה ולהתחמק מהם. הנטייה הזו התפתחה באדם עד להופעת
מנגנון של ממש, הפועל בשטח המודע והבלתי מודע כאחד: מנגנון זה
מאתר עבורנו כל מקור מידע חשוד מאיים, ומנטרל אותו ע''י דחייתו
המיידית. זה כל הרעיון; וכל המוסיף גורע...
היום בבוקר בדרך לעבודה, ויש לי דרך ארוכה יום יומית כשעה וחצי
של כביש ארוך מפותל... בדרך כלל אני מעסיק את עצמי בלימוד
משניות בעזרת פירושו הנפלא של הרב פינחס קהתי ז''ל, ולמיותר
לציין את העניין שאני מוצא במשנה בהגיון בסדר החשיבה בסיעור
המוחות המגיע לרמות כה מבריקות... היום חילקתי את זמני וקפצתי
איתו בין המשנה לבין הכנת הרעיון המתומצת, וצמצום השורות של
הרובד השביעי, שסיכמתי עליו מאתמול...
בין קפיצה לשנייה, עצרתי פעם בפסקה של משנה ה, פרק ט, שביעית
מסדר זרעים. מזה מספר חודשים אני בסדר זרעים, והנה הגעתי בשעה
טובה לפרק האחרון של הסדר הזה, מסכת שביעית. את החלק האחר של
הסדר כבר סיימתי מזמן...
לא מן הסתם אני ממקם את הסברי עם הכתובת המדויקת, כי כאן במשנה
הספציפית הזו שהגעתי אליה, בדרך בין קפיצה אחת לשנייה, קרה
דבר. אני אוחז בידי ברגע זה את המשנה ומעתיק ממנה:
''...רבן
גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית; והלכה
כדבריו.'' סוף ציטוט. שמתי לב בפסקה הזו, שזאת הפעם הראשונה
בה מציינת המשנה מה היא ההלכה, ועל פי איזה תנא! אני נחשב
עדיין לטירון בכל הנוגע למשניות וגמרות... כי כל הניסיון שלי
עד עכשיו מסתכם בעיון מדויק לסדר זרעים שהולך לסיים אותו בכל
רגע; ולפחות בסדר זרעים הזה על שני חלקיו, זו הפעם הראשונה בה
אני נתקל בציון ההלכה המפורש! קהתי מעיר בשולי התקדים הזה, כי
נוסחאות של משניות מדויקות אחרות, אין גורסים פסקה זו - כלומר
מתעלמים ממנה; מתעלמים מתקדים בלתי רצוי זה, כך אני מבין את
ההערה הזו... ואכן גם הרב עובדיה מברטנורא, אחד מחשובי מפרשי
המשנה, מתעלם כלל מהפסקה הזו - מהתקדים!
עניין ''ההלכות'' בכלל עניין אותי באופן עקרוני מזה זמן; ואיני
מדבר על תוכן ההלכות אלא על התהליך בו נחקקו ההלכות היהודיות.
השאלה שהטרידה אותי היא: איך התנהל תהליך חקיקת ההלכות! האם
התנהל בצורה תקינה? הטרידו אותי למעשה עוד מספר רב של שאלות
עקרוניות, והתחלתי למעשה מאותו רגע לחקור אותן ולנסות להתחקות
אחר מוצאן, עד כדי שהחלטתי לכתוב מאמר עקרוני בשאלות
''המטרידות'' האלה; נוהל המחקר התקין אצלי מתחיל מכתיבת מאמר
בנידון, וגם מסתיים בדרך כלל שם... כך אני מנהל את מחקרי
האישיים. אסכם להלן מספר נקודות ''טורדניות'' שביקשתי לגעת בהן
במאמר עתידי, וכבר התחלתי לאסוף נקודות ציון עבורו, ולציין
אותן על גב דף שמוחזק מאותו רגע בכיסי ומלווה אותי לכל מקום,
לכל הערה פתאומית שתצוץ...
ואלה הן הנקודות:
ידוע על מספר מועט של פוסקים, שנגעו בהלכה היהודית, על פני
ההיסטוריה היהודית הענפה. אני מחזיק בדף שלי ומעתיק: רבנו יוסף
קארו, מחבר ספר ההלכות החשוב ''שולחן ערוך'', שלושת עמודי
ההוראה: הרי''ף הרמב''ם והרא''ש: רבנו יוסף אלפסי, רבנו משה בן
מימון, ורבנו אשר. ללא ספק ישנם עוד פוסקים, אך לדיונינו כאן
נסתפק באלו הרשומים בדף שלי, ושהגעתי אליהם דרך שאילתא לאחי
ברוך, תלמיד חכם נאה ויפה היושב בברוקלין. הפניתי לו טלפונית
את השאלה הזאת: מי הסמיך את הרמב''ם לפסוק הלכות עבור כלל העם
היהודי? תמיהתו מהשאלה לא איחרה לבוא, וגם אני הבנתי את מצוקתו
וניסיתי לעדן את שאלתי: אין לי ספק שהרמב''ם הוא אחד הענקים
שהכירה האנושות ואחד הדגולים שילדה היהדות... אינני מכיר עדין
לעומק את גדולת האיש הזה ואת מימדיו, אך מקריאת מספר מאמרים
עליו ומקריאת סיפרו הפילוסופי היהודי ''מורה נבוכים'' אני יכול
לרשום לעצמי קו מתאר כללי לאישיות ההיסטורית הענקית הזאת שאני
עומד מולה. עם זאת ועל אף זאת וביודעי את כל זאת, אני חוזר על
שאלתי באותו נוסח וניסוח: מי הסמיך את הרמב''ם לפסוק הלכות
שישמשו את כלל העם היהודי לדודותיו?
תשובת אחי ברוך לא הייתה מספקת, אך למדתי ממנה מספר נקודות
חשובות: למדתי על שלושת עמודי ההוראה... למדתי על מחבר ''שולחן
ערוך'' הרב יוסף קארו, וכאן הייתה ביד ברוך תשובה לשאלתי:
בתקופת שהות הרב יוסף קארו (1488-1575) בצפת, הסמיכו אותו 200
או 250 רבנים (אינני זוכר את המספר המדויק) מכל רחבי העולם
היהודי באותה התקופה, כולם כאחד הסמיכו אותו לפסוק הלכה - הלכה
למעשה, וסמכו את ידם על פסיקותיו.
אמרתי לו טוב ויפה, מקובלת עלי התשובה; יש כאן תיעוד לתהליך
תקין ע''פ הכוונת התורה הקדושה, שאמרה את מילתה הברורה המדויקת
והחד משמעית בנידון: אחרי רבים להטות. אם מישהו יערער על פסיקת
הרב יוסף קארו בימיו, ואף בימינו, אשיב לו ברורות: הרב יוסף
קארו מדבר בשם 250 קולות מוסמכים ומתועדים שהסמיכו אותו לדבר
ולהצביע בשמם; תביא לי חתימות של רבנים מוסמכים המסכימים עם
ערעורך - העולים על מספר 250 ''קולות''...
אם כן מקובל עלי עד כאן, הרב יוסף קארו כפוסק רשמי עבור העם
היהודי; אולם הבעיה מתעוררת ומקבלת משני תוקף, כאשר אני ממשיך
במחקרי ומגלה, ששיטת הפסיקה של הרב יוסף קארו הייתה, מעבר
לדיון הענייני בהלכה, הכרעה לפי רוב הדעות שבין הרי''ף הרמב''ם
והרא''ש; או אז נגלית לעיני עוד קושיה: ומי הסמיך את הרי''ף את
הרמב''ם ואת הרא''ש? היכן כאן התיעוד הרשמי של יישום עיקרון
העל של התורה, שאין לסטות ממנו מילימטר אחד: אחרי רבים להטות!
השאלה הזאת אינה מאבדת מערכה, גם אם אמצא את התיעוד הרשמי
והתקני להסמכת שלושת עמודי ההוראה - לכל אחד בנפרד; כמו שיטת
ההסמכה של בן בבא, שישב בין שני הרים גדולים ובין שתי ערים
גדולות ובין שני תחומי שבת וסמך שם חמישה זקנים, ביניהם ר'
שמעון בר יוחי, ר' יוסף בן חלפתא ור' יהודה בן אלעי שהיה מורו
של ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה. השאלה אם כן אינה מתייחסת
לתקינות ההסמכה ''הרבנית'' של הרמב''ם, וללא ספק גם לא
לכישוריו האישיים וההלכתיים שכה קטונתי לעמוד עליהם, אלא לשאלה
שלמדתי אותה מהתורה הקדושה: איך אני יודע שבזמן הרמב''ם הלכו
אחרי הרבים, והרמב''ם ניצח בהצבעה שנתחייבה ע''י התורה! התורה
ציוותה עלינו לפסוק את ההלכות בשיטה מאוד מדויקת, וגם הדריכה
אותנו בשיטת הביצוע, השאלה היא: איך ביצענו את השיטה הזאת הלכה
למעשה, לאורך קו ההיסטוריה היהודית.
בזמן בית המקדש למשל, לא התעוררה הבעיה הזאת, כי היו לעם
היהודי 70 עד 120 סנהדרין, וציווי התורה והכוונתה עבדה כשעון:
השאלות ההלכתיות שהגיעו עד לשכת הגזית ''נחתכו'' כהלכה ע''י
הצבעת הרוב. אולם מה עם תקופת הרמב''ם? מה עם הרי''ף הרא''ש,
ואפילו מה עם הרב קארו שסמך על פסיקתם? זוהי השאלה העקרונית
שהטרידה אותי שעוד לא חקרתי אותה.
הארכתי מאוד בנקודה הזאת ושכחתי את עצמי... גנבתי גם הרבה חומר
ממאמרי/מחקרי העתיד לבוא בזמן הקרוב, אך גונב מגנב פטור...
עוד נקודה עקרונית, משלל הנקודות העקרוניות שהטרידו אותי
ועתידים להטרידני עד שיטופלו במאמר העתיד לבוא...
השאלה המטרידה היא: איך הרשה לעצמו רבנו הקדוש יהודה הנשיא
לעבור במודע על ציווי התורה, לקרוא תיגר על הכוונתה הברורה,
ולשנות במודע מהסדר הברור שקבעה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
השאלה הזאת אינה טרייה ללא ספק, וכבר ''טופלה'' ע''י טובים
גדולים ודגולים ממני: רבנו הקדוש חשש, ברוח התקופה והתקופות
ההיסטוריות הקשות שעתידות לבוא, חשש לאיבוד החלק החשוב בתורתנו
- התורה שבעל פה, שבלעדי החלק הזה אין משמעות לתורה הקדושה
בכלל ולעם היהודי התועה בפרט... אשר על כן, הוא החליט בלב כבד
''לעבור'' על עקרון התורה ולשנות במודע בסדר המקורי: הוא החליט
לערוך ולכתוב את התורה הענפה שבעל פה, והוא אף קיבל על עצמו את
כל ההשלכות הנגזרות - לא רק את הזכויות השמורות. במילים אחרות,
הוא הסתכן ושם את ראשו כפדיון וכפרה לכל עם ישראל ולכל
דורותיו: הוא ייתן את הדין על זאת בשמיים; לא אתה ולא אני.
אני מדבר על מתאבד יהודי קדוש; אינני חלילה כותב את זאת
באירוניה, כי-אם מתכוון לכל אות וטעם: מדובר במתאבד קדוש ששם
את נפשו בכפו עבור כל הדורות, עבור כלל עם ישראל, לכל הדורות,
שלא תישכח התורה הזאת מפיו.
אני אומר שהוא מתאבד קדוש, כי אין לי ספק כי הוא יודע את
השלכות החלטתו: לשנות את סדר תורת משה מסיני! למשה רבנו ניתנו
למעשה שתי תורות, אחת כתובה והשנייה לא, ורבנו הקדוש החליט
לשנות את סדר השנייה... הוא הכיר את גודל ''העבירה'', ובמקביל
ידע גם את גודל האחריות; שם את שני הנתונים האלו במשקל, והחליט
להתאבד, ולקחת על עצמו את עול ''העבירה'' הכבדה שהיה מודע
למשקלה. זהו בתמצית עיקר הטיפול שטופל על ידי דגולים וגדולים
ממני, בשאלה זו: מדוע הרשה לעצמו רבנו הקדוש יהודה הנשיא לעבור
במודע על ציווי התורה, לקרוא תיגר על כוונתה הברורה לחלוקה
הברורה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולשנות במודע את הסדר
המקורי שנקבע לתורה שבעל פה.
ובכל זאת... עדיין לא הנחתי את שאלתי בנידון בשלמותה; וזהו
הנוסח השלם: קיים עיקרון בתורה, אחד מתוך 13 עקרונות, שאנו
מצווים לזכור ולשנן מידי יום ביומו: שהתורה הקדושה לא תשתנה
בשום זמן חס ושלום; זהו נוסח העיקרון, המהווה אחד מעקרונות
היהדות הבסיסיים, הנובע ללא כל ספק מההיגיון הצרוף של כל מי
שלקח את תורת משה כתורת חיים והאמין שהיא נתונה מהשמיים. אין
לי ספק שגם רבנו הקדוש היה מודע לעומק העיקרון הזה ולמשמעות
שלו, הוא היה יודע את כוונתו, ואת ההיגיון שנגזר ממנו. התורה
הקדושה לא תשתנה בשום זמן, כי מקורה הוא מקור הכל שלא משתנה
ולא ישתנה.
השאלה העקרונית היא: האם הקדוש ברוך הוא לא ידע על התקופות
ההיסטוריות הקשות שעתידות לבוא על עם ישראל, בהן היה סיכון
גדול לתורה שבעל פה שלו להישכח? האם חלילה הקב''ה לא חישב
נכונה את הסיכון הזה כאשר חילק את תורתו לשניים, וסידר אותה
באופן הזה? האם חלילה רבי יהודה הנשיא בא בהחלטתו להזכיר לבורא
עולם, שלא לקח בחשבונו את התקופות הקשות של העם היהודי בהן
עלולה להישכח התורה הקדושה שבעל פה? האם זוהי כוונת הרב הקדוש?
ולכן ביצע את ''התאבדותו'' הלכה למעשה?
לא! אין זו כוונת רבנו הקדוש, ואני לוקח את המיקרופון ליד
ועונה במקומו ובשמו באחריות מלאה ובמודעות שלימה: לא, לא זאת
הייתה כוונת רבנו הקדוש חלילה. אין לי ספקות בזאת.
הספק הגדול האמיתי והמטריד הוא: האם רבנו הקדוש לא היה מודע
למימד האמיתי של העיקרון הזה (?), והוא: התורה הקדושה לא תשתנה
בשום זמן חס ושלום, ומי שכתב את התורה הקדושה מודע ויודע,
שהעיקרון הזה יש בו מהכוח להתקיים גם בתקופות הקשות העתידות
לבוא על עם ישראל.
במילים אחרות, הקב''ה שלח לרבנו הקדוש ולכלל עם ישראל דרך
החלטתו לחלק את תורתו לשניים - את המסר הבא: אל תדאגו, אני
יודע מה אני עושה. היינו, שני החלקים יכולים להתקיים בעזרתי
בכל תקופה שהיא; שלא יהיה לכם ספק בזאת... לא מן הסתם ביקשתי
להפריד בין שני החלקים; כי אני רוצה להפריד בין שני החלקים; כי
אני יודע ששני החלקים יכולים להתקיים בכל זמן, ולהמשיך להתקיים
מעבר לכל זמן; אל תטילו ספק בזאת.
על אפשרות של הטלת ''ספק'' מצידו של רבנו הקדוש כבר עניתי
ושללתי את האפשרות הזו; אולם הבעיה שלי היא עם המודעות לאותו
''ספק'': הייתכן שרבנו הקדוש לא היה מודע למימדי הספק הזה?
הייתכן שרבנו הקדוש לא ירד לעומקו האמיתי של הספק הזה? הייתכן
שרבנו הקדוש לא חישב נכונה את הנגזרת האמיתית של החלטתו?
הייתכן? זהו הנוסח השלם של שאלתי המקורית; ואני שלם עם הניסוח
אך לא שלם עם עצמי... הרגשתי כאשר בחשתי בעניין הזה ויותר -
כאשר הגעתי לנוסח השלם של השאלה, הרגשתי מועקה כבדה ובלתי
נסבלת... הרגשתי במעמד הכבד שאני מעמיד בו את אחד האנשים
הגדולים ביותר של העם היהודי, את אחד הבנים הדגולים ביותר שהיה
לעם היהודי, ...כה להכביד על איש כזה? לשים אותו במעמד כזה?
מתוך כובד השאלה ויותר - מתוך משקל האיש נשוא השאלה, החלטתי
לדון בה רק כאשר אסיים לקרוא את כל החיבור שאסף ערך וכתב.
רציתי להכיר את החומר בו אני הולך לדון; לעומק, במלואו... הגם
ואין קשר הכרחי בין החומר הזה לבין העיקרון - נשוא השאלה...
בשפה העממית קוראים למהלך שהחלטתי עליו ''אתיקה מוסרית''... או
אם תרצה ''אתיקה משפטית''; אינך יכול לשפוט אדם עד שתכיר אותו
ואת סביבתו, וששת סדרי המשנה שאסף וערך רבנו הקדוש, הם סביבתו
הטבעית שלו, אשר על כן ראיתי לנכון להתוודע קודם לסביבה הזאת,
ורק לאחר מכאן לדון בשאלה ובאיש; יכול היה לקחת לי מספר שנים
בקצב היסודי בו אני מטפל בעיון המשניות. לא הוצאתי מכלל אפשרות
הארכה נוספת: לדון בשאלה הזאת לאחר שאסיים את כל הגמרא, שעוד
לא נגעתי בה, וגם היא ומחבריה קשורים בשאילתא... יש לי רשימת
אשמים מפה ועד להודעה חדשה; הבעיה היא שמדובר באח''מים
אמיתיים, בעלי פרוטקציה וקשרים ענפים, איזה פרקליט ייקח על
עצמו תיק כזה, לפני שיכיר את הזירה ככף ידו ולמידת החומר בעל
פה...
גם בנקודה הזאת הארכתי ושכחתי את עצמי... אבל הפעם אינני אומר
את זאת בטון מתנצל, כי יש בפי תשובה מקורית לבחישה הפתאומית
זו. אגלה לכם להלן מדוע בכל זאת החלטתי להקדים ולדון בשאלה
הקשה עכשיו ומיד.
נחזור אל הקפיצות שלי היום בבוקר, אם זכורות לכם מאנשהו...
בסדר, תזכורת קטנה; גם אני זקוק לחזור אל המסלול...
...היום בבוקר בדרך לעבודה, ויש לי דרך ארוכה יום יומית כשעה
וחצי של כביש ארוך מפותל... בדרך כלל אני מעסיק את עצמי בלימוד
משניות בעזרת פירושו הנפלא של פינחס קהתי ז''ל, ולמיותר לציין
את העניין שאני מוצא במשנה בהגיון בסיעור המחשבתי הזה של מוחות
המגיע לרמות כה מבריקות...
היום חילקתי את זמני וקפצתי איתו בין המשנה לבין הכנת הרעיון
המתומצת, וצמצום השורות של הרובד השביעי, שסיכמתי עליו
מאתמול...
מדובר בצמצום הרעיון הזה: ''קיימת נטייה באדם, להתעלם מדברים
שדורשים נקיטת פעולה ולהתחמק מהם. הנטייה הזו התפתחה באדם עד
להופעת מנגנון של ממש, הפועל בשטח המודע והבלתי מודע כאחד:
מנגנון זה מאתר עבורנו כל מקור מידע חשוד מאיים, ומנטרל אותו
ע''י דחייתו המיידית.'' זה הרעיון שביקשתי להכינו באופן
מתומצת, ולהוריד בזאת הרבה שורות מיותרות מאתמול... זוהי מהות
הקפיצה הראשונה שלי היום בבוקר בדרכי לעבודה, אני יודע להעסיק
את עצמי.
בין הקפיצה הזו לחברתה שבקריאת ספר המשנה - המלווה אותי בנסיעה
מידי יום, עצרתי היום בפסקה של משנה ה, פרק ט, מסכת שביעית של
סדר זרעים. מזה מספר חודשים אני בסדר זרעים, והנה הגעתי בשעה
טובה לפרק האחרון של הסדר הזה, מסכת שביעית. את החלק האחר של
הסדר כבר סיימתי מזמן...
לא מן הסתם אני ממקם את הסברי עם הכתובת המדויקת, כי כאן במשנה
הספציפית הזו שהגעתי אליה בדרך, בין קפיצה אחת לשנייה, קרה
דבר. אני אוחז בידי ברגע זה את המשנה ומעתיק ממנה: ''...רבן
גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית; והלכה
כדבריו.'' סוף ציטוט. שמתי לב בפסקה הזו, שזאת הפעם הראשונה בה
מציינת המשנה מה היא ההלכה, ועל פי איזה תנא! אני נחשב עדיין
לטירון בכל הנוגע למשניות וגמרות... כי כל הניסיון שלי עד
עכשיו מסתכם בעיון זהיר לסדר זרעים שהולך לסיים אותו בכל רגע;
ולפחות בסדר זרעים הזה על שני חלקיו, זו הפעם הראשונה בה אני
נתקל בציון ההלכה המפורש! קהתי מעיר בשולי התקדים הזה, כי
נוסחאות של משניות מדויקות אחרות, אין גורסים פסקה זו - כלומר
מתעלמים ממנה; מתעלמים מתקדים בלתי רצוי זה, כך אני מבין את
ההערה הזו... ואכן גם הרב עובדיה מברטנורא, אחד מחשובי מפרשי
המשנה, מתעלם כלל מהפסקה הזו - מהתקדים! כאן אני מסיים את
התזכורת הקצרה, וממשיך איתכם בשידור חי.
כאן שאלתי את עצמי שאלה הגיונית, שחיברה אותי באחת עם הרבה
מאוד נושאים תלויים, הנמצאים באמתחתי בסטנד ביי: ולמה בעצם לא
מופיעות ההלכות במשנה? מדוע רבנו הקדוש, כאשר ערך את המשניות,
לא הצמיד לכל משנה את ההלכה שלה? מה הוא ביקש להשאיר לדורות
חומר למחשבה? שהדורות יטפלו בהלכות? כל דור וההלכות שלו...? או
שהוא היה כה מסודר שביטא בזה את ''הייקיות'' במלוא הדרה:
תפקידי להביא לכל הדורות את המשנה - לא את ההלכות הנגזרות
ממנה, ואת שלי עשיתי.
אבל באותה נשימה, הייתי פונה עם כל הכבוד הראוי לרבנו הקדוש
ושואל: וכי מה היא השורה האחרונה של כל משנה ומשנה? האם השורה
האחרונה של המשנה ובכלל אינה ההלכה הנגזרת ממנה והמצווים עליה
לקיימה כהלכתה? דרך המשנה למדנו למשל על המעשרות ואת השיעור
שלהם ומתי להפריש אותם, ועל הפאה ומתי לסמן אותה והיכן לסמן
אותה, ועל השביעית ואלו פרות וירקות מתחייבות בה ומתי נכנסת
השביעית ומתי בדיוק יש לעשות את הביעור, והדמאי והלכותיו
והכלאיים והלכותיו ועוד היד נטויה... השורה האחרונה של כל
החומר הזה: לקיים את ההלכות הנגזרות מהתורה שבעל פה ''ככתבם''
וכלשונם וכהלכתם! אם כן למה לא צירפת את ההלכות האלה למשניות
שלך, והרי כה חששת שהתורה הזו תישכח מפינו... כה חששת שבמרוצת
השנים הקשות תלך לאיבוד התורה הזאת, על כל הפרוטוקולים
האנושיים המרתקים שהרכיבו אותה, ושבנו אותם ודנו בהם מיטב
המוחות היהודיים לאורך כל ההיסטוריה, אולם תגיד לי בכנות רבי
ומורי הקדוש: למי חששת יותר, לפרוטוקולים של הדיונים המבריקים
שבחשו בהלכות או להלכות עצמן הנגזרות מהם? את מי מצילים קודם:
את הילד או את הבגדים שלו? על מי שומרים יותר, על הילד או על
בגדיו? למי חוששים יותר! לא לשורה האחרונה? לא להלכות? לא לששה
הטפחים שיש לשמור בין ירק לשני בכלאים? מה יותר חשוב בסופו של
דבר, ההלכה של שישה הטפחים או המחלוקת סביב המספר הזה? מה חשוב
יותר, שאשים כיהודי מידי יום תפילין שחור עם רצועות שחורות או
לשמר את נוסח הדיונים האין סופיים והמחלוקות שנתגלעו סביב
מצוות התפילין?
אתה התנהגת בסוגיה הזאת מורי ורבי, וכאילו יש רק מקום מוגבל
אחד בספר שלך, שניתן לשגרו לדורות הבאים, והוא יכול להכיל רק
אחד משניים: או הפרוטוקול של המחלוקות והדיונים המבריקים, או
ההלכות עצמן של התורה שבעל פה - אין מקום לשניהם; ואתה החלטת
להסתכן ולהציל רק את הראשון: את פרוטוקול הדיונים. טענת בשולי
החלטתך זו, כי הדורות הבאים יידעו להתמודד עם החומר האנושי
הרעיוני המרתק שהרכיב את הדעות ואת המחלוקות, ולהפיק ממנו את
ההלכות הנכונות, בצורה מסודרת ותקפה. אולם אינני יכול להשתחרר
ולהיגאל מהשאלה הזאת שמעיקה עלי: הלא בתקופתך התאפשרה קיום
הנחיית התורה האופטימלית בשאלת קביעת ההלכות, וההנחיה הברורה
היא: אחרי רבים להטות. היית אתה וחבריך התנאים, קרובים יותר
לתקופת לשכת הגזית ולאחרוני האנשים שקיבלו את התורה שבעל פה
כולל הלכותיה הברורות - שמעון הצדיק, שהיה אחרוני החברים
הקבועים של הסנהדרין. וגם בזמן התנאים שתיעדת את הדיונים שלהם
ואת מחלוקותיהם במסירות ראויה, התאפשרה הצבעה מסודרת וחוקית על
פי הנחיית התורה הקדושה במדויק, בבית דין גדול של שבעים חברים;
לא כן למשל בזמנינו, כאשר אין סנהדרין אין בית דין גדול אין
הצבעות אין הסמכות ואין סדר שיסדר את התוהו... זוהי התקופה
בעינה שחששת ממנה, שדאגת לה, ואליה שיגרת את משנותיך... מדוע
אם כן לא השלמת את עבודת הקודש שלך, וגילית לעיננו גם את פסקי
ההלכות הברורות החוקיות, שהתקבלו ונפסקו באופן מסודר וחוקי
בזמנך, על פי הנחיית התורה החד משמעית: אחרי רבים להטות!
הבאמת ספר המשנה שלך לא יכול היה להכיל גם את המשניות גם את
הלכותיהן? האם תוכל להשיב על השאלה הזאת?
רבנו הקדוש איש ענייני הוא וישיר. על השאלה הארוכה והמטופחת
שלי ענה במשפט קצר אחד ומדוד, וכאילו הוא כותב משנה: ולמה השם
יתברך לא צירף את ההלכות המפורשות של התורה שבעל פה לתורתו
הכתובה?
יהודי אסלי רבנו הקדוש! הוא ענה לי בשאלה! קצרה, וקולעת.
כלומר, רבנו הקדוש ביקש ללכת בעקבות השם יתברך: להימנע מצירוף
ההלכות המפורשות, שהיו ידועות לו ללא ספק, מפסיקות בית הדין
הגדול בזמן התנאים. מדוע?
מדוע השם יתברך לא צירף את ההלכות המפורשות לתורתו הקדושה,
ובמקום זאת העביר את ההלכות האלה בעל פה לדורות הבאים? מדוע
בחר באי-סדר הזה? מדוע להקשות על הדורות בעצם? מדוע האופן
המעורפל הזה בו הועברה תורת משה מסיני אל הדורות? מדוע לא
הועבר הכל שחור על גבי לבן, באופן המפורש ביותר, ובכתב!
ישנה תשובה פשוטה אחת לכל השאלות האלה: כי השם יתברך ראה, כי
האופן הזה בהעברת התורה לעם היהודי, הוא האופן הטוב ביותר
עבורו. את התשובה הזאת הבנתי היום בבוקר, שוב בדרכי אל
העבודה...
אני נמצא בסדר זרעים, מסכת שביעית, פרק י, משנה ב: כך התחלתי
לקרוא בתחילת הנסיעה בבוקר, ולפני היה דרך של כשעה וחצי:
''השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה - אם היה חודש מעובר, משמט;
ואם לאו, אינו משמט.'' זוהי הרישא של משנה י, ויש עוד המשך
למשנה, אך אני הגעתי רק לכאן, והעיון בשורה הקצרה הזאת נמשך עד
שהגעתי לעבודה, כשעה וחצי...
אינני בא לנתח את הסיבה לקוצר הבנתי ולזמן הארוך שלקח לי
בעיון, גם לא הולך להיכנס לתוכן המשנה... יתכן מאוד שמישהו אחר
שמבין בהלכות השמיטה והעיבור, יעבור על המשנה הזאת בתוך שלוש
דקות ויהפוך דף... יתכן והמשנה באמת קשה כי היא נכנסת לשאלות
קשות ואופק רחב של דיני העיבור, וידוע רוחב השער הזה... ויתכן
שפשוט לא הייתי מרוכז היום בבוקר ופשוט לא קלטתי טוב... בין כה
וכה, ראיתי את עצמי יושב מקומץ עם עצמי, מחבק בידי את ספר
המשנה, ובוחש בעזרת פירוש קהתי וברטנורא בשורה קטנה אחת: איך
אני מחבר את החודש המעובר לשימוט החוב של דמי הפרה! שעה וחצי.
עד שממש בדקה התשעים הצלחתי לאסוף את כל חלקי התמונה, לחברם
ולהבין בשעה טובה ומוצלחת. ירדתי מהאוטובוס שמח וטוב לב, על
שהבנתי את השורה הקטנה אודות השמיטה, חוב הפרה, ועיבור חודש
אלול. אני רוצה לציין בהזדמנות זו עוד נתון חשוב: יש לי עוד
בעיות בחיים, ויש לי על מה לחשוב ולדאוג...
השאלה היא: מה הביא אותי לשבת ולנסות להתרכז שעה וחצי בעניין
שאין לו שום השלכות מהותיות על חיי האישיים או היום יומיים...
אינני הולך להבחן על הנושא הזה, וגם לא הייתי אמור לשתף אף אחד
ולספר לו על החוויה הזאת שעברתי בשעה וחצי! למה עשיתי את זה?
למה השקעתי זמן ומחשבה והקצתי מאמץ ניכר בהבנת הקושיה, ועשיתי
את זאת בכל הרצינות הראויה?!
אני מכיר את עצמי. ואני יכול לענות: יכול לכתוב כי הנושא
מעניין אותי, ובמקרה הזה אכן עניין אותי, אך הסיבה האמיתית
אינה נעוצה בהתעניינות - וזאת האמת לאמיתה, הסיבה האמיתית הינה
מעבר להתעניינות ולסקרנות...
יש בי משהו שממאן לעזוב את הדבר! לא מתוך פחד או חשש או אהבה
או מצוקה... אלא מתוך הרגשה פנימית שהתחילה לעשש בקרבי מאז
שתפסתי בידי את ספר המשנה; הרגשה שמניעה אותי להמשיך עם המידע
הזה הנחשף לעיני. ניתן לזהות בקלות כאן מקור של מידע שאני נמשך
אליו ומבקש בעקביות לפתוח אותו ולהיאחז בו לא מתוך התעניינותי
בו אלא מתוך מנגנון שהתפתח אצלי ומכוון אותי להחזיק במידע
ולהתמודד איתו, ההפך הגמור של מנוע המנגנון שמניע אותך להתעלם
ממידע.
התרגלתי להתייחס למידע באופן ענייני - גם אם אינו נמנה על
המידע הקשור ישירות בצורכי האישיים... התרגלתי להתייחס למידע
באופן ענייני - ללא קשר לגודלו הסגולי. הורגלתי, באמצעות
המנגנון הזה הפועל עלי, להתייחס בכל הכנות והרצינות לשאלת מספר
הטפחים שיש להרחיק בין ירק וירק בעניין הכלאים... במילים
אחרות, התייחסותי לשאלת הטפחים לא באה ממקור ההתעניינות
בטפחים, אלא בגלל המנגנון החדש הזה שהמריץ אותי להתייחס לקטנה
ולגדולה כאחת, היינו לתת תשומת לב גם לשאלת הטפחים, תשומת לב
כנה מלאה אמיתית...
יש כאן תכונה של ללכת אחר המידע, זעיר קטן גדול או בינוני,
ולהתלות בכל שביב שלו, להבין אותו לנתח אותו, לקשור אותו עם
מידע אחר ולהגדיל בזאת את גוש המידע שנוצר... העיקר לא לעבור
על המידע הזה כדרך המלך, ולא להזניח אותו, וזאת מתוך סיבה אחת:
כי הוא מידע. נוצרה כאן שרשרת מעניינת של האצלת התנהגות,
ואני מזהה דרכה את המנגנון הזה ואת דרך פעולתו:
החוליה הראשונה שבשרשרת הזאת, מתחילה להיווצר בדרך אקראית, ללא
שום כוונה מוצהרת... אתה תופס סידור או חומש או משנה או ספר
מקרא ומדפדף, מפעיל את האצבעות לשם הפעלתן לא לשם שום כוונה
מיוחדת... מבטך נופל על איזו הערה וקורא אותה, ושוב ללא שום
מטרה לשמה, לרוב זה יכול לקרות מתוך שעמום...
החוליה השנייה נוצרת כאשר אתה מזהה איזשהו עניין בהערה הזאת,
או כאשר משהו בהערה מושך את תשומת לבך באופן כללי או מיוחד,
וגם זה קורה בדרך אקראי, כי לא לקחת מראש את הסידור שלך בשביל
לחפש את ההערה המיוחדת הזאת שמשכה את תשומת לבך; דבר שהופך גם
את החוליה השנייה לחוליה אקראית גרידא... זה קורה.
מכאן והלאה אני מזהה חוליות מיוחדות בלתי אקראיות שאין להם שום
קשר עם ''המקרה'', כי-אם מקורם והווייתם נוצרים מכוונת מכוון
ומפעולת פועל - היינו אנחנו; אני מחליט ליצור את החוליה הזאת -
ואנחנו בחוליה השלישית: עדין אני נמצא בהערה שמבטי נפל עליה
ומשהו בתוכנה משך במיוחד את תשומת לבי, ואני נמצא כרגע בצומת,
גורלית אם תרצה, כי אני פוגש מולי אך שני דרכים לא שלוש: או
שאני ממשיך והולך עם השרשרת שלי הלאה, או שאני מחליט מרצוני
הטוב והמוחלט להפסיק עם השרשרת כאן ועכשיו, או אז היא תחדל
להתקיים מטבעה. אם אחליט שאין הדבר שמשך את תשומת לבי בהערה
שווה ערך שאחקור או אתעמק... או אם אסווג אותו כחשוב ושווה ערך
אך אין בכוחי עכשיו להמשיך לקרוא ולהתעמק בו... או אז כאמור
נסתיימה השרשרת שלנו לעולמים ולעד: אסגור את הספר המונח בידי,
ואתעלם מהמידע שמשך את תשומת לבי - או לא, שסיווגתי אותו כשווה
ערך - או לא; בשני המקרים החלטתי היא אחת ונחושה: לעזוב מאחורי
את המידע שרק נחשפתי לו, להתעלם ממנו כאיננו, וללכת לדרכי; יש
לי דברים יותר חשובים לעשות, או הזמן שלי שווה יותר מאשר
לבזבזו על הערה כזו על העניין שבה. זהו השביל הראשון, בו כאמור
נפסקת השרשרת.
נפנה לשביל השני, היכן שיש המשך לשרשרת; להזכירכם, אנו עדין
בחוליה השלישית: ההערה משכה את תשומת לבי ומצאתי בה נתון
מעניין ומסקרן! קשה לי לתת דוגמה בעניין הזה, כי אני מדבר על
עניין כללי ביותר, וכל דוגמה ספציפית עלולה לרוקן אותו מתוכן -
תלוי בקורא ובתחומי התעניינותו... לצורך המשכה של חולייתנו,
נניח שנתון מסוים בהערה היה מספיק בכוחו למשוך את תשומת לבו של
האיש שלנו, והוא החליט מיד לחקור את הנתון הזה ולרדת לעומק
הדבר. גם כאן אנו נחשפים לשבילים וגם הפעם לשניים...
אני יכול להחליט עקרונית למצוא את הזמן ואת ההזדמנות ולחקור את
ההערה או לשאול עליה... להשאיר את זאת, מה שנקרא, לזמן
ולחסדיו... זה למעשה השביל הנמוך ביותר, כי בדרך כלל האדם שוכח
וההחלטה ככל חשיבותה נקברת שם...
נפנה גם כאן אם כן לשביל השני, היכן שאני מקבל החלטה לחקור
עקרונית את הנתון שמצאתי בהערה, ולגבות את החלטתי בתאריך וזמן:
מחר בשבע בערב יש לי חור פנוי שאני יכול לנצל אותו, ולקפוץ
לספריה בשביל לאתר חומר הקשור בהערה הזאת... או ביום שלישי
בבוקר אני יכול לפגוש את שמואל, או לקבוע איתו מראש, ולשאול
אותו אודות ההערה הזאת, הוא מקצועי בתחום הזה ויכול לתרום לי
רבות... זה מביא אותנו לחוליה הרביעית.
מכאן והלאה מתהוות חוליות מיוחדות, שלא נוצרות חדשות לבקרים -
בלשון המעטה.
אנו נמצאים בתחום החוליה הרביעית: האיש שלנו ביצע את החלטתו
והתייצב למחרת בשבע בערב בספריה; או קבע עם שמואל והתייצב אצלו
בשעה הנקובה. הוא עיין או שאל אודות ההערה שלו וקיבל את תשובתו
בנידון. האיש שלנו הסתפק בתשובה, בא על סיפוקו, הודה לשמואל
ופנה לדרכו. כך נגמרה כאן הוויית החוליה הרביעית ונסתיימה
השרשרת; אומנם יש לנו רק שרשרת בת ארבע חוליות - אין לנו יצירת
אומנות מפוארת ומעודנת... אולם ובמקביל נוצרה כאן שרשרת יפה
ואנושית, שהתחילה יפה ונגמרה לא רע... זה היה תיאורו של השביל
הראשון.
וכמו תמיד, גם כאן נגלה לעיננו עוד שביל: האיש שלנו קיבל את
התשובה משמואל, או נשאר עד עשר בספריה, חיטט ומצא את מבוקשו -
מצא את התשובה. אבל הוא איש טמאע, רודף בצע, לא שבע אף פעם -
ואנא אל תטעו בכוונתי, אני מנסה להחמיא לאיש שלנו ולהדביק לו
תיאורים עילאים...
ידוע שאין נושא שאלה או עניין שיכולים להסתיים בנקודה
מסוימת... לכל עניין יש המשך, וכל דבר מתפתח מאליו ומסתעף
לקבוצת נושאים ושאלות עד לאין סוף... כולל השאלה שבחש בה האיש
שלנו, רודף הבצע... הוא אומנם קיבל תשובה משמואל, וגם מצא את
מבוקשו בספריה, אך בדרך הוא נחשף לעוד מידע ועוד מידע -
הקשורים או לא בשאלה שלו, והוא החליט להמשיך ולבחוש... השעה
מאוחרת כבר עשר בלילה, ויש לחזור הביתה אחרת האישה תחשוד...
אבל הוא קבע ליום שלישי הבא באותה השעה בספריה, ו/או ביקש
התחנן על נפשו בפני ידידו שמואל, שייתן לו עוד מזמנו למחרת, כי
הוא עוד צמא ורוצה להבין עוד משהו. זה מביא אותנו לחוליה
החמישית.
לחוליה החמישית מגיעה קבוצת אנשים מיוחדת במינה ונעלה. על
הקבוצה הזאת נמנים האנשים שהשתתפו הלכה למעשה בבניין ההיסטוריה
האנושית; מדובר בקבוצת חוקרים וממציאים ופילוסופים והוגה
דעות... כאדיסון, אינשטיין, אריסטו, ואף רוב חכמי ישראל
הבקיאים בתורת משה ומעיינותיה. כל אחד מהקבוצה הזאת - לא היה
יכול להוציא את חוכמתו מהכוח אל הפועל ולהגיע איתה עד הלום -
עד לחוליה החמישית המעשית - אילולא רוח העקביות הפועמת בנפשו,
דרך המעקב אחר המידע ועיבודו הבלתי פוסק. האנשים האלה הם
יסודיים.
מאחורי מילת התואר הזאת ''יסודי'', מסתתר כל סודם של הקבוצה
הזאת, קבוצת החוליה החמישית. יסודי הוא מי שנתקל בפיסת מידע,
ומפרק אותה לחתיכות ולגזרים, בוחן כל חלק בנפרד, וגם סופו של
החלק הזה להתחלק ולהסתעף, וכך עד לאין סוף...
יסודי, הוא מי שמתעכב בבחינתו לחלק מסוים, ונותן לו את מלוא
תשומת הלב ואת כל הזמן הדרוש, גם אם מדובר בחלק קטן וזעיר וגם
אם יצטרך ימים ושנים... זאת כי הוא נאמן למידע שנושא החלק הזה
- לא למימדיו, ולמידע אין מימדים מוגדרים. המלחין הדגול בטהובן
למשל, אין לי ספק שהוא התעכב לא פעם על תו מוסיקאלי שעות
וימים, אם להכניסו או לאו, אם לשנותו או להשאירו, תו קטן אחד
ויחיד, שלא יכול להוריד או להעלות ממימד היצירה עצמה...
פעם התבטאתי במעין זה: אני סוגד בפני אנשים יסודיים מקוריים
שעושים את עבודתם נאמנה, ותהיה עבודתם אשר תהיה. גם בשלן
יסודי, וגם סופר יסודי, וגם רופא יסודי, שלושתם יצטיינו
בעבודתם ויציינו פסגות בתחומים שלהם. שמעתי פעם דבר כזה: יש לי
סימפטיה גם כלפי פושע יסודי, כי את עבודתו הוא יעשה באופן יותר
''נאמן''... ולבטח הוא יגרוף הצלחות יותר מרשימות מפירות
עבודתו היסודית. ארשה לעצמי להגזים קמעה ולהכניס אל רשימת
''החוליה החמישית'' גם את הנאצים יימח שמם וזכרם לעולמי עד;
ואני מודע לגודל הגוזמה: אני שם את הנאצים בקבוצה הזאת, לצד
איינשטיין, בטהובן וחכמי ישראל... ואת זאת אני עושה - למען
להדגיש רישום מזוהה: אין ספק שגם פושע יכול להיות יסודי ולבצע
את ''עבודתו'' על פי מיטב הדרך היסודית, החל מהמחקר והתכנון
והלימוד השקידה ועד לשלב הביצוע... את הראיה לזאת, ליסודיות
שלו, אנו נראה בתוצאות עבודתו ופרותיה. רוצח מקצועי יסודי יכול
להישאר חופשי לעולם, בעוד שרוצח ''חפיפניק'' יכול להיתפס למחרת
הרצח. אין ספק שהנאצים י''ש יכלו לרצוח פחות קורבנות לולא
הייסודיות ''הנאמנה'' והעקבית. אם כן לאן אני רוצה להגיע
בגוזמה המוצהרת זו שלי?
פניי מועדות לכאן: ההגדרה המהודרת ''יסודי'', שמתהדר בה כל איש
יסודי משכמו ומעלה, זה אשר הגדרתי אותו כשותף לבניין
ההיסטוריה, הגדרה זו אינה מכוונת רק ליסוד העבודה או המחקר...
כלומר, איש יסודי חייב הוא להתחיל מהיסוד ע''מ להגיע לתוצאות
מרשימות ועל מנת לקבל בדין את התואר הנכסף ''איש יסודי''
ולהיות חבר מהמניין בקבוצת ''החוליה החמישית הכסופה''... איש
כזה חייב לתפוס את פיסת המידע מהיסוד, לחלקה לחלקים זעירים
ולחלק כל חלק זעיר לעוד יותר זעירים ממנו, ולבחון את הכל נאמנה
וביסודיות... אולם עבודתו לא נסתיימה בזאת, כי זו רק ההתחלה;
ואכן הוא התחיל נכונה, אך העבודה היסודית האמיתית היא לפניו,
רק כאשר יעשה אותה יוכל להתהדר בתואר הנכסף ''יסודי''!
ומהי העבודה האמיתית העומדת לפניו?
תשובה: אין לה הגדרה; כי אין לה סוף.
מכאן, מי שרוצה באמת ובתמים לקבל את התואר ''יסודי'', לא יקבלו
לעולם. במקום זאת, הוא יסתפק בתואר הזמני ''איש יסודי'' עד
לסוף חייו - כל עוד הוא שוקד על התנאים הבסיסיים של עבודה
יסודית, ועומל עליהם בדרך עקבית. כל עצירה בדרך הזו, רציונלית
או לא, תפקיע מרשותו מיידית את זכאותו לתואר ''יסודי'', שעמל
עליו כה רבות עד הלום... ולא רק זאת, כי-אם מאותו הרגע של
''העצירה'', הוא יחזור להיות כשאר עמי הארץ, לא פחות מהם גם לא
מעליהם. שום עמל ושם פועל בעבר - לא יעזור גם לא יחזיר לו את
התואר שכה חשק בו...
עוד שאלה: ואיך ניתן לזהות ''עצירה'' כזאת? מתי ניתן לדעת
שהאיש היסודי הזה הפסיק להיות יסודי, איך ניתן לזהות את הרגע
הזה?
תשובה: ברגע שאתה מזהה סתירה כלשהי בתפיסתו או בפעולתו,
המצביעה על כיוון הנוגד את רוח היסודיות שנאחז בו עד עכשיו. עד
שבטהובן יעביר תו (חשוד) קטן אחד למשל, ביד בטוחה ובלתי רועדת.
בעצם הרגע הזה, הצהיר בטהובן על אי-התעניינותו במידע המלא, ועל
נטייתו להתעלם ממנו ולו חלקית, מרגע זה ואילך. במקום זה הוא
עבר לאסכולה אחרת, שאין לה שום קשר עם האסכולה הישנה,
הנכספת... בטהובן הדגול יתרץ את המהלך הנפסד שלו במאה תירוצים
ענייניים: הוא עשה את זאת למען היעילות לשמה - מה עוד ומדובר
בתו קטן אחד שאין לו ערך יחסית ליצירה הגדולה, או במחשבה תחילה
עשה את זאת - לנצל באופן מקסימלי את הזמן היקר העומד לרשותו...
כל התירוצים הטובים האלה לא יעזרו לו, ושמו ייפקד מרגע זה
ואילך מרשימת הקלוב של החוליה החמישית. טיעוניו יידחו. אשמתו
היחידה היא: הביע הוא בפעולתו את כוונתו הברורה, לנטוש את רצף
המידע שעובד על ידו נכונה עד לרגע ההוא. (מקרא: ''נכונה'' =
באופן עקבי).
גם לגנב אומר את אותו הדבר: מקור היסודיות אומנם הוא
בתוצאותיו, היינו בפרות שאמורים לקטוף ממנו, ואומנם הוא שגם
בפשע ישנם תוצאות ופרות שנהנים מהם... אך לא היה מודע פושענו
היקר כנראה, לאחת ההגדרות הבסיסיות של ''פרי'' או ''הנאה'':
''ההנאה'' חייבת להתפשט לתחום הכללי על מנת שתתקבל כתוצאה
חוקית מפעולה יסודית. הרי פעולה יסודית חייבת להימשך עד לאין
סוף של פעולות יסוד, זהו תנאי בל יעבור לחוק היסודיות; וברגע
שאתה מגביל פעולה זו או אחרת לתחום מסוים, הרי אתה משרטט בזאת
את סוף דרכה, ובזאת אתה סותר את רוחה ואת כיוונה.
ההנאה או הפרי, חייבים להצביע על ''נטייה'' להתפשטות התועלת
מהפרט אל מחוז הכלל. בלעדי קיום התנאי הזה, אין לתוצאה מעין זו
כל משמעות, ואף בכוחה להפקיע מבעליה את תואר היסודיות הנכסף,
אם תצביע ''הנטייה'' בשלב כלשהו על תהליך הפוך, היינו נטייה
להיטיב עם הפרט וחסימת הכלל מהטבה זו, או אז די בזיהוי הנטייה
הזו בכדי להצביע על עצירת תהליך היסודיות, ועל עצירת השאיפה
הרצופה, לעיבוד המידע הרציף.
אולם לא רק עם בטהובן והפושע יש לי דין וחשבון, כי-אם גם עם
הפילוסוף הנודע אריסטו, הגדול מכולם; והנקודה שאגלה כאן היא
העקרונית מכולן, כי באמצעותה אפתח את השער לחוליה השישית,
העומדת בסבלנות לתורה.
אריסטו, גדול הפילוסופים, האיש העקבי הזה, שהגיע למסקנות
מרחיקות לכת בזכות דביקותו במידע ובפיסותיו הדקיקות ביותר, הוא
איש התיאוריה. הוא מייצג נאמנה את נקודת ההצטלבות שממנה נפרדים
מהחוליה החמישית, ומתחברים אל השישית במספר. לשם אני רוצה
להגיע, ושם מחוז חפצי.
אריסטו, איש התיאוריה העקבי והנאמן, הגה את תורת האתיקה או
בשמה הנפוץ תורת המידות, בספרו החשוב ''אתיקה''. אקח דוגמה
''גולמית'' להבהיר את דברי:
הבה ניקח את תורת האתיקה של השולחן, או בשמה הנוכחי ''נימוסי
השולחן''. איני יודע אם אריסטו נגע בעניין הזה, אך נניח לצורך
העניין שאריסטו הגיע לחוק כזה: יש להניח מזלג וסכין על השולחן
ולאכול בעזרתם. החוק הזה שהגיע אליו מצפי בלתי פוסק במכלול
פיסות המידע שעיבד אותן באופן עקבי, הוא חוק תאורטי בלבד על כל
המשתמע מכך. וישנו קו ברור, אליבא דאריסטו, המפריד בין תיאוריה
למעשי; כי שום חוק לא יחייב אותו עצמו להשתמש בהכרח בסכין
ובמזלג על שולחנו, וזאת כי אריסטו כמהות הינו ישות חופשית
ועצמאית שלא ניתן להגבילה בחוק זה או אחר... ניתן אם כן לצפות
באריסטו, ולהציץ בו מהחור של הדלת בוחש באצבעותיו בצלחת, ואוכל
לא עלינו בידיו... ואם נזרוק לעברו את הקושיה של נימוסי השולחן
שהוא בעצמו הגה - הוא לא יתבלבל: תיאוריה - אליבא דאריסטו
לחוד, ומעשי-מחייב לחוד. כאן בנקודה הזאת איבד אריסטו את התואר
הנכסף ''איש יסודי'' ועבר באחת ולאחר כבוד אל מחוז
''החפיפניקים'' של עם הארץ, הנוהגים לעבור על כל מידע בדרך
המלך... לא יעזרו לו כל הגיגיו ותורותיו! הוא, ברגע הזה, איבד
עניין במידע ובתורת עיבוד המידע. תורת עיבוד המידע נוקשה
ביותר: היא דורשת עקביות בהפקת המידע ועיבודו. איסור חמור הוא
שיופיע סממן כלשהו, המצביע בשלב מסוים על הפסקה בתהליך עיבוד
המידע: עיבוד המידע חייב לפעול ולזרום באופן מתמיד בלתי פוסק;
מידע בלתי מחייב, הוא מידע שפסק לזרום בשביל מסוים, וזהו הסממן
האסור; זוהי דרישה שאף אריסטו לא יכול היה לעמוד בה. את האבחנה
האריסטותית הזאת למדתי, מספרו הפילוסופי של הרמב''ם ''מורה
נבוכים''; הוא הראשון שעמד על ההבדל בין תיאוריה מחייבת לחברתה
הבלתי מחייבת, וגם השתמש בדוגמה של אריסטו.
אני מסכם את הנקודה הזאת כלהלן: קיימים אנשים משכמם ומעלה ו/או
למטה, שהלכו דרך ארוכה עם המידע, באופן יסודי ועקבי, והגיעו
בדרכם זו אל הישגים אמיתיים, באופן שהתחקו אחר כל פיסת מידע
מיסודה, עיבדו את המידע שהפיקו ממנה והמשיכו הלאה... הם לא
התעלמו משום פיסת מידע - יהא גודלו אשר יהיה, והגיעו בכוחות
עצמם אל מחוז החוליה החמישית הנכסף. על הקבוצה הזאת כאמור נמנה
כל איש יסודי בעל נפש חוקרת, שמחויבותו היחידה היא למידע,
ועיסוקו היחיד הוא עיבוד מתמשך ובלתי פוסק למידע הזה. נמנה על
הקבוצה הזאת החוקר הפילוסוף הגנב ואף הרב המוזיקאי והוגה
הדעות.
אולם, גם בקבוצה הזאת מצאתי דפקט מולד, המופיע אצל רוב חברי
הקבוצה, בשלב מסוים, ומפסיק באחת את חברותם במועדון האנושי
הזה: אלה הם האנשים שבשלב מסוים מתירים את הקשר הטבעי הקושר
בין התיאוריה למעשי, ואת זאת הם עושים מתוך ולמען נוחיותם
האישית. אינני בא להאשימם כאן בשום עבירה אתית, אלא רק להפנות
את תשומת לבם להפסקת חברותם במועדון היוקרתי של ''חוליית
החמישה''.
''המעשי'' הוא ההמשך הטבעי של ''התיאוריה''; הוא פן אחד של
עיבוד המידע ונגזר ממנו. התרת הקשר ההכרחי בין התיאוריה למעשי,
הינו וויתור רציונלי על תהליך עיבוד המידע, ולכן חברותם
במועדון הופסקה, מהרגע בו הפסיקו להתייחס למידע - כתוצאה מהתרת
הקשר ההכרחי והמחייב בין התיאוריה שהגיעו אליה, למעשי שחייב גם
אותם אך ביקשו מרצונם החופשי לפסוח עליו.
בד בבד, קיימת עוד קבוצת אנשים מצומצמת מתוך הקבוצה המקורית,
המודעת לקשר ההכרחי בין התיאוריה היסודית שהגיעו אליה בכוחות
עצמם, לכל הנגזרות שלה - כולל הנגזרות המחייבות אותם באופן
אישי ומעשי; אלה הם אנשים מיוחדים במינם, ומועטים במספרם. אנו
משלבים יד עימם, ופוסעים בחברתם אל החוליה השישית.
החוליה השישית היא שיא השיאים, ופסגת הפסגות. כאן מתבייתת
המשמעות האמיתית של שם התואר ''כנות''. יש מי שמכנה את הכנות
כביטוי למחשבות האדם, וטעות היא בידו, כי כנות היא הנכונות של
האדם ליישם את מחשבותיו.
מחשבות יפים ונעלים ישנן בשפע... נתקלנו במחשבות כאלה בחוליה
הקודמת, כמו אצל אריסטו והפילוסופים וכל היסודיים... ולמעשה,
מחשבות נאותות או ''כנות'' בשמם השגוי - נמצאות בקרב כל אנשי
החוליה החמישית, כי כל אחד ואחד מהם עקב ''בכנות'' אחר המידע
ועיבד אותו עד לאין סוף והפיק ממנו עוד מידע... עד שהגיע אל
נקודת החיבור המעשית, בין מחשבותיו הנאותות לבין יישומם המעשי
על ידו, ושם הוא נעצר! עד כאן! תיאוריה לחוד ויישום לחוד.
מהנקודה הזאת למעשה עלינו אל הקומה הבאה - היכן גרה החוליה
השישית, כי גילינו בקומה הנוכחית סתירה הנוגדת את היסודיות
ועוצרת במהותה את המשך עיבוד המידע וזרימתו.
ואם, נניח, שכל חברי החוליה החמישית היו מתאגדים ומצהירים
אמונים לחלק המעשי המחייב, לא הייתה נוצרת החוליה השישית, גם
לא היה לה מקום ומשמעות... אחרית הימים הגיעה: כל אדם-חושב
מיישם את מחשבותיו, מה אתה רוצה עוד...? הכנות חוגגת בכל נפש
ובכל מקום...
אולם ולצערנו לא כך פני הדברים: יש לנו הרבה אנשים חושבים
ומבריקים ועקביים שלא פוסחים על שום מידע, אבל נעדרת מהם תכונת
הכנות, כי כאשר הם נקראים לדגלה של הכנות, הם מוותרים על תהליך
עיבוד המידע ששקדו עליו והיה בעיצומו, ומפסיקים אותו באחת. הם
יכולים להיות אנשים טובים חכמים ויעילים ואף אמינים, הם יכולים
להיות כל דבר, רק לא כנים; הם לא אנשים כנים.
מלבד מיעוט שבמיעוט, שאנו מזהים ומנפים מהקבוצה הקודמת. אלה הם
היחידים יוצאי-דופן בהתנהגותם ובהגיונם וביסודיותם. הם לא
מבינים את היסודיות כשאר העם, כי הם הולכים כמעט בעיניים
עצומות אחר המידע, לא עוצרים בשום תמרור אדום צהוב או ירוק,
תהיה הצומת אשר תהיה, ויהי עומס התנועה אשר יהיה, הם הולכים
אחר המידע וממשיכים לעבד אותו עד אין סוף... לא משנות המסקנות
שיגיעו אליהן העלולות מתוקפן לחייב אותם; הם ממשיכים לעבד מידע
ולחייב את עצמם בעוד מסקנות ועוד נגזרות ועוד חיובים - נאמנים
למידע ולתהליך עיבודו הנגזר מתורת הייסוד; זוהי התורה היחידה
שמגבילה אותם ומחייבת אותם - הלכה למעשה.
קשה מאוד לתמרן לאנשים כאלה, בתקופה הנוכחית שלנו, קשה לתמרן
את החיים - אם נכון הביטוי... לאנשים כנים מהסוג הזה קשה לחיות
בחברה הנוכחית שלנו ע''פ דפוסי ההתרבות הנהוגים, דפוסי
ההתנהגות, דפוסי החשיבה... היכן הגיון האינטרסים שולט; היכן
שפת האינטרסים הנותנת את הטון... אנשים כאלה זקוקים לרמה
מינימלית של חמצן... וקשה למצוא היום חמצן מהסוג הזה; אולי
קיים אך איננו נפוץ בכל אופן.
אנשים עם רמת כנות מחייבת כזו, זקוקים לחיות באווירה המתאימה,
באופן שיוכלו להמשיך ולעבד בה את המידע המחייב... הם מודעים
לזאת כי המידע שיגיעו אליו באופן היסודי והמקורי שלהם - מחייב
אך ורק אותם, אולם הם יכולים לשאוף למינימום ציפיות מסביבתם,
המעט שבמעט... וגם את זאת אין בנמצא לפעמים, דבר שמסב להם
אכזבה ועוד אכזבה ועוד מרירות... וכך הולכים ומתרסקים להם
ויורדים מנכסיהם... ונושרים ומתמעטים עד להיעלמותם המוחלטת
מהנוף הזר להם ממילא... אני מתאר תהליך קשה ואכזר של ניתוק
ממכונת חיים - כי פשוט אין חמצן במכונה... תהליך זה עוברים
האנשים המיוחדים האלה חדשות לבקרים, והם נדחסים בעל כורחם אל
המכונה המקובלת המשומנת, שכה רחוקה מהם הייתה פעם, כה מאוסה;
לבי לבי איתם.
חוליה אחרונה: שביעית.
ישנם אנשים עמידים מבשר ודם שעוברים גם את מחסום האכזבה
והמרירות ונדבקים בכל מצב תקופה ותנאי בתורת היסוד שלהם - תורת
עיבוד הנתונים הבלתי פוסק. הם לא מפסיקים לרגע את מכונת החיים
שלהם: לעבד את המידע ולהגיע איתו לשלב הבא, שם הם יעבדו את
המידע החדש ויעברו הלאה, וכך עד לאין סוף. הם לא נכשלים ולא
מוכשלים בשום שלב, גם אם תשימם בשדה של מוקשים חיים: יישארו הם
נאמנים לתורת היסוד שלהם, ויקפצו על המוקשים וכאילו מדובר
במשחק... הם יראו את שפת האינטרסים כשפה זרה, יתייחסו לדפוסי
ההתנהגות והתרבות ''המקובלים'' כאל דבר זר, ויעיפו על האנשים
התרבותיים מבט של חמלה. הם ישקיפו על העולם מהמקום שלהם, מכוכב
אחר...
המחויבות המחייבת הנגזרת מעיבוד המידע? הצחקת אותם... ולמה שלא
תחייב אותם? ואיך שלא תחייב אותם? הייתכן שלא תחייב אותם?!
זוהי תשובתם לשאלה המצחיקה. הקו המנחה, מנחה אותם לכיוון אחד
חד סטרי: הלאה עם המידע; לגלות אותו ולעבד אותו ולהמשיך הלאה
אל עבר עוד מידע הנגזר או לא מהמידע הראשון, ולעבד אותו כמובן.
זוהי התכלית שלהם, תכלית שיש לה התחלה אך נטולת סוף.
הם הגיעו לתכלית החיים וגילו אותה! זהו הסוד: למצוא את המידע
ולעבד אותו.
זוהי תכלית החיים. זוהי תכלית האדם בבואו אל העולם: לאתר את
המידע האפשרי ולעבד אותו במידת האפשר.
החבר'ה האלה במימד השביעי הולכים הלכה למעשה, בנתיב של תכלית
זו; כל ימי חייהם, בכל לבם. הם לא מפסיקים את תהליך עיבוד
המידע לרגע אחד, זהו עיסוקם, זוהי עבודתם, וזוהי שאיפתם. הם
מגייסים את כל הכלים שברשותם למטרה זו: להשיג מידע ולעבד עוד
מידע מתוך ערימת הסיבים של המידע הקודם; זוהי צורת התקדמותם אל
עבר המידע האין סופי; ואכן בשלב הזה הם מתחברים אל האין-סופי.
מאז ומתמיד, שגור בפינו המונח ''אלוהים האין סופי'', בורא
שמיים וארץ... למונח הזה בעיה אין סופית, הסותרת את עצם חוקיות
השימוש בו: המונח ''אלוהים'' האין סופי, סותר את עצם התואר
''אלוהים'' המייצג במהותו ''הגדרה''. כלומר, איך יתכן שהמוגדר
מייצג את הלא מוגדר! בשאלה הזאת התחבט מעודו האדם, וגם על
הידידים שלנו במימד השביעי לא פסחה סתירה זו! הרי גם הם אנשים
בשר ודם... ויותר: דווקא הם המשועבדים למידע ולעיבוד המידע...
איך יוכלו לחלוף על הסתירה הזאת! זוהי אחת הסיבות המנמקות את
הוויית הקשר הנוצר בשלב זה של המימד השביעי, עם ישות העל האין
סופית; כי רק קשר פיזי אמיתי יכול לסתום את הגולל על הסתירה
הזאת באופן חוקי, המקובל על הדעת האנושית. אם קיים קשר עם
הבורא, סימן שקיים הבורא בעצמו, ושאלת האין סופיות שלו תהפוך
כבר לשאלה טכנית ברת פיתרון שאינה ניתנת להשגתנו בשלב זה. רק
הקשר בפועל יביא את האדם להשגה הזאת. זוהי הסיבה הראשונה
להתהוות הקשר.
לציין שוב: הסיבה המקדימה להיווצרות הקשר, טבעית היא במהותה:
האדם במימד השביעי מגיע לשאיפה כה גדולה להשגת המידע, כה כנה,
כה נעלה, כה אמיתית, עד שעצם התחברותו למקור המידע הופך לשאלה
טבעית ומובנת מאליה. עד לרמה הזו מגיעה שאיפתם, עד להתחברות
טבעית עם מקור המידע האין סופי.
אם כן, ובשאלת קיום הקשר עם ישות העל, יש לנו עד כאן סיבה
מקדימה, סיבה מתבקשת, ועוד אחת להלן; שלוש הן במספר:
אין הנעה בלי מניע, וכך גם בנוי האדם: הוא חייב מניע בשביל
לנוע, לכל מקום ולכל מטרה. ובכל זאת יכול האדם לנוע ללא שום
מניע מזוהה, אך לא לאורך זמן... הוא לא יחזיק זמן רב במצב כזה
של העדר מניע; זאת כי הוא אדם, וכך הוא בנוי.
המטרה שהאדם נע אליה היא השגת המידע, ועיבודו. לאורך כל השרשרת
והחוליות שעשו אותה, כפי שהרחבתי לעיל, המטרה הייתה אחת: השגת
מידע ועיבוד מידע, בצורה זו או אחרת, באופן עקבי יותר או פחות;
ובכל שלב וחוליה יימצא מי שימשיך לחוליה הבאה היותר מתקדמת,
וגם יימצא מי שיפסיק את מסעו אחר המידע וינטוש את כל השרשרת
והחוליות - וסיבותיו עימו.
אולם, אם נבחן את שלב המעבר מחוליה לחוליה, בכל שלב נתון, נמצא
מניע שהוצג לעיני מיודעינו בצורה כלשהי, והניע אותו בעצם
להימצא בחוליה שלו או להתקדם איתה לשלב הבא, לחוליה הבאה.
המניע האחראי בחוליות הראשונות הוצג במלוא גודלו לספק את
הסקרנות ולהרוות את הצימאון למידע לשמו... אם זכורה לכם ההערה
שמשכה את תשומת לבו... והלך אחריה אל הספרייה... ושאל אודותיה
את שמואל... וחזר שוב למחרת היום אל הספרייה, בגלל הסקרנות
הבוערת בקרבו... הסקרנות היא האשמה, היא המניע שלו.
בחוליות היותר מתקדמות נפגשנו עם אריסטו. הוא הציג לראווה את
הפילוסופיות שלו ואת תורותיו והיה גאה בהם. הוא הגיע אליהם
בעמל רב באמצעות מנוע עיבוד המידע ועיבודו המפרך - אך העמל היה
שווה... שווה כל השקעה: הינה מונחת לפני תורה זו, פרדיגמה זו,
ספר זה...
פגשנו שם גם את בטהובן, שהתעכב גם על התו הקטן ביותר ונתן לו
את זמנו הבלתי מוגבל - נאמן ליסודיות שלו בהשגת המידע ולתורת
עיבוד המידע... וגם כאן יכול היה בטהובן לראות את פרי עמלו
ודבקותו: הינה היא מונחת לפניו יצירה! של ממש. לולא דבקותו זו
ביסודיות לא היה מגיע ליצירה ראויה כזו, למושלמת כזו... שווה
ללא ספק להמשיך בדרך זו ואף להתקדם הלאה...
גם הנאצים יימח זכרם פגשו את ''ההישג'' ובחנו אותו מקרוב, הם
ראו את היהודים נערמים לעיניהם...
להבדיל, אפילו מי שעומל בתורה ובמעיינותיה, ושוקד באופן יסודי
על השגת המידע ועיבודו, הוא יתפאר ויתהדר ויתפעל מהש''ס הנמצא
בשלמותו באמתחתו... הוא יביט בהישג הזה וימשמש אותו אם אפשר,
גם האחרים יעריכו את הישגו וייעזרו בו.
... עד שמגיעים לחוליה השביעית, של השגת המידע ''לשמו'',
ועיבוד המידע ''לשמו''. הדבקות כאן בהשגת המידע, אינה לשם השג
נגזר כלשהו, כי-אם להשגת המידע עצמו, לשמו; אולם אנו נתקלים
כאן בבעיה אנושית: מי שהגיע לחוליה הזאת, עדיין הוא בן אנוש,
הזקוק למניע שיניע אותו, הוא לא יכול לנוע בלעדיו; עצם שהותו
בשלב הזה מחייבת בכל רגע את הימצאות המניע הזה... והוא חייב
להיות מניע אנושי, מורגש, פיזי... שוב, כי מדובר בבן-אדם, בני
אדם פועלים במרחב החוליה השביעית...
את זאת באה ''הסיבה'' השלישית למלא: את משבצת המניע המתבקש,
החשוב להמשך שהות האדם במרחב החוליה השביעית, ולהמשך פעילותו
הברוכה במסגרתה. נוצר אם כן, מתוך שלושת הסיבות שצוינו לעיל,
קשר אישי אמיתי בין האיש הפועל במרחב החוליה השביעית, לבין
מערכת העל בכבודה ובעצמה. אני מדבר על קשר ומתכוון למילה: קשר,
ככל קשר אנושי, מובן, בהיר, ברור, אישי ביותר. ניסיתי בחיבורי
''פענוח רוח הקוד'' לתאר את הקשר הזה הלכה למעשה, הבאתי שם
מספר דוגמאות חיות, ותיארתי אותן באופן מפורט ביותר.
מה זה נותן לאדם? מה מרגיש האדם כאשר חש בקשר הזה?
כהרגשת תינוק שמצליח לפלוט פעם ראשונה מפיו את המילה ''מים'',
אימו קולטת את המילה הזאת מיד, ומביאה לו על פי בקשתו כוס מלאה
מים, בצירוף חיבוק ונשיקה, להבעת שמחתה וגאוותה בתינוקה שזה
עתה פצה את הפה. האימא תרגיש בעננים, אך התינוק ירגיש פעם
ראשונה בחייו את הרגשת ההדדיות, וזו הרגשה עילאית העולה על כל
רגש שבן אנוש ידע.
אתה תרגיש אפוף חום מקסים, סוג של חום בלתי יתואר. מבחינים
במאמץ הזה של יוצר הקשר, שביקש לאפוף את פעולת הקשר באווירה של
חום, במסגרת חמה, מתחשבת, מחבקת...
הקשר הזה ממלא לך את שלושת המשבצות באחת, ולמרות זאת אתה מזהה
את זאת באופן מסודר ומכוון: אתה נמצא במימד השביעי, נמצא
בעיצומו של תהליך להשגת מידע, ואתה מעבד אותו ללא הרף, וגם את
''המידע המגביל'' רואה באור טבעי ומובן, שאיפתך היחידה
והעליונה היא להשיג את המידע ולהגיע לעוד מידע, עד להתחברות
הטבעית עם מקור המידע האין סופי...
...ואתה מתחבר באופן חלק וטבעי עם מקור המידע האין סופי דרך
הקשר שנוצר, אתה שותף לפעולה טבעית ומובנת... זהו החומר הגולמי
שממלא את המשבצת הראשונה - קראתי לה לעיל ''הסיבה המקדימה
להיווצרות הקשר''.
למשבצת השנייה קראתי ''הסיבה המתבקשת'': איך המוגדר מייצג את
הבלתי מוגדר...? איך יתכן שיש אלוהים!
יתכן. זה מה שאתה רואה דרך הקשר. אינך מרגיש כאן, אתה רואה,
ממשמש, נוגע, מחשב, ורק בסוף אתה צובט את עצמך, להרגיש שאתה
רואה וממשמש ונוגע ומחשב וחושב. את כל זאת אתה מקבל באחת.
המניע! המשבצת החשובה של המניע; שאין האדם יכול לנוע בלעדיה,
הוא חייב מניע, השג, משהו ביד... ואת זאת הוא מקבל דרך הקשר,
בתוספת בקשיש וסוכריה: אתם מכירים את המערכון של הגשש, על הכסף
שהפקיד אצל פקיד בנק קירח נמוך עם משקפיים שהיום הוא פה ומחר
איננו... שייקה שם מאה שקל בתוכנית חיסכון אצל פקיד הבנק פולי,
וגברי מציע לשייקה להוציא מיד את הכסף מהפקיד המסוכן שהיום
איתנו ומחר בקבר, והוא סייד לאחותו.
הולכים לבנק ומבקשים ממנהל הבנק פולי את הכסף! או ששוברים את
הבנק, יען לא מוצא חן בעיניהם גודל הבנק ובמיוחד מיקומו ברחוב
ראשי סואן שמפתה את הגנבים... מתווכחים עם פולי ומשכנעים אותו
להחזיר להם את הכסף מיד, את המאה שקל עד הגרוש האחרון; או
ששורפים את הבנק על פולי בתוכו...
פולי נכנע ומחזיר לשייקה את כספו שהפקיד מאתמול, בתוספת הרווח
הראלי שהפיקה התוכנית ביום אחד; שם בידו 350 שקל ולהתראות
חבר'ה, סלאמו עליקום, לאריווידירה...
שייקה בוחן את הבוחטה שבידו, ומתנפל על פולי: אבל אני נתתי מאה
שקל ופה יש 350! איפה הלכו המאתיים חמישים החסרים!!!
פולי מסביר לו על העלייה שהניבה התוכנית, 250 הרווחת בפחות
מיום, וצ'או חבר'ה שנה טובה ומועדים לשמחה.
...אבל הרווח מוצא חן בעיני שייקה, ומשכנע שוב את פולי להחזיר
מיד את הכסף לבנק, או - שורפים את הבנק עם פולי ועם הכסף!
זהו המניע. וזוהי ההרגשה בפועל. אתה מצפה למאה שקל ומקבל 350.
750, מליון. באיזשהו מקום אתה מרגיש אסיר תודה. אתה מרגיש
במתנה הבלתי צפויה הזאת שהגיעה לידך, כל כך יפה ויקרה, שלא
תיארת את הערך הזה... יש כאן סממן של יחסי גומלין, אתה זקוק
למניע ואתה מקבל אותו, אולם אתה מקבל ערך רם מהערך הנקוב. רם
בהרבה. עד כדי הצורך לתת ביטוי על ההרגשה הזו, לדבר להודות
לשמוח לרקוד... מי שמבקש להבין את ההרגשה הזאת, מי שרוצה לרדת
לעומק ההרגשה הזאת - שיקרא את מזמורי דוד בתהלים, את רובם...
ברובם מובעת ההרגשה הזאת, של התודה, של תודה רבה רבה, זה יותר
מדי... זה לא מגיע לי... של אני בשמיים בעננים. לנוחיותכם,
אביא דוגמה מעשית לביטוי של הרגשה כזו:
א מזמור לדוד: ה' רעי, לא אחסר.
ב בנאות דשא, ירביצני;
על-מי מנחות ינהלני.
ג נפשי ישובב; ינחני במעגלי-צדק, למען
שמו.
ד גם כי-אלך בגיא צלמות, לא-אירא רע - כי-אתה עמדי;
שבטך ומשענתך, המה ינחמני.
ה תערך לפני, שלחן - נגד צררי;
דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה.
ו אך, טוב וחסד ירדפוני - כל-ימי
חיי; ושבתי בבית-ה', לארך ימים.
הייתי רוצה בשלב זה לבצע פרסה, ולחזור אל נטיית האדם להתעלם
ממידע; כך תיארתי את הנטייה הזאת:
קיימת נטייה באדם, להתעלם מדברים שדורשים נקיטת פעולה ולהתחמק
מהם. הנטייה הזו התפתחה באדם עד להופעת מנגנון של ממש, הפועל
בשטח המודע והבלתי מודע כאחד: מנגנון זה מאתר עבורנו כל מקור
מידע חשוד מאיים, ומנטרל אותו ע''י דחייתו המיידית.
את הדינמיקה של דחיית המידע תיארתיה על פני שבע רבדים, ובאחרון
שבהם כאמור מתפתח מנגנון טכני גרידא, ''שעוזר'' לאדם להוציא
נטייה זו לפועל, באופן חלק וקל... מדובר במנגנון הפועל באופן
עצמאי ביותר - כמעט ללא התערבות שיקול האדם הישיר... ולכן זה
נקרא ''מנגנון''.
הרבה לפני זיהו תהליך דינמי הפועל בחופשיות ניכרת בנפש האדם,
עד כדי השתלטות מוחלטת כמעט על הנפש הזו... הם עמדו פעורי פה
נוכח התהליך המוזר הזה, העצמאי החופשי הזה, כה דינאמי ומשוכלל
הזה, עד כדי שראו בו כמעט ישות בפני עצמה, ונתנו לו שם שיזכיר
גם ישות כזו / מהות כזו: ''ייצר הרע''. לעניות דעתי, המדובר
ב''מנגנון רע'', זה שתואר לעיל.
במקביל הם זיהו תכונה נפלאה יפה וחיובית בנפש האדם, תכונה של
כנות של נטייה להגיון הבריא... גם כאן זיהו תהליך וקראו לו
''יצר הטוב''. אני חושב שהמדובר במנגנון של זיהוי המידע
ועיבודו, זה שמתפתח בעקביות על פני שבע החוליות שתוארו בהרחבה
לעיל.
כאן שבע וכאן שבע, כאן טוב וכאן רע, כאן מנגנון וכאן מנגנון,
כאן מתפתח מנגנון חופשי ויצירתי, וכאן מתפתח מנגנון יצירתי
ובשלב כלשהו גם חופשי. חכמינו ז''ל הבחינו בזה, אני הבחנתי
בזה, מי עוד הבחין? מי הבא בתור?
השם יתברך בכבודו ובעצמו.
הוא הבחין בתכונה מסוימת שהתפתחה בשושלת בניו של אברהם אבינו,
אבי העברים. מאברהם יצאו גם בני עשיו, וישמאעל, אך התכונה
המיוחדת הזאת התפתחה לה אך בענף מסוים בשושלת, אצל בניו
העבריים. לעתיד יקראו היהודים.
תכלית האדם הזכרתי לעיל, היא למצוא בזמן העומד לרשותו את המידע
האפשרי, ולעבד אותו במידת האפשר. מי שמגיע הלכה למעשה אל
התכלית הזאת - עשה את שלו. אולם וכפי שהזכרתי, מעטים מאוד
המגיעים אל התכלית הזאת, מעטים מדי עד לאי-הכדאיות לברוא עולם
בשבילם... אם כן נשאלת השאלה הגדולה הזאת, ובמלוא הרצינות: אם
כך פני הדברים, מדוע ברא הבורא את האדם? אם הוא יודע מראש שלא
יכול להגיע אל תכליתו... וכך אנו מגיעים אל שאלת השאלות: מהי
תכלית הבריאה של הבורא בעצמו? מה היא כוונתו? מדוע ברא את
האדם? אם להטיב איתו ע''י פתיחת ערוצי המידע - הרי הוא ידע
ויודע שהאדם לא יפתח את הערוצים האלה ולא ישתמש בהם, כי יצר
האדם רע מנעוריו, הוא בעצמו העיד על זאת, הוא בעצמו איבחן את
זאת. אם כן אחזור ברשות בוראי על אותה השאלה: מה היא התכלית
שבגינה ברא את האדם ואת העולם? לאיזו תכלית התכוון?
תשובה שהגיעה זה עתה בפקס: התכלית היא שהאדם ימצא בזמן העומד
לרשותו את המידע האפשרי, ושיעבד אותו במידת האפשר.
- ( ! )
הסבר התשובה ''התמוהה'' של השם יתברך - את ההסבר שלח הפעם
במייל:
אנא עיינו בטקסט הזה:
כ ויאמר ה', זעקת סדם ועמרה כי-רבה; וחטאתם - כי כבדה, מאד.
כא ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה; ואם-לא, אדעה.
כב ויפנו משם האנשים, וילכו סדמה; ואברהם - עודנו עמד, לפני
ה'.
כג ויגש אברהם, ויאמר: האף תספה, צדיק עם-רשע.
כד אולי
יש חמשים צדיקם, בתוך העיר; האף תספה ולא-תשא
למקום, למען
חמשים הצדיקם אשר בקרבה.
כה חללה לך מעשת כדבר הזה, להמית
צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חללה לך - השפט כל-הארץ, לא
יעשה משפט.
כו ויאמר ה', אם-אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר
- ונשאתי
לכל-המקום, בעבורם.
כז ויען אברהם, ויאמר:
הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני, ואנכי עפר ואפר.
כח אולי יחסרון
חמשים הצדיקם, חמשה - התשחית בחמשה, את-כל-העיר; ויאמר, לא
אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמשה.
כט ויסף עוד לדבר אליו,
ויאמר, אולי ימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים.
ל ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה - אולי ימצאון שם, שלשים;
ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלשים.
לא ויאמר, הנה-נא הואלתי
לדבר אל-אדני - אולי ימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור
העשרים.
לב ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם - אולי
ימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.
לג וילך ה' -
כאשר כלה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב
למקמו. (בראשית יח)
בקטע התנכי שהבאתי לעיל, הבלטתי מילה אחת בשלושת המקומות בהם
הופיעה, אני מדבר על ''מקום''. היא זאת המילה האחראית על כל
הסיפור שאני הולך לספר להלן; היא האשמה!
אני מבין מהמילה הזאת ומהקונטקסט שלה בשלושת המקומות, שלמעשה
אברהם מדבר על עצמו, על המקום שלו, כלומר האינטרס שלו הוא
להציל את עצמו ואת ''המקום'' שלו - לא את סדום ולא מתוך חסותו
על אנשי סדום ועמורה; הרי הוא רואה לנגד עיניו מה קורה בשטח,
הוא רואה את העוול ואת הפשע והחמס שמשתולל שם ומבין, דווקא הוא
מבין, שיש לעצור את הסטייה הזאת מיד! ואם היה בידו הוא לחסל את
כל אנשי סדום ועמורה, היה עושה את זאת ללא דיחוי, אין לי ספק
בזה; הרי הוא לא חס על ארבעה מלכים - ארבעה עמים כאשר הלך
להציל את לוט מידיהם... והכתוב הבליט מאוד את התכונה הזאת
שהייתה לאברהם: לא לחוס ולא להתייחס למי שלא יאה לו יחס וחמלה,
את זאת רואים בבירור בפסוק הזה, המתאר את מהלך המלחמה שעשה
אברהם בארבעת המלכים:
טו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם; וירדפם, עד-חובה, אשר
משמאל, לדמשק. (בראשית יד)
נא לשים לב למילים הפשוטות הברורות המספרות את העובדות: מטרת
אברהם אבינו הייתה, לכאורה, רק להציל את לוט בן אחיו ואת
רכושו, ולחזור על עקבותיו... ואכן הוא התפלח בעורמה למחנה
האויב, זאת כי לא היה לו שום סיכוי לפתוח במלחמה קונבנציונלית
נגד ארבעה מלכים חזקים שהכתוב העיד על כוחם...
''ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם;'' : היינו הוא הצליח
במשימתו, התוכנית עבדה! התפלח בלילה אל מחנה האויב כאשר כולם
ישנים, ונתן את המכה המוחצת, כמו שיעשו לאחר מכאן שמעון ולוי
לאנשי שכם שחיללו את אחותם דינה...
אם כן, אברהם אבינו הצליח במשימתו, עד כדי כך שכל הפליטים של
מחנה האויב, הפצועים, אלה שהוכו בהלם קרב, אלו שביקשו להציל את
עצמם, כל אלה נסו על נפשם אל אחת הערים משמאל לדמשק, את זאת
אני לומד מהמשכו של הפסוק, ויחד עם זאת אני לומד עוד דבר
מודגש, ברור כשלג: ''...ויכם; וירדפם, עד-חובה, אשר משמאל,
לדמשק.'' כלומר, לאחר שהיכם מכה מוחצת עד כדי כך שגרם למי שרק
יכול לנוס ולהימלט על נפשו, ולכל הדעות הוא יכול כבר בשלב הזה
להציל את לוט ואת רכושו, כי לא הייתה כבר התנגדות מצד מי שנותר
בחיים, והראיה שכל הנותרים נסו כל עוד נפשם בהם... אולם אברהם
אבינו לא הסתפק בזאת, במשימה המקורית, והחליט לסגור חשבון סופי
גם עם הנשארים - אלו שעוד לא מתו ונסו על נפשם... הוא לא הסתפק
בזאת, אלא רדף אותם עד מקום מנוסתם מתוך החלטה עקרונית: יש
לחסלם סופית; אין לחוס על אנשים כאלה, יש לטאטאם אל מתחת
לאדמה.
אם כן, אין לי ספק שאברהם אבינו היה איש ראלי, למרות ועל אף
תכונותיו האנושיות...
...היינו, כאשר אברהם ניהל את המשא ומתן עם השם יתברך אודות
הצלת סדום, הוא לא התכוון להציל את אנשי סדום עצמם, אלא התכוון
להציל את מקומו הוא. במילים יותר מדויקות, הוא ביקש להציל את
המקום בו הצליח להגיע אל התכלית שלו בפועל. אברהם אבינו התאהב
בחיים, והתמכר לעיסוק הזה של ריצה בלתי סופית אחר המידע
ועיבודו, וגילוי עוד מידע אחר דרך המידע החדש המעובד... הוא
אהב את האווירה הזאת - את הסביבה שבנה ואפשרה לו להמשיך את
התכלית הזו... הוא ביקש לשמר את הסביבה הזאת בכל מחיר, אפילו
במחיר שנוגד באיזשהו מקום את עקרונותיו ונטיותיו... אפילו
במחיר הישרדותם של אנשי סדום ועמורה!
הוא לא ביקש להערים חלילה על השם יתברך, ולהראות לו וכאילו הוא
חס על אנשי סדום ועמורה עצמם... אלא סגנן את בקשתו באופן כן,
אך לא הכי ישיר - כי הוא לא דיבר בשם עצמו... וכך הוא פנה אל
השם יתברך: אולי יש בסדום עוד חמישים אנשים כמוני, שמקיימים את
ייעודם בחיים כהלכה וכפי שאתה בעצמך ציפית מהם וייעדת אותם;
אולי יש חמישים כאלה... האם תשחית את ''הסביבה'' שלהם בעבור
אנשי סדום...? אין וויכוח איתך שמגיע לסדום ועמורה השחתה
טוטלית, אך הוויכוח שלי הוא על שימור הסביבה הנחוץ לאנשים
כמוני... כחמישים במספר... הרי לא יעלה על הדעת שאדם יחיה בלי
סביבה בלי עיר בלי אנשים... זוהי תכונה מולדת באדם: הוא יכול
לחיות ולהתפתח רק בתוך סביבה, שתספק לו את הדברים החברתיים
הנחוצים לו...
אברהם אבינו היה כנה עם השם אך לא ישיר: הוא דיבר על חמישים
''הצדיקים'' אך התכוון בתוכו אל עצמו הוא: מה אם אקלע אני
לסביבה רעה ונפסדת, האם גם תשחית לי אותה? אז איפה אתה רוצה
שאחיה! איך אני אחיה?
איך ניתן לאדם המבקש לקיים את תכליתו
במלואה לשרוד? זוהי השאלה ששאל אברהם אבינו את השם יתברך,
וזהו הנושא שהעיק על אברהם אבינו עד מאוד, וזהו נשוא הוויכוח
האמיתי שיזם אברהם אבינו עם השם יתברך, נושא כה עקרוני שלא היה
יכול להשלים עם התשובה הראשונה ולא השנייה ולא השלישית... לא
היה מדובר במספרים אלא בקניית זמן, אברהם אבינו חזר על אותה
השאלה בעצמה ולא שינה בה דבר, טעות היא לחשוב שהוא שיחק
במספרים וביקש להציל ולו חמש או עשר או ארבעים... האמת לאמיתה
היא שאברהם אבינו לא השלים עם התשובה הראשונה של הבורא יתברך
וחזר על אותה השאלה ועל אותו העיקרון עוד הפעם! ושוב קיבל את
אותה התשובה העקרונית ומן הסתם לא השלים איתה, וחזר וניסח את
אותה השאלה ללא שום שינוי, וקיבל את אותה התשובה! או אז חשב על
טקטיקה אחרת: אינני משלים עם התשובה הזאת כי היא לא מקובלת
עלי! איך יתכן שהבורא יתברך יביא אותי לעולם בשביל להשלים
תכלית כלשהי, ולא יבטיח לי את הסביבה בה אקיים את התכלית הזו!
זהו עיקרון חשוב: אם אתה מזמין אנשים למסיבה, אתה חייב לספק
להם כיבוד! ומקום להיות במסיבה! הייתכן שהשם יתברך לא יעמוד
בהתחייבות המינימלית הזו?
אם כן, ניצל אז התשובה הראשונה והשנייה, ניצל את הזמן הזה של
שתי התשובות, והתארגן לטקטיקה חדשה. בסך הכל הוא ביקש לנסח
שאלה נכונה באופן נכון וחוקי, והוא כשל עד השאלה השנייה כישלון
מוחץ, והראיה היא שקיבל את אותה התשובה... הבעיה שלו אם כן
היא, בניסוח נכון לשאלה; זאת כי הוא מודע שבפני השם והבורא -
לא יכול גם לא ניתן לנסח שאלה מפותלת בלתי חוקית ובלתי מנוסחת
באופן מדויק; הוא לא יכול להגיד לבורא יתברך ''איך יתכן שלא
תעמוד בהתחייבותך...'' הרי הוא יודע מראש שלא תיתכן אפשרות כזו
מראש, כלומר לא יתכן שהשם יתברך לא יעמוד בהתחייבויותיו, אברהם
אבינו יודע את זאת כי הוא הכיר את מהות השם יתברך, הוא נמצא
הרי ברובד השביעי...
אם כן איך פותרים את בעיית הניסוח? מה עושים? זאת השאלה שביקש
אברהם אבינו לפתור, והוא פתר! הוא הגיע אל פיתרון יצירתי:
במקום לנסח את השאלה במילים, אעביר אותה דרך טקטיקה... אחזור
על אותה השאלה, בשינוי מסוים לכאורה, אך בלתי משמעותי ובלתי
מובן בעליל... וכך אשדר לו את כוונתי האמיתית בנידון: ''הייתכן
שתביא אותי ושכמותי לעולם, לתכלית מסוימת, ואני ושכמותי נביע,
הלכה למעשה, את נכונותנו לקיים את התכלית הזו, אבל לא יתאפשר
לנו הדבר כי לא תהיה לנו סביבה לעשות זאת?'' זהו השדר שביקש
אברהם אבינו לשדר דרך הטקטיקה היצירתית שלו, המסתכמת בלחזור על
אותה השאלה בשינוי סמלי בלתי משמעותי בעליל...
השדר התקבל, ונענה: (את העתק התשובה פלט הפקס לפני חצי שעה)
אברהם היקר, יש לך בעיה בהגדרת התכלית - לא בניסוח השאלה...
התכלית שאני מתכוון אליה ולמען קיומה בראתי את האדם ואת כל
העולם, היא קולקטיבית לא אינדיבידואלית. היינו גם אם הייתי
יודע שיהיו הרבה אנשים כמוך שיגיעו אל תכליתם בעולם הזה
כהלכתה, לא הייתי בורא את העולם בשבילם - לא כי לא מגיע להם,
אין זה הטעם שלי, אלא כי אין זו הכוונה שלי. הכוונה שלי
קולקטיבית לא אינדיבידואלית; הכוונה שלי שהנטייה הכללית תהיה
לכיוון התכלית הזאת שבראתי את העולם למענה, ודרך הנטייה הכללית
הזאת כל האנשים הנמצאים בעולם יגיעו - הלכה למעשה אל התכלית
הזאת.
ממשיך הבורא יתברך בשרידת הסברו לאברהם אבינו : יודע אני מראש
כי יצר האדם רע מנעוריו... הבחנתי בזאת כבר מצעדיו הראשונים של
האדם הראשון וחווה אשתו... אשר על כן מודע אני כי לתכלית,
במתכונתה המקורית, אין סיכוי ולא שמץ של סיכוי... אינני רואה
את כל העולם צועד יום אחד, באופן אינסטינקטיבי טבעי אל עבר
התכלית הזאת... אולם יש סיכוי שהתכלית הזאת תגיע אל ייעדה
בעזרת תהליך! תהליך אנושי מעשה ידי אנוש.
אברהם היקר; ממשיך השם יתברך בהסברו, אני יכול לתאר לך את
התהליך הזה שאני רואה אותו באופק, בקווים רחבים...
קיימים בעולם עוד אנשים כמוך, הפוסעים בצעדים בטוחים אל עבר
התכלית הזאת, ויהיו עוד אנשים כמוך לאורך כל ההיסטוריה
האנושית, שהתהליך הזה שאני רואה אותו יבוצע על ידם וישחקו בו
את התפקיד הראשי, היינו להטות את החברה הקולקטיבית בה הם חיים
אל עבר התכלית שהכירו. הסיכוי היחיד לתהליך הזה הוא, שאנשים
כמוך ישכילו ויסכימו ויספיקו לפתחו בזמנם הלכה למעשה. לא אגלה
לך איך ייעשו את זה כי זוהי היצירה שלהם, המשימה שלהם, או שלך
- אם תרצה... אני יכול רק לתת לך נתון מנחה אחד: גם למשימה
הזאת אני מקציב זמן, ואם לא יצליחו בה ''אנשיך'' עד אז, אם לא
יצליחו לחולל את התהליך הזה, או אז בסיום הזמן המוקצב, אכנס
אני לתמונה ואעזור ביצירת התנאים האופטימליים לקיום התהליך;
היינו ובמילים פשוטות, אתן יד ואעזור לאנשיך ביצירת התהליך,
באמצעים לא הכי קונבנציונליים... לא הכי נעימים... לא הכי
רצויים. אני מדבר אברהם היקר על תקופת אחרית הימים; הזמן
שהקצבתי לאנשיך יפקע תוקפו באחרית הימים, או אז התהליך הזה
יתבצע בהתערבותי. עד אז יש לך ולאנשיך הרבה זמן לפעול. הוא
מסיים כאן את דברו ולוחץ על הסטופר.
אברהם אבינו, המום מעוצמת ''המכה'', לוקח לו זמן להתעשת ולארגן
את מחשבותיו, כי עדיין הוא נמצא בתחושה של אי-הבנה מסוימת...
של אי-השלמה... ולכן הוא חוזר אל אותה הטקטיקה, אך פוחד קצת
מהתעוזה שלו... לכן הוא מרצה את השם יתברך במילות התנצלות,
לפני שחוזר לטקטיקה שלו... הבעיה של אברהם אבינו כרגע אינה
בהגדרת התכלית שכבר הוסברה לו, אלא באופן הביצוע! איך ניתן
לכוון את דעת הרבים בעת ובעונה אחת? איך ניתן לבצע תהליך
קולקטיבי כזה בבת אחת! ואם בכל הערים יהיה אחד כאברהם שינסה
לקדם את התהליך הזה - כמו שאברהם אבינו עושה הלכה למעשה, אך אם
ייעדר איש כזה מאחת הערים... איך ניתן להשלים את התהליך? הרי
ע''פ התכנון המקורי חייב התהליך להיות קולקטיבי, וחייב להתבצע
בתקופה אחת מסוימת, איך ניתן לבצע את זאת בכל הערים, בכל
העולם, בד בבד?! זוהי השאלה העדכנית של אברהם.
על זאת השיב לו השם יתברך: אני מבין את מועקתך הרציונלית...
אני מבין את הקושיה... אכן בשביל לבצע את זאת יש צורך בהרבה
אברהמים בכל הערים בכל העולם ובזמן נתון אחד! וממשיך הבורא
בתשובתו לאברהם:
ישנו עם אחד, אתה מכיר אותו במקרה כי הוא עתיד לצאת מחלציך;
העם הזה נוטה בתכונה המולדת שלו להתעניין במידע, כל מידע שהוא,
הוא נמשך מטבעו למידע, מעבד אותו ומפיק ממנו תועלת לשימושו
האישי. הוא עם חכם ונבון כמובן - אחרת לא הייתה נוצרת בו
התכונה העמידה הזאת שתחזיק מעמד לאורך כל ההיסטוריה האנושית
העתידה לבוא... העם הזה הוא אשר יפתור את שאלת התהליך
הקולקטיבי; עליו תוטל המשימה המקומית המוטלת עליך. ''המשימה''
שאתה עושה היום במקומך - יעשה אותה הוא בכל מקום אשר יימצא בו.
ויאמר (אברהם) אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם - אולי ימצאון
שם, עשרה. ריבונו של עולם: אתה מקציב זמן ומצפה מעם שלם להשלים
את המשימה בה אני התחלתי... ואינני שוכח את טיב המשימה: שכל
אדם יזהה את התכלית האמיתית שלו, ויעמול על השגתה: יגלה את
המידע השרוע לפניו ויעבד אותו. אתה מעיד שהעם הזה ראוי לבצע את
המשימה הזאת כי יש בו תכונה טבעית לגלות עניין במידע, בכל
מידע; ולכן אתה יוצא מנקודת הנחה שלא רק ייחשף הוא למידע ויעבד
אותו, אלא ימשוך אחריו את כל בני אנוש שיימצאו באותה עת תחת
כיפת השמים.
השאלה האחרונה שלי, ריבונו של עולם, מתייחסת לנקודת ההנחה שלך:
ואם יימצאו באותה עת רק עשרה אנשים כשרים מתוך העם הנבחר הזה,
שיגלו את המידע וייאותו לבצע את המשימה, או אז כאשר הזמן
שהקצבת למשימה המושלמת יפקע, מה יהיה עם העולם! מהיכן העולם
ייצפה את ההכוונה שלו? ואף אם נניח שההנחה שלך תושלם ויימצא
העם הזה בשלב מן השלבים כשר במלואו לקליטת המידע ועיבודו,
וממילה גם כשר לביצוע המשימה, אולם העולם לא יהיה כשר באותו
רגע נתון לקליטת השדר שלו, או גם אז, מה יהיה עם העולם? עם
המקום של העשרה אנשים הכשרים, או עם המקום של העם השלם הכשר?
איך האנשים הכשרים יכולים להגיע אל תכליתם - אם תשחית את
הסביבה שלהם, את העולם? הרי גם העשרה האלו לא הצליחו למלא את
המשימה המקורית...
תשובת השם יתברך לשאלה האחרונה: ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.
במילים אחרות אברהם היקר: אני מבטיח את הישרדות ''הסביבה
המצומצמת'' של העשרה, אך אינני מבטיח את הישרדות כל העולם
בעבורם. אני מבטיח את הישרדות ''הסביבה המצומצמת'' של העשרה -
זו שהצליחה להתמזג עם העשרה ולקנות את מרכולתם; זו שהצליחו
אותם העשרה למכור לה את מרכולתם; אך אינני מבטיח את כל העולם
בעבורם. אותו העיקרון של עכשיו יישמר גם לעתיד לבוא: רק הסביבה
המושחתת תושחת; ואפילו אם הסביבה הזאת תשתרע לכדי מחצית העולם
או אף לרוב חלקי העולם.
לסיכום אברהם ידידי, אתה מבקש ''מקום'' נוח ונאה ורחב לחיות בו
בשביל להביא את התכלית שלך כאדם אל הפועל, ואני מסכים איתך
ומאשר את בקשתך זו. אתה מודע גם להגדרת ''המקום'' הנוח הנאה
והרחב, כי לא כל ''מקום'' הוא נוח נאה ורחב; אשר על כן אתה
מבקש עבורך ועבור ''אנשיך'' וממשיכי דרכך ''מקום'' כזה
שיתקיימו בו שלושת התנאים הללו: מקום נוח, בלי מלחמות, בלי
תהפוכות...; מקום נאה, שיהיה נאה לחיות בו, יפה, ירוק, דשן,
בלי לכלוך; אתה מבקש גם מקום רחב ככל האפשר, כי רק על ידי כך
ניתן להרחיב את אופקי התכלית שלך... רק ע''י כך ניתן לשאוף
לתכלית האמיתית האין סופית... וגם כאן אני מבין ללבך ומזדהה עם
בקשותיך, אולם את זאת עליך לדעת: המשימה להשגת התנאים האלה
מוטלת עליך, כי מהווה היא נגזרת בלתי נפרדת מהתכלית המקורית
שלך.
כשלעצמי, אבטיח לך את הסביבה שהצלחת להגיע אליה בכוחות עצמך,
צרה היא או רחבה, נאה היא או לא, נוחה היא או מתישה... ויותר
מזאת: אבטיח אני לכל צאצאיך - המועמדים הכשירים להשגת התכלית,
תנאי-התחלה אופטימליים, כאלו שאתה מבקש לעצמך: אבטיח להם
''מקום'' נוח, נאה, ורחב. אכין להם נקודת זינוק נוחה, נאה,
ורחבת ידיים. מהפסגה ההיא יתחילו את מסעם אחר תכליתם; מהפסגה
הרמה ביותר...
יותר מזאת ומזאת אברהם יקירי: כל אדם בעל נפש חיה, מתנדנד
במהלך חייו בין ארבעה עשר רבדים, שבע למטה ושבע למעלה. כל אדם
עלול להגיע אל שפל המדרגה, עד לדרגה השביעית השפלה שבשפלות,
ויכול ממקומו שם להתרומם ולעלות עד לדרגה הגבוהה ביותר, עד
לרובד השביעי, זה שאתה מתהלך בו.
עם זאת, מודע אני גם למס שעם כזה יצטרך לשלם עבור תכליתו, או
אם תרצה עבור נטייתו הטבעית ללכת אחרי המידע ולעבד אותו; לא
תמיד ילקק דבש מנטייתו הטבעית זו, ותמיד בדד ישכון... הוא
יצליח בכל אשר יעשה, הוא ישכיל, הוא יפענח את קוד ההצלחה
ויתרגם אותה להצלחה אישית בכל מקום ותחום, זאת התוצאה הישירה
מתכונתו הטבעית שנולד איתה: להימשך אחר המידע, לעבד אותו,
ולברור בדרך זו את המידע הנכון והמתאים מערימת המידע הסובב
אותו, שלא פעם כולל מידע שקרי כוזב ומטעה בעליל. כוכבו יעלה עם
תכונתו זו, והוא יגרוף הצלחות בכל תחומי חייו, בכל הזמנים, בכל
מקום ותקופה. זו הסיבה שבגינה לבדד ישכון; כי העמים סביבו יראו
בהצלחותיו את כישלונותיהם וישימו עיניהם בו: הם יקנאו בו
ויתנכלו לו גם ירדפו אותו... זה טבעו של בן אנוש; זה טבעו של
עולם; וזה טבעו של העם הזה: להיות מעלה אך רדוף; להיות מטה וגם
רדוף. בדד הוא ישכון בגין טבעו וטבע העולם הסובב אותו.
על המס הזה שעתיד לשלם, אפצה אותו מראש שבעתיים: אגלה לו את
הדרך הטבעית לרבדים העליונים, ואף אסלול לו אותם, כך שרק אם
ירצה, יוכל לפסוח על כל שאר הרבדים, ולהתחיל את מסעו ברובד
מרופד ומוכן מראש: מהרובד השישי, הקרוב ביותר לפסגה השביעית...
רק אם ישכיל וירצה. רק אם ירצה וישכיל...
תורה אחת הכנתי לו, היוצאת ממעיין אחד דרך שני נהרות: תורה
שבכתב ותורה שבעל פה; ושתיהן מובילות אל נחל אחד: לסלול עבור
העם המיוחד הזה את הדרך הקצרה ביותר אל הרובד השישי.
תורה שבכתב: לסגלו לרעיון הנאור שבלעדיו אין לו זכות קיום
ברחבי הרובד השישי; וגם לסגלו ולהטמיע בו את תורת המשמעת
העצמית, שבלעדיה לא יצליח לשהות זמן רב ברחבי הרובד השישי.
תורה שבעל פה: לסגלו ולאמנו לדרך חשיבה נאות, אמין, ענייני,
וישיר; היינו ללמדו את שפת הרובד השישי, ולאמן אותו להשתמש
הלכה למעשה בשפה הזו.
לג וילך ה' - כאשר כלה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב
למקמו. (בראשית יח).
יש לציין בשולי הדברים, כי אברהם שב אל מקום צר יותר, ללא
המרחב של סדום ועמורה, היינו לא אל המרחב (המקום) הקודם שביקש
לשמור על שלמותו... יש לציין עוד כי אין לראות בחילופי הדברים
בין אברהם להשם יתברך וכאילו דובר במשא ומתן לכאורה, כי-אם
בליבון הבנות ומושגים שלא היו מובנים עד לרגע חילופי הדברים.
אברהם שב למקומו,(לא לדרכו) והבין את החיסרון שלו ואת משמעותו.
נאמר לו, במילים אחרות, את זאת: הבעיה היא גם שלך, לא רק של
סדום ועמורה; היינו, הבעיה היא קולקטיבית לא אינדיבידואלית, אם
לא תצליח להתערב או להשפיע על אזורים אחרים - גם הם ירדו מסך
כל המרחב שלך, ותצטרך לחיות במרחב צר יותר, עם אפיקים צרים
יותר, על כל המשמעויות הנגזרות מכך.
ידוע שבתקופת נוח למשל, המרחב הוצר עד למינימום, עד לתיבה צרה
עד מאוד שמספקת רק אוויר לנשום ובקושי מקום לישון... האזהרה אז
הייתה הרבה יותר נוקשה ועם זאת היא לא נקלטה כראוי... עובדה
שבא לאחר מכאן אברהם אבינו (שחי בתקופת נוח וסביר להניח שפגש
אותו) לברר אודות סוגיית המרחב והשלכותיו הבלתי רצויות מבחינת
האדם: ''השומר אחי אנוכי! מה לי ולו? מדוע ייפגע המרחב שלי
בגללו?'', ובא השם יתברך וענה לאברהם ישירות: כן, שומר אחיך
אתה! לא תגיע לתכלית השלמה שלך בלעדי אחיך איתך; התכלית השלמה
תעבור דרך מספר מרחבים, החל מהתכלית האינדיבידואלית האישית,
דרך תכלית המשפחה הקרובה - וזהו המרחב הראשון במספר, דרך
המשפחה הנרחבת, קרי האומה שאתה מנוי עליה - וזהו המרחב השני
במספר, ואחרון אחרון דרך משפחת האדם באשר הוא - זהו המרחב
האחרון והמשמעותי ביותר; אם יושג המרחב הזה ניתן להגיד שהתכלית
השלמה הושגה; זוהי משימתו של האדם; זוהי תכליתו המקורית.
אם כן, ידוע שנוח איש צדיק היה בדורותיו, וחז''ל הסבירו לנו
שהמילה ''בדורותיו'' באה להגיד לנו שנוח היה איש שלם אך ורק עם
עצמו, היינו איכפת לו היה רק מעצמו, לא כל כך עניין אותו מה
קורא בחוץ, יען כי הדור היה כה קשה... והוא לא ראה לנכון אפילו
להתאמץ בלהשפיע... אני מניח אם כן שנוח השיג את העטיפה הראשונה
של התכלית, אולם לא נגע בשום מרחב אחר מחוץ למרחב האישי שלו,
וככל הנראה מדובר אך ורק במרחב האישי ביותר שלו, של עצמו,
ואפילו המרחב של משפחתו - בניו וקרוביו נותר יתום מנגיעתו או
מהשפעתו, ואכן ראינו את פעלולי בניו לאחר מכאן...
...והתשובה לא איחרה לבוא: מרחב המחיה של נוח הוצר עד למינימום
האפשר... עד למימדים הפיזיקאליים - עד לכדי תיבה.
עם זאת, השם יתברך נשבע לאחר המבול, כי לא ימחק שוב את המרחב
האנושי בשלמותו, עד שישיג את תכליתו השלמה, או אז תוקף השבועה
ייעלם מאליו... ואת השבועה הזאת ייגבה האדם בעצמו (יש לו זמן
לפעול עד לתקופת אחרית הימים) או בהתערבות השם יתברך בכבודו
ובעצמו (התערבות שתיכנס לפעולה כאשר יפקע הזמן העומד לרשות
האדם, ויגיע אל אחרית הימים בידיים ריקות).
והוא היה נדיב עם האדם... הוא נתן לו לפעול מנקודת הפסגה - לא
מהנקודה הטבעית שלו...
מקובל הוא כאשר האדם מתחיל פרויקט כלשהו, להתחיל מנקודת האפס
ולפתח את הפרויקט שלו משם; אולם במקרה של הפרויקט העצום של
תכלית האדם, אופן זה של ''התחלת הפרויקט'' השתנה, ובמקום
להתחיל מנקודת האפס, נתן לו לזנק מנקודת השיא! מנקודת האמת
המוחלטת, מהידיעה המוחלטת והוודאית, מהנקודה עצמה שאליה אמור
להגיע בסיום הפרויקט, כאשר יתרווח על כיסאו, ינשום לרווחה
ויכריז: הגעתי אל תכליתי!
ברובד השביעי, כפי שתואר לעיל, האדם מגיע אל מרחב תכליתו
האינדיבידואלית, וזאת כאשר הכרתו משיגה את שאיפתו ושניהם גם
ייחד ובאותו הקצב דוהרים אל עבר הפסגה/הנוסחה: לאתר את המידע
האפשרי ולעבד אותו במידת האפשר; ואכן בשלב הזה הוא מתחבר אל
מקור המידע האין סופי; פעולת התחברות זו בשלב הזה הינה פעולה
טבעית ומתבקשת מאליה.
לציין כי אין הדבר אומר שהגיע בשלב זה אל הנחלה והמנוחה ויכול
לשבת ולחכות לפרס שלו... כי המידע ששואף להגיע אליו אין לו
סוף... עצם ההכרה הזו היא שם המשחק.
התמונה אם כן שעוצבה ע''י השם יתברך היא כזו: האדם הכיר קודם
את בוראו, ומהכרה זו זינק אל ייעדו, אל תכליתו, אל ערש
המידע...
הוא בחר בעם המיוחד ההוא, להתחלת הפרויקט האנושי הגדול ביותר
בהיסטוריה: להגיע אל התכלית האנושית. בחירתו בעם הזה צפויה
הייתה בדיעבד, כי הנתונים הטבעיים הצביעו עליו, כעם שנמשך אחר
המידע, וכעם שיודע להשתמש במידע ויודע לעבד אותו, הוא אומן
במלאכה זו, מאז ומתמיד, וללא שום קשר עם בחירתו ותכליתו...
ובכן, הוא בחר בו, ונתן לו תשלום ענק למפרע: הוא הרים את כל
העם הזה ושם אותו ישירות ברובד השביעי! לא השישי כי-אם השביעי,
ובשלביו המתקדמים ביותר... השם יתברך נגלה אל עם ישראל, גדולים
כקטנים כתמימים כפקחים כטיפשים כחכמים, כטובים כרעים כמושלמים
וכחסרים... ואפילו הערב רב שעלה עימם זכה להתגלות זו, מעבר
לניסים הגלויים שהתחוללו לעיני כל... ההתחברות הזו עם מערכת
האין סוף, היא היא ייעדו של כל אדם שלוטש עיניו אל עבר הרובד
השביעי, ומתקדם הלכה למעשה לקראתו... אולם בני ישראל קיבלו את
מעמד העל הזה חינם אין כסף, ללא שום טרחה, ללא שום התחייבות
עצמית, פוסחים כמובן על כל שאר הרבדים, העליונים ואף התחתונים,
פוסחים למעשה על הרבה מאוד מכשולים וחולשות אנוש, שבדרך כלל
מונעים וחוסמים מהאדם את הגישה לרובד הזה...
למעשה, נכון להניח שעם ישראל יכול היה להיאחז ברובד הזה ולא
לזוז ממנו, יען כי היה מודע בשלב הזה אל הרובד שהיה מצוי בו,
הכיר את משמעות הדבר לעומק וחש למרגלות התכלית שכבר הושגה...
ואכן הוא התחיל להתנהג באופן שיזכיר כוונה כנה כזו בלהיאחז
ברובד... כל העם מקטן ועד גדול הצהיר ברגעים הראשונים: נעשה
ונשמע... זו הצהרת אמת שלא ניתן לטעות במקורה: עיבוד מידע
אמיתי בזמן אמת; הם התחילו נכונה את צעדם הראשון ברובד השביעי,
או כמו שאומרים, התחילו ברגל ימין... אין ספק גם שביקשו בכל
מאודם להישאר ברובד הזה ולטייל במרחביו עד לאין סוף, נפשם
ביקשה זאת... אולם בעיה קטנה אחת עמדה בינם לבין שאיפתם הכנה,
ובגינה התחילה הידרדרות בלתי צפויה מטה מטה... הם לא ידעו שלא
ניתן לעמוד ברובד הזה, ועליהם לנוע ללא הרף בכדי לשמור על
מקומם במרחב המוזר הזה. ולא רק ברובד הזה, כי-אם בכל רובד
ורובד: העצירה ואי-העשייה תדרדר אותך מטה, כך שיש בפניך שני
דרכים חלופיים: או לעולות למעלה או לרדת למטה, אין את האפשרות
להחזיק במצב ביניים המוכר בעולם האנושי: לעמוד במקום, או לדרוך
במקום... במקרה שלפנינו, התכונה עוד יותר מוזרה: העצירה
מדרדרת... מי שנמצא ברובד השביעי, סביר להניח, יכיר את העובדה
הזאת מתוך עיבוד פשוט של המידע הנמצא בידו, והמסקנה הזאת אמורה
להיות שגורה בפי כל מבקרי הרובד הזה... אם ברצונך להמשיך כאן -
אין לעצור ולהתבונן, יש להמשיך בתנועה... יש להמשיך במלאכת
הפקת המידע ועיבודו עד לאין סוף... לפחות באותה רמה אין סופית
שמבטאת את שאיפתך לשהייה ברובד המוזר והיפה הזה... עצרת -
נפלת! התעצלת - הידרדרת. ביקשת לעלות שוב - פעל שוב...
עם זאת, ולמרות ''הפשלה'' האומללה הזאת של עם שלם, שלא השכיל
לעבד את המידע שלפניו ולהסיק ממנו את המסקנה הפשוטה שתשמור על
מקומו במרחב השביעי, ולמרות זאת הוא קיבל עוד תשלום למפרע,
והפעם תשלום טכני לטווח ארוך נדיב אין סופי... והיעד אותו
ייעד: להגיע ולהשתלב ברובד השביעי, והפעם דרך הרובד השישי, טפח
אחד בלבד למטה...
אני מדבר על המתנה הטכנית של תורה שבעל פה, המצורפת לתורה
הכתובה, ושתיהן יוצאות כפי שהזכרתי ממעיין אחד, וייעודם הוא
אחד: לסלול עבור העם המיוחד את הדרך הקצרה ביותר אל הרובד
הקרוב ביותר למרחב האין סופי - משאת נפשם, כי הכירוהו בעבר...
וגם כאן נחלו כישלון טכני ולא השכילו להתחבר אל המידע המתבקש,
כי לא עיבדוהו נכונה: היה עליהם לנוע בהתמדה, והם בחרו באופן
תמוה, גם כאן, את דרך ''העצירה'' וההתבוננות, ואף להתעלם מהרבה
מאוד מידע אחר ולהידרדר באופן מעליב מטה מטה, עד לשפל שיעליב
אותם ואת מי ששם את תקוותו בהם.
אלה פני הדברים באופן הכללי ביותר; אך הייתי רוצה להרחיב קמעה
בנקודה הזאת, כי עתידה היא לחבר אותי עם המשך דברי.
אני מדבר על הרובד השישי, ועל התשלום הטכני למפרע שביקש השם
יתברך להעניק לעם ישראל: לשים בידו את המתכון המדויק,
שבאמצעותו ניתן לעמוד בשתי רגליו על מרחב הרובד השישי, ובכך
לפסוח על כל שאר הרבדים הקטנים ואף על שבע הרבדים הרעים שכל
אחד מהם מהווה מכשול נוקשה בפני עצמו, וכבר עמדנו עליהם בפירוט
לעיל; אולם ולחידוד הדברים, אזכיר שוב את מהות הרובד השביעי
(השלילי), וזה תיאור המימד שלו ומי שמקפץ במרחב שלו:
קיימת נטייה באדם, להתעלם מדברים שדורשים נקיטת פעולה ולהתחמק
מהם. הנטייה הזו התפתחה באדם עד להופעת מנגנון של ממש, הפועל
בשטח המודע והבלתי מודע כאחד: מנגנון זה מאתר עבורנו כל מקור
מידע חשוד - מאיים, ומנטרל אותו באופן ''אוטומטי'' ע''י דחייתו
המיידית. בשלבים מתקדמים, המנגנון הזה עובד באופן עצמאי ובלתי
נתון לביקורת האדם שפועל מתוכו! זהו השלב המסוכן והנמוך ביותר
שיכול להגיע אליו האדם; זהו הרובד השביעי.
הקדמונים, הזכרתי, גילו את המנגנון המוזר הזה וגילו את פעולתו
העצמאית הבלתי נשלטת, אולם לא עמדו על התכונות שהביאו להופעתו,
ולכן ראו בו כמעין ישות של ממש הפועלת במרחבים האפלים באופן
עצמאי למדי... אשר על כן נתנו לו את הכינוי ''יצר הרע'' - ייצר
במלוא מובנה של המילה...
...וגם על הרובד הזה ניתן, דרך המתכון המוכן והטעים שהכין השם
יתברך בידו ובמטבחו, לפסוח... ולנחות ישירות ברובד מספר 6 !
הקרוב ביותר למרחב האין סופי... ואלה הם המצרכים של המתכון:
תורה שבכתב: לסגלו לרעיון הנאור שבלעדיו אין לו זכות קיום
ברחבי הרובד השישי; וגם להטמיע בו את תורת המשמעת העצמית,
שבלעדיה לא יצליח לשהות לאורך זמן ברחבי הרובד השישי.
תורה שבעל פה: לאמן אותו לדרך המעקב אחר מידע, לסגלו לדרך
חשיבה נאות, אמין, ענייני, וישיר; היינו ללמדו את שפת הרובד
השישי, ולאמן אותו להשתמש הלכה למעשה בשפה הזו. סוף רשימת
החומרים שהרכיבו את המתכון.
במילים אחרות, לא במקרה הפריד את התורה שבעל פה מחברתה שבכתב;
לא במקרה הותיר את התורה שבעל פה בלתי כתובה; לא במקרה הותיר
מרווח מיוחד בין ההלכות הנגזרות מהתורה הזו - לבין הבנתם
בפועל; כלומר, יכול היה פשוט לצרף את הפסיקה ההלכתית המדויקת,
ואפילו בעל פה, של עשרה הטפחים שיש להרחיק בין שני סוגי ירק
בחלק ההלכתי של הכלאיים... אולם הוא החליט להשאיר את ההלכה הזו
לדיון פתוח של הדור, של כל דור ודור, ובדרך זו תתבהר סוגיית
ההלכה זו, באופן הזה דווקא, ולא באופן המקובל והנהוג עליו...
הוא ביקש להשאיר עבודה לכל הדורות, לבית שמאי ובית הילל, לרבי
יהודה ולרבן גמליאל, לתנאים ולאמוראים, וגם רבנו הקדוש והרב
אשי תפסו את העיקרון של המתכון הזה ועשו כהלכתו, בשקט בשקט,
ללא רעש משום סוג שהוא.
עורכי המשנה והגמרא הכירו את סוד בוראם וידעו את מהות התורה
שבעל פה ומטרתה, הם הכירו לעומק את מתכון השם יתברך, שיצק אותו
דרך התורה שבעל פה. הם הבינו מדוע התורה שבעל פה לא נכתבה,
מדוע הוחלט להעבירה בעל פה מדור לדור, ומעל לכל הם הבינו מדוע
אסור לכתוב את ההלכות והפסיקות הנגזרות ממנה. הם הבינו כי השם
יתברך ביקש להקנות את דרך החשיבה של בית שמאי והלל לכל בית
ישראל ובכל הדורות, ועל ידי כך להקנות לו את אומנות המעקב אחר
המידע ויסודות החשיבה הכנה, האמינה, העניינית, והישירה. הם
ידעו בלבם, שדרך זו שהסתירה השם יתברך בין קירות התורה שלו,
תשים את עמו בחירו ישירות ברובד הקרוב אליו, אל מקור המידע
האין סופי... הם ידעו עוד שיש להותיר את ''הכוונה'' זו רחוקה
מעיני הרואים שרק הפעולה שלה תורגש... ואני מוציא את הכוונה
הזאת היום לאור, כי לא נותר כבר מקום לפעולתה; כי לא נותר כבר
טעם לפעולתה, לא נותר לה כבר שום השפעה בקרבינו, ישירה או
עקיפה, ואף לא סמלית.
רבנו הקדוש הגדיל לעשות, יותר מכל אדם אחר שבעולם, לעשות את
רצון בוראו ולהסתיר את הכוונה הטמונה במהות התורה שבעל פה;
והוא הכין תוכנית של ממש, בכדי ''להערים'' על הדורות ולהסתיר
את הכוונה האמיתית. זו תוכניתו:
הכוונה שהכריז עליה הייתה: ''דאגה לבל תישכח תורה מישראל'',
ולמען המטרה הקדושה זו אני אעבור אפילו על לאו מהתורה ואפרסם
בכתב את התורה שבעל פה... אני אקח על עצמי את האחריות כבדת
המשקל הזו... זהו הרושם שביקש להשאירו לכל הדורות.
ואכן כולנו התרשמנו כך... אף אחד מכל הדורות הקדומים, ולבטח גם
העכשוויים, לא שם לב לשאלת ההלכות והפסיקות הברורות הנעדרות
מנוסח המשנה. אף אחד לא שאל את עצמו: ומדוע השאיר אותנו רבנו
הקדוש במתח ולא צירף את נוסח פסיקת ההלכה שהתקבלה בבית דינו.
מדוע התקמצן עלינו! מדוע לא ''השכיל'' - במירכאות כפולות
ומכופלות - לצרף את נוסח ההלכה הסופי לטקסט של הדיון. רבי
יהודה אמר X ורבי יוסי אמר Y וההלכה כפי שנרשמה בדורנו ובבית
דיננו, על פי רוב, על פי חוקי התורה, היא כרבי יהודה. אבל,
רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, הסתפק בשרידת נוסח ''טיעון'' רבי
יהודה ורבי יוסי - מתעלם מהפסיקה הסופית וכאילו ''שכח'' ברגע
האחרון את מטרת הדיון: להגיע אל ההלכה הפסוקה ולנהוג כהלכתה!
הוא לא ''שכח''; הוא עשה את רצון בוראו: כי גם השם יתברך
''יכול היה'' לצרף את נוסח ההלכה המפורשת הסופית לתורתו, ואף
''יכול היה'' להתחשב בהלכות ''מסוימות'' ולנסחן באופן שיתאימו
את עצמן בכל הזמנים ולכל הדורות; אולם הוא לא עשה זאת, מתוך
כוונה ומחשבה תחילה, כפי שתוארה לפרטיה לעיל.
וגם רבנו הקדוש עשה כמוהו; חיקה אותו; הלך בדרכו, והצליח.
הצליח בתרתי משמע: הצליח להסתיר את הכוונה בתוך כוונה - כפי
רצון בוראו, והצליח להמשיך ולהציע את פירות המתכון הביתי של
השם יתברך, לכלל עם ישראל: שינחת ללא עיכוב וללא דיחוי וללא
מכשול ישירות במרחב הרובד השישי, בתקווה שישכיל ויעבור משם אל
חיק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אל מרחב הרובד השביעי.
רבנו הקדוש הצליח בתוכניתו עד לגבול מסוים עד מאוד... הדבר נשא
פרי עד לפרק הזמן של האמוראים, ואף לחלק מתקופת הגאונים; או אז
הכל נעצר באחת.
באנו אנו, הדור החדש המתקדם המתורבת הטכנולוגי, התוודענו ככל
הדורות אל התורה שבעל פה, והיא הביאה אותנו לאחר כבוד,
מעולמינו המתקדם המתורבת והטכנולוגי, ישירות אל רחבי הרובד
השישי; נכנסנו לשם ונפלנו, מיד, ללא התעכבות. וכמובן לא הרגשנו
לא בכניסתנו ולא בנפילתנו; כאן טמון האסון של הדור הזה.
על מנת לעמוד על יסודות נפילתנו ומה שגרם לה, יש לחזור אל
נקודות החיבור בין הרבדים, ובמיוחד לנקודת החיבור בין הרובד
החמישי לרובד השישי.
הרובד החמישי, או כמו שקראתי לו ''החוליה החמישית'' - (היכן
שגר אריסטו והמוזיקאי והגנב היסודי והוגה הדעות...) עם הרובד
השישי - (מקום מושבה היוקרתי של ''הכנות'').
אנחנו נכנסנו בעזרת התורה שבעל פה שהתוודענו אליה ואף התמכרנו
לה, נכנסנו כאמור ישירות אל הרובד השישי, ונפלנו משם מיד אל
הרובד הרביעי; לפני שהספקנו להעמיק אל החשכה...
מדוע? מה קרה!
בשביל להיכנס לעומק האבחנה, עלי לחזור כאמור אל נקודת החיבור,
בין החוליה (הרובד) החמישית לשישית. עלי לחזור אל האווירה
שייצרה את החיבור. עשיתי את זאת למעלה, וטוב לחזור על זאת כאן;
ככתבו וכלשונו. לאחר מכאן נחזור אל האבחנה של הדור.
'' ...קיימים אנשים משכמם ומעלה ו/או למטה, שהלכו דרך ארוכה
עם המידע, באופן יסודי ועקבי, והגיעו בדרכם זו אל הישגים
אמיתיים, באופן שהתחקו אחר כל פיסת מידע מיסודה, עיבדו את
המידע שהפיקו ממנה והמשיכו הלאה... הם לא התעלמו משום פיסת
מידע - יהא גודלו אשר יהיה, והגיעו בכוחות עצמם אל מחוז
החוליה החמישית הנכסף. על הקבוצה הזאת כאמור נמנה כל איש
יסודי בעל נפש חוקרת, שמחויבותו היחידה היא למידע, ועיסוקו
היחיד הוא עיבוד מתמשך ובלתי פוסק למידע הזה. נמנה על הקבוצה
הזאת החוקר הפילוסוף הגנב ואף הרב המוזיקאי והוגה הדעות.
אולם, גם בקבוצה הזאת מצאתי מום מולד, המופיע אצל רוב חברי
הקבוצה, בשלב מסוים, ומפסיק באחת את חברותם במועדון האנושי
הזה: אלה הם האנשים שבשלב מסוים מתירים את הקשר הטבעי הקושר
בין ''התיאוריה'' ל''מעשי'', ואת זאת הם עושים מתוך ולמען
נוחיותם האישית. אינני בא להאשימם כאן בשום עבירה אתית, אלא רק
להפנות את תשומת לבם להפסקת חברותם במועדון היוקרתי של
''חוליית החמישה''.
''המעשי'' הוא ההמשך הטבעי של ''התיאוריה''; הוא פן אחד של
עיבוד המידע ונגזר ממנו. התרת הקשר ההכרחי בין התיאוריה למעשי,
הינו וויתור מרצון על תהליך עיבוד המידע, ולכן חברותם במועדון
הופסקה, מהרגע בו הפסיקו להתייחס למידע - כתוצאה מהתרת הקשר
הטבעי והמחייב בין התיאוריה שהגיעו אליה, למעשי שמתחייב ממנה -
שביקשו מרצונם החופשי לפסוח עליו.
אולם קיימת עוד קבוצת אנשים מצומצמת מתוך הקבוצה הזו, המודעת
לקשר ההכרחי בין התיאוריה היסודית לכל הנגזרות שלה - כולל
הנגזרות המחייבות אותם באופן אישי ומעשי; קבוצה זו מודעת לקשר
הזה ומחליטה במודע להמשיך עימו ולקיימו. אלה הם האנשים
המיוחדים שנכנסו בשעה טובה אל מרחבי החוליה השישית; שם הם
מתוועדים באופן אינטימי עם ''הכנות''.
בחזרה אל הדור שלנו...
נכנסנו בעזרת התורה שבעל פה אל הרובד השישי, ואף טעמנו את טעם
הכנות... לקח לנו דקות להתמכר לחמימות הטבעית של התורה
ומעינותיה; ורצינו עוד... הגבנו, בהבעת רצוננו זה, בטבעיות...
כל אדם ירצה לטעום עוד ועוד - אם תניח לפניו דבר טעים ונאה...
והתורה הייתה טעימה ונאה, אין חולק על זה. היא גם מעניינת
ומפתחת בך את חוש המחקר והסקרנות. הוא אשר אמרתי: נתקלנו בדבר
טוב וטעים ונעים וחם, ויש בו משהו שמושך... והוא אשר אמרתי:
נכנסנו, טעמנו, נמשכנו, והתמכרנו... זוהי התגובה הטבעית
שהבענו, ולא סרנו בזאת מהדרך האנושית...
אולם כאן, בנקודה הטבעית הזאת, במפגש הטבעי הזה עם ההתמכרות
לדבר טוב והרצון להדבק בו ולהפוך אותו לחלק מאיתנו, קרתה תפנית
בלתי צפויה בהתנהגותנו; התמכרותנו עשתה את התפנית הזו: התהליך
עצמו התחיל לקרוץ לנו, לא תוכן התהליך. ביקשנו עוד שעת לימוד
כי היה טעים לנו, וביקשנו לאגור הרבה מהחומר הטעים הטעים הזה,
ע''י הוספת עוד יידע ועוד יידע ועוד ספר ועוד גמרא ועוד דף, עד
ששכחנו מהיסוד עליו עומד הדף והידע והספר, והתמקדנו רק בדף
ובידע ובספר. ובתורה ובהלכה ובמשנה ובגמרא. ושוב בהרחבת הידע
ובהלכה ובמשנה. ובתורה ובגמרא ובהלכה.
זה התהליך שהתמכרנו אליו: ללכת אחרי הגמרא וההלכה והתוספות עם
ייעוד ברור ומוגדר: להגדיל את הידע שלנו, את הטוב הטעים הטעים
הזה.
התמכרותנו לטעים הטעים הזה וריצת האמוק אחריו, במטרה לאגור
לעצמנו מהטעים הטעים הזה עד כמה שאפשר מכל מקום אפשרי, וזה
נמשך ונמשך עד... שהתהליך הפך לעיקר, על חשבון היסוד. במילים
אחרות: הפכנו את עצמנו לרובוטים יודעי תורה, הבקיאים בה בקיאות
מנקרת עיניים. המשכנו בתהליך הזה לשמו עד שאיבדנו קשר עם
''המעשי'' וראינו מולנו רק את ''התיאורטי''. אני יודע שקשה
מאוד להסביר את ''הבעיה'' הזאת של הדור, ואפילו אם אשתמש באלף
מילים... אבל אני חייב להסביר, כי כאן טמון הכל...
אשתמש להלן בדוגמה, ותודה שעוד לא שכחתי אותה ושאני יכול עדין
לחיות אותה להשתמש בה, כי קיים סיכון ראלי שאף לי בעצמי יהיה
קשה להבין...
זו הדוגמה: לפני מספר חודשים הגעתי, במסגרת עיוני במשניות,
למסכת ''ביכורים'', והמדובר במצווה לקטוף את הפירות המבכרות
משבעת המינים, כלומר הפירות הראשונות שביכרו, עוד לפני שבשלו,
יש לסמן אותם, לקטוף אותם כאשר יבשילו, ולהעלות אותם לירושלים,
אל בית המקדש, ולמסור אותם בידי הכהן.
כל מי שיש לו שדה וביכורים, היה מכין את הסל שלו, ונאספים כל
מי שהיה לו פירות של ביכורים פעם בשנה, נאספים בעיר גדולה אחת,
לנים ברחוב לילה אחת עד שיבואו כולם, והמשכים בבוקר מעיר אותם
בקריאה: ''קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו''.
ויוצאים לדרך... הולכים בתהלוכה גדולה, מפוארת, מקשטים את
העגלות, שרים לאורך כל הדרך ושמחים ומבסוטים, עולים
לירושלים...
נכנסים לירושלים ומתקרבים להר הבית, או אז יוצאים תושבי
ירושלים ובעלי החנויות לקראתם, וגם הכהנים בעצמם יוצאים אל
מחוץ לבית המקדש לקבל את פניהם.
מגיעים לעזרת בית המקדש... ''החליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין
להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על
כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. ודיברו הלויים בשיר, ''ארוממך
ה', כי דיליתני; ולא שימחת אויביי, לי '' (נוסח המשנה).
שם בבית המקדש, כאשר עדין הסל תלוי על כיתפו, ניגש כל אחד
בתורו אל הכהן, ואומר בקול רם את הדברים האלה, הלקוחים מספר
דברים כו .
פונה אל הכהן, וכך הוא אומר בקולו, בקול רם, והסל על כיתפו:
הגדתי היום ליהוה אלהיך, כי-באתי אל-הארץ, אשר נשבע יהוה
לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא, מידך; והניחו - לפני, מזבח
יהוה אלהיך. וענית ואמרת לפני יהוה אלהיך, ארמי אבד אבי, וירד
מצרימה, ויגר שם במתי מעט; ויהי-שם, לגוי גדול עצום ורב. וירעו
אתנו המצרים, ויענונו; ויתנו עלינו, עבדה קשה. ונצעק, אל-יהוה
אלהי אבתינו; וישמע יהוה את-קלנו, וירא את-ענינו ואת-עמלנו
ואת-לחצנו. ויוצאנו יהוה, ממצרים, ביד חזקה ובזרע נטויה, ובמרא
גדל - ובאתות, ובמפתים. ויבאנו, אל-המקום הזה; ויתן-לנו
את-הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה, הנה הבאתי את-ראשית פרי
האדמה, אשר-נתתה לי, יהוה; והנחתו, לפני יהוה אלהיך, והשתחוית,
לפני יהוה אלהיך. ושמחת בכל-הטוב, אשר נתן-לך יהוה אלהיך -
ולביתך: אתה, והלוי, והגר, אשר בקרבך.
זהו פחות או יותר נוסח מה שלמדתי על הביכורים. אולם בחרתי
להביא את הטקסט השלם של נוסח ''הקריאה'' שנושא הסל צריך לקרוא
בפני הכהן בבית המקדש; זאת כי כאשר קראתי את זה זלגה מעיני
דמעה ולא מחיתי אותה כי רציתי להרגיש אותה ולחיות אותה יותר
זמן... אמרתי לעצמי: איזה יופי! איזה דבר! איזו אווירה! אילו
אנשים! נאספים וישנים כולם ביחד בעיר ועולים אל ירושלים
ומתקבלים על ידי אנשי ירושלים והכוהנים... והשיא מגיע כאשר
פונים אל בוראם בנוכחות הכהן במילים הכנות הישירות: אתה נתת לי
את הארץ הטובה הזאת, ואני מכיר בזאת וכאות להכרתי ולהרגשתי אני
מביא לפניך את ראשית פרי האדמה, האדמה שנתת לי; והשתחווית
ויצאת. הרגשתי כאן המימד של האמת. כלומר יש כאן סדר אנושי
שיוצא לפועל באופן הנכון. אין כאן אוכלי חינם, אני מכיר תודה
לאלוהים כי אני מכיר אותו ולא מתעלם מהכרתי זו, ואף מזכיר לו
את יציאתי ממצרים שלא שכחתי, וגם מביא משהו סמלי מתבואת האדמה
שיסמל את תודתי והכרתי באחת. הביצוע למופת. דרך הביצוע והוצאת
התהליך המסודר הזה מהכוח אל הפועל - למופת; זו המילה.
אמרתי לעצמי, כמה שחסר לנו עכשיו מהאדום האדום הזה... מהכנות
הזאת, מהטעם הזה. לחיות את האמת ולבטא אותה נכונה, הרי זו
פריבילגיה שלה אנו לא זכינו. איזו רמה של אמת! אנו רואים התורה
ואת התורה שבעל פה במיוחד, כגוף נעדר נפש; אנו לומדים את התורה
ושוקדים עליה ועל דקדוקיה ואותותיה ותיבותיה וטעמיה וסודותיה
ורמזיה ושיעוריה כשיר ללא מנגינה. יש לנו שיר בלי מנגינה.
הרגשתי באחת בגעגוע למשהו וזלגה לה דמעה מהעין. בן אנוש אני,
ורציתי ברגע זה לדבר עם מישהו על זה, לדבר... התקשרתי למישהו
קרוב, דתי, איש יפה וטוב, ושרדתי אל תוך השפופרת את הסיפור
הזה... אמרתי לו: תשמע, אנחנו מתפללים ולומדים וקוראים והולכים
לבית הכנסת... אבל כל זה לא שווה רגע אחד מהכנת הסל של
הביכורים וכל התהליך והמסע וההודאה בבית המקדש... זאת הצגתה של
האמת בתלת מימדים, זאת ההצגה הגדולה מכולם - הצגת המציאות
בשילוב הרמוני עם האמת, בזמן אמת. אמרתי לו אנחנו לא חיים, הם
היו חיים.
ענה לי: אשרי עין ראתה כל אלה. ושתק. היה רגע ארוך של שתיקה.
לא סיימנו את השיחה מיד, אלא המשכנו ודיברנו על דברים אחרים
ואף דיברנו עוד קצת על הנושא המקורי עצמו של הביכורים, אך
הייתה הרגשה חזקה שלא היה מה לפתח בנושא הזה... יפה. אשרי עין
ראתה כל אלה, וזהו. שלום. אין יותר מה לפתח בנידון. הנושא בא
על סיומו; הנושא מוצא עד תום. זה מה ששידרה השתיקה שלו. אולם
בענייני ''ביכורים'' היה לו הרבה מה לומר ולחדש וגם לי היה
הרבה, כי הנושא מתוקפו הוא רחב ויש בו הרבה מאוד דינים סבוכים
ומחלוקות... שם כן השטח פתוח והזמן קצר...
אשרי עין ראתה כל אלה; ושתיקה. וזה לא שמדובר באדם שלא יודע
להתבטא, גם לא מדובר באדם קר, מרובע... וגם אני ידעתי להתבטא
וידעתי להציג את הנושא כיאות, אך נתקלתי במחסום מוזר מהצד
השני; שלא ידעתי איך לאכול אותו. אכן, גם אני הרגשתי ברגעים
ההם שהנושא מוצא עד תום ובאמת אין מה להוסיף על המשפט הסיכומי
''אשרי עין ראתה כל אלה'' - אגב, זהו המשפט שמופיע בסיום הטקסט
של עבודת היום של כהן גדול, שקוראים אותו מידי שנה בתפילת מוסף
של יום הכיפור; זהו המשפט שחותם את הטקסט ההוא, ולמעשה הוא
נזכר בו משם...
למעשה, זהו המימד שמשמש אותי לרוב, במשניות שאני לומד מזה
כשנה... יוצא לי להיכנס הרבה אל מחוז בלתי כתוב עם בהייה
בכתוב... הסתכלתי ארוכות במסכת המעשרות והשתמשתי הרבה במימד
הזה - או אם תרצה בטכניקה הזאת, הלא כתובה... את המעשר השני
מפרישים מידי שנה חוץ מהשנה השלישית והשישית, שהופך להיות מעשר
עני. המעשר הזה הוא 10% מסך כל התבואה, 10% מהתבואה יש לעלות
איתה מידי שנה לירושלים, בתקופת החגים, ולאכול אותה או את
פדיונה שם, רק שם בין חומות ירושלים. הפרות/התבואה או פדיונם
הוא קדוש ותרגום המילה קדוש = מיוחד, כלומר אסור להשתמש בפדיון
הכסף למטרות שאינן קשורות עם המטרה שלשמה עלה לירושלים: לאכול
את המעשר שם. אסור למשל לקנות בכסף הפדיון לבוש או שופינג רק
אוכל... כי אתה בא לירושלים בשביל להגיד תודה לאלוהים שנתן לך
את התבואה הזאת, ואתה עושה זאת כאות להכרה הזאת, ובאות כזה לא
משחקים... כי-אם מכבדים ומדקדקים עד לפרטים הכי קטנים; המון
דינים טכניים ישנם בדקדוקים האלה, ומקור כולם הוא אחד: לא לשחק
בהכרה הזאת, לא לזייף, לא להיות אבסורדי... עיינתי בכל ההלכות
שמציעה המשנה, עם דקדוקי ההלכות שיורדים עד לפרטים הכי קטנים,
וראיתי עד כמה יפה ואמין אקט השמירה על עיקרון הכנות העצמית:
אם באת למטרה כלשהי - תעשה את הדבר כמו שצריך ואל תשחק איתו;
אל תזייף לעצמך ואל תשקר לעצמך ואל תשחק עם עצמך, כי אתה פשוט
יכול לא להפריש מלכתחילה מעשר שני ולהחליט שאני לא עושה את
זאת! אבל מרגע שהחלטת לעשות את המצווה הזאת - החלטתך היא
עקרונית ומקורה הוא בך אתה עצמך, לכן עליך לעשות כמו שהחלטת
באופן מושלם ולדקדק על כל פרט ופריט, כי אתה יכול לשחק עם כל
דבר, רק לא עם עצמך! לא לסתור את עצמך, זהו מקור כל הבעיות
האישיות.
המסר הוא: לא לחיות עם סתירה עצמית, לא להשלים עם מצב כזה; זה
מצב בלתי אנושי ובלתי נסבל. השלמה עם סתירה עצמית הוא אב כל
הבעיות האישיות של האדם; מקור הבעיה הזאת הוא, רגע הזלזול על
הפרט הזניח הראשון... משם מתחילה ההידרדרות ואין חזרה ממנה.
הגדרת ההידרדרות היא: כאשר אתה מתחיל להקל ראש בדברים שהחלטת
לעשותם ולא מקפיד על ביצוע החלטתך שלך. כל הפרטים הקטנים
שבהלכות משדרים את המסר הזה. כל התורה שבעל פה משדרת את המסר
הזה, ובאה ללמד אותנו איך מוציאים אותו מהכוח אל הפועל. במשנה
כתוב טקסט ארוך שעוסק רק בדבר אחד, סמוי: לאמן אותך שתכבד את
החלטתך. שלא תזלזל בה; שלא תקל ראש בה. כי זה אומר שאתה מזלזל
בעצמך, ואין יאה לך הדבר... לא באת לעולם בשביל זה.
מחנה אימונים, זוהי המשנה. אתר אימונים.
במחנה אימונים, בטירונות למשל, אני עשיתי טירונות בבה''ד 4, שם
נהוג לדקדק על הפרטים הקטנים ביותר, להקפיץ אותך לפעמים פעמיים
בלילה למסדר, להקפיד על פתיחת שקית הניילון של הלחם מלמעלה, לא
לקרוע אותה... זאת כי היה לנו זמן קצוב לאוכל, אסור לאבד שום
רגע, ולמי יש זמן להוציא את סרט הדבק המעצבן הזה שקושר את
חבילות הלחם...
אבל אבוי למי שקורע את שקית הלחם! ריתוק שבת. אבוי למי שנתפס
על חם מנמנם בשעת שמירה - על מחסן הציוד בתוך הבסיס! אוי ואבוי
למי שמוציאים אבקית קטנה בתוך הקנה של M16, ולא בטוח שהנשק
עצמו תקין. זהו שטח אימונים. אלה הם הכללים הנהוגים במחנה
אימונים: לשמור ולדקדק על הפרטים הקטנים ביותר, והמסר הוא: אין
הבדל בין פרטים קטנים וגדולים, פרטים הם פרטים ויש להקפיד
עליהם. כך מקנים משמעת עצמית.
התורה שבעל פה היא גם מחנה אימונים לכאורה, כי גם כאן מודגש
המסר של ההקפדה על הפרטים הקטנים, אך הבדל אחד מבדיל את בה''ד
4 ממחנה המשנה, והוא מהות פתיחת שקית הלחם.
לאחר סיום הטירונות, מתקבל הרושם וכאילו ניתן לקרוע את שקית
הלחם אם הזמן לוחץ - אולם המסר הכללי של ההקפדה על הפרטים
והכללים הקטנים ביותר - כבר הוקנה לחייל בתקופת הטירונות...
מאידך, במשנה הרושם הוא אחד אך העיקר שונה: לא ניתן לקרוע את
שקית הלחם בכל זמן ותקופה כי ''הפרט'' הזה אינו פרט קטן ולמעשה
לא קיימת הבחנה של מידות הפרט; זהו הכלל שלומדים אותו במחנה
האימונים הזה: אין מידות לפרטים, יש פרטים בלבד; ובעצם ישנם
פרטים שנראים קטנים במידותיהם ולכן נוצר הרושם המוטעה שניתן
לכאורה להקל ראש בהם, והמשנה באה ללמד אותנו שאין פרטים קטנים
וגדולים - זווית ראיה כזאת מוטעית מיסודה.
קיימת נטייה טבעית באדם לסווג פרטים למידות שונות ומגוונות,
מתוך הנטייה הטבעית גרידא, או מתוך חיפושו הבלתי נלאה של האדם
אחר הקלות והנחות מלאכותיות שניתן להשיגם מסיווג מידות וגדלים
וניפוי הקטן והקל מתוכם... נטייה זו מושרשת כה עמוקות בלבו
ונפשו של האדם, עד כדי בלבול אמיתי בין סדר הגדלים והמידות...
קיים במציאות חפץ קטן וחפץ גדול, אך לא קיים בשום אופן גנב קטן
וגנב גדול! אין מונח של מידת המידות: שקרן יותר או פחות, נאמן
יותר או פחות, אין אמת גדולה ואמת קטנה, אין גודל לאמת ולשקר
ולנאמנות ולהכרה... גדלים אלה הם מעשה ידי האדם ומלאכותיים הם.
מחנה האימונים של התורה שבעל פה, בא להודיע לנו על חזרה אל
מונחי המציאות, ואף לאמן אותנו לעשות את זאת הלכה למעשה. מחנה
זה בא לשחרר אותנו מכבלי המנגנון העצמאי המסוכן, הפועל על האדם
ברובד השביעי ואף יש בכוחו להיכנס לפעולה בכל שלב, בו מבקש
האדם לברוח מהמידע הנמצא לפניו ולהתעלם ממנו, במטרה לא להתמודד
איתו. אנו נעזרים במנגנון הזה לברוח מהמידע, והתורה שבעל פה
מאמנת אותנו לחזור שוב אל חיק המידע ועיבודו. היא מתקנת בנו את
הפגם המלאכותי שיצרנו במו ידינו: אין משמעות לשמירת שבת חלקית
או מלאה, המשמעות היא אחידה: או לשמור שבת או לא, ההחלטה בידך
ואינה תלויה בגודל המצווה אלא בעיקרון המצווה. החל מעכשיו, גם
מי שנושא בכיסו חפץ קטן בגודל של מחט ומוציא אותו מרשות לרשות
בשבת, דינו כדין מבעיר מדורה בשבת; אין שום הבדל בין השניים,
כי ''גודל המעשה'' שעושה לכאורה את ההבדל - אינו קיים; הוא
דמיוני וקיים רק בדמיון שלנו.
אינך יכול לבקש לשמור ''קצת'' את השבת, היינו לשמור את הדברים
הכבדים ולהניח מהדברים הקלים - או להפך... אולם אתה יכול לטעון
בוודאי שעיקרון שמירת השבת איננו בר קיימא כי הוא אינו מחייב
אותך וטענה זו תקפה היא בהחלט. נותר לדון בחיוב התקני; מהו
חיוב תקני שמחייב את האדם באשר הוא.
התשובה נמצאת במרחב המידע. אסור שתהיה סתירה בין המסקנה
המונפקת מעיבוד המידע, לבין החיוב הנגזר ממנו - מהעיבוד הזה.
הבה נבחן את המידע הזה לעומק, באמצעות דוגמת ''שמירת השבת''
העקרונית.
שומרי השבת טוענים, שעיבוד המידע שנמצא ברשותם, הוביל אותם
למסקנה הזאת: לשמור שבת! הכיצד?
מאידך, אלה שאינם שומרי שבת טוענים גם ומתריסים, שהמידע הנמצא
ברשותם, מוביל אותם למסקנה הפוכה: לא לשמור שבת; כי עצם השמירה
על השבת וחוקיו מגבילים הם את האדם ואת החופש שלו, ללא שום
תמורה או תרומה למהות האדם באשר הוא... טענה זו חוקית היא על
פניה, אשר על כן הבה נבחן אם היא גם תקנית; הבה נבחן את הטענה
מיסודה.
מי נתן את המצווה הזאת? ''לשמור את השבת''. אכן יש בה משהו
מהאבסורד. מדוע להגביל את האדם? ומיהו המקור המגביל? מהיכן
תוקף הציווי שלו? ומהו מקור הציווי שלו?
אנו חוזרים אל המידע העומד לרשותנו, וניגש בזאת לעבדו ולהפיק
ממנו את התשובה החוקית התקפה. קודם כל אנו צריכים לבדוק אם יש
אלוהים שהוא בורא היקום - או לא; כי במידה ואין ישות עילאית
כזו, אין טעם לבחוש בכל הדיון ההיפותטי הזה... אולם אם אלוהים
קיים, אזי ניתן לבחוש בשאלה מהותית זו מיסודה: מה אומרת עובדת
קיומו בשבילנו, והאם הדבר מחייב אותנו לבדוק בציציותיו ולהבין
את מקור בקשותיו מאיתנו? הייתכן שתצא ממשרדו בקשה אבסורדית,
כמעין המצווה בשמירת השבת שמגבילה על פניה את האדם, ויוצרת
הגיון מעוות לכאורה?
מידע: כן, תיתכן מציאות של אי-קיום אלוהים; או ליתר דיוק,
תיתכן מציאות בה משחקת דמות אבסורדית את משחק אלוהים המזויף.
ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות כאלו, אפילו עד לימינו אלה,
קיימת מערכת שלמה וענפה המעניקה את ''אימונה'' בישות אבסורדית
כזו, ואף מתארת את מוצאו, את הוריו ואת שעת לידתו. דוגמה
מההיסטוריה העתיקה: בתקופת הפרעונים של האימפריה המצרית, כל
נתיני האימפריה האמינו ''בעובדה'' המזויפת הזו, כי אלוהים הוא
פרעה בכבודו ובעצמו, הוא ימית ויחיה, הוא יעשיר ומשפיל, והראיה
לאלוהותו היא העובדה המציאותית, הנותנת את הטון המציאותי: הוא
אכן הכל יכול - עובדה שאין עוררין עליה...
אולם כולנו כבר מבוגרים, ויודעים שפרעה לא היה אלוהים כי אם
עריץ בשר ודם ששיחק יפה את תפקיד אלוהים בתקופה היסטורית
עתיקה, ועבד על עם שלם. הסיבה למשחקו זה הייתה מעשית ופרקטית:
זה עזר לו לשלוט ביד רמה בעם, ומעל לכל, זה עזר לו להפיל צווים
אבסורדים על עמו, ללא חובת ההנמקה האנושית למהות צוויו, כי הרי
הוא אלוהים...
מהנקודה המזויפת הזאת, התעורר האדם בוקר אחד אל המציאות, וגילה
את התרמית: פרעה אינו אלוהים, והפסל אינו אלוהים ולא יתכן
להיות אלוהים... בד בבד עם התפתחותו המבורכת זו, או אם תרצה -
עם התעוררותו המבורכת זו, קראו שני דברים מנוגדים לזרימה
החיובית של התעוררות זו והעיבו עליה:
1- היה מי ששם לב לנקודת ''החולשה'' האנושית הזאת הניתנת
לניצול: ניתן לעבוד על עם שלם באלוהיות מישהו, וניתן לפתח
תרמית כזו לאפיקים רבים שאפשר להפיק מהם רווח קל ומהיר, בכל
תחום שהוא, במיוחד במשבצת הפוליטית...
ואכן, ראינו על פני מאות השנים, לאחר תקופת פרעה ועבודות
האלילים והכוכבים והפסלים, תקופה היסטורית ארוכה ועצובה, בה
קיבלה התרמית הזו פנים חדשות, ונוצלה באופן זה עד תום: המרמים
דיברו הפעם בשם אלוהים, והרגו בשמו, אנסו בשמו, ושיעבדו עמים
בשמו. העם היהודי סבל במיוחד מהתקופות האפלות האלו, לאורך כל
ההיסטוריה האנושית: החל ממסעי הצלב, האינקוויזיציה, ועד
להתעוררות הרוחנית של האיסלאם וטיפולם, בשם אללה ונביאו בקהל
הכופרים הרחב. עד לרגע זה, יש מי שמאמין באלוהים הבן, ויש מי
שמבקש להדביר את רוח הכפירה היהודית והנוצרית מהעולם - בשם
אלוהים ונביאו. נא לשנן את המילים האחרונות: תופעות אלה
היוצאות לפועל בשם אלוהים - נרשמות עד לרגע זה; רגע כתיבת
השורות; בשנת 2006 לזרעי הנצרות.
2- נקודת ההתעוררות הזאת, שהפנתה את תשומת לבו של האדם לגודל
התרמית האלוהית ולמטמונה המזויף, הייתה כנקודת תפנית מבורכת
בהיסטוריה האנושית ורשמה נקודת זכות במשבצת ההיגיון האנושי.
אולם ובד בבד נצפתה גם תכונה הפוכה שעשתה את שלה בנפש האדם,
ובעיקר גרמה להגיון האנושי נזק, כמעט בלתי הפיך: מילת התואר
''אלוהים'' איבדה מערכה! פשוטו כמשמעו: אם קיים אלוהים בפועל,
הרי הוא זה שיסבול מעכשיו מהתופעה המוזרה הזאת, שקיבלה תפנית
עם התפקחות האדם: הוא איבד אימון באלוהים, ויותר מזאת: המשמעות
האובייקטיבית של המילה - אם נכון הביטוי, ואני מתכוון למשמעות
המילולית הספרותית גרידא, איבדה מערכה ועוותה בתהליך בלתי הפיך
כמעט.
קיים אצל האדם, כל אדם, ואפילו האדם ''שמאמין'' בקיום אלוהים,
קיים חשד פנימי כנגד ''הישות האלוהית'' הנותן את ביטויו באופן
טבעי לחלוטין. הביטוי הבולט ביותר מתבטא במשפט הנהיר הזה: אני
''מאמין'' בקיום אלוהים. אנו מתבטאים בסגנון נהיר זה, ואיננו
שמים לב לאבסורד הזועק מהתבטאותנו: להאמין בקיום משהו - מסמל
את שיא הפקפוק בקיומו! שוב, האמונה בקיום אלוהים, השימוש במילת
התואר ''אמונה'' מעידה כאלף עדים על הפקפוק בעצם קיומו!
...מודע לעוצמת התגלית, ואחזור שוב ואשנן, ואשתמש בדוגמה
הרחוקה מעולם האלוהות, שכבר השתמשתי בה בעבר: כשאני יודע שאני
מחזיק בתפוח, אני אומר: יש בידי תפוח; אני יודע שאני מחזיק
תפוח בידי. אולם כשאני מפקפק במהות ''הדבר'' שידי מחזיקה בו,
אני מתבטא בביטוי הזה: אני ''מאמין'' שאני מחזיק בתפוח. מכאן
משתמע שאינני בטוח שידי מחזיקה בתפוח - ומסיבה כלשהי: יתכן
ואין לי ביטחון עצמי ואינני בטוח במה שאני רואה מחזיק או נוגע
- יש טיפוסים כאלה... יתכן ואני רק מרגיש שאני מחזיק בדבר
עגול, הנודף ממנו ריח נעים שדומה לריח הפרי, אך אינני בטוח בכך
שהוא תפוח כלל וכלל, ולכן אני מתבטא באופן הזה של ''מאמין''...
יתכן עוד אלף ואחד אפשרויות, אך אין ספק בעובדה הזאת: הביטוי
שהשתמשתי בו מעיד באופן הברור ביותר על פקפוקי במהות הפרי שידי
מחזיקה בו: הוא יכול להיות הרבה מאוד דברים מעבר לתפוח, וקיימת
גם האפשרות הריאלית לפסילת מהותו שאני מצהיר על האמונה בקיומה.
יוצא, אני מצהיר על ''אמונתי'' בדבר, כי אינני בטוח בקיומו,
ואינני בוטח במהותו, ומסיבה פשוטה ביותר: אינני מכיר אותו.
מכאן יש לתקן קודם את ''הנזק'' שנגרם לאדם ע''י אופורטוניסטים
ואמונות שווא, נזק שנתן את ביטויו בשתי התכונות שנצפו - ולאחר
מכאן לגשת לפרויקט שלי, שביקשתי דרכו לענות על השאלה: מהו חיוב
תקני שמחייב את האדם באשר הוא?
הנקודה הראשונה של האופורטוניסטים שניצלו את האלוהות לצורכיהם
הפוליטיים, נעלמה חלקית מהעולם. אין כמעט בימינו אנשים הטוענים
ישירות לכתר אלוהים, מלבד בודדים אולי, שמהותם מתבקשת בעולם
מלא אידיאולוגיות ואידיאות עד לעייפה...
החלק השני בנקודה זו - הוא הבעייתי... עדיין מדברים בשם אלוהים
והורגים בשמו ועושים על גבו רווחים, החל ממוסדות גדולים
מאורגנים לאומיים ובינלאומיים, וכלה במוסדות קטנים ואנשים
קטנים אף יותר. תכונה משותפת אחת משכה את תשומת לבי, כאשר
למדתי את תולדות שני ענקים שנולדו כמעט באותה תקופה לעם
היהודי, הרמב''ם ורש''י, והיא: שניהם סירבו בעקשנות להתפרנס
מהתורה שבידם, והייתה בידם, האמינו לי, תורה מקצועית גדולה
וענפה שיכלה להניב להם רווח מאוד טוב לרווחתם ולמחייתם... אולם
וכאמור שניהם וויתרו בעקשנות על החלופה הזאת: הרמב''ם התפרנס
ממקצוע הרפואה, ורש''י מעסקי יינות כמדומני. היום בטח לא היו
מבינים אנשים מוזרים כאלה... לעסוק במקצוע של חולין של גויים
כאשר יש בידך מקצוע טהור המצווים על שמירתו מלמעלה?!
ובהזדמנות זו, יש להפריד בין האנשים שמדברים בשם אלוהים
והאנשים שמדברים על אלוהים; אנחנו מדברים על האנשים שמדברים
בשם אלוהים ועושים בשמו - עם ייפוי כוח נוטריוני או בלעדיו;
עדיין קיימים האנשים שמדברים שווא בשמו, ותקופות אפלות של מסעי
הצלב, האיסלאם האינקוויזיציה וזיכוי הרבים, עדיין מרחפות
באוויר, ויש להם מקום וזכות קיום גם בעידן הטכנולוגי הנוכחי.
אני מאמין שגם בימי הביניים היה עידן נוכחי וטכנולוגי, לא פחות
מהעידן שלנו; ובכל זאת בהבדל אחד: בעידן ''הנוכחי הישן'' עמדה
לרשות דוברי אלוהים והצדק סייף חדה ומכונת ירייה משוכללת,
ובעידן ''הנוכחי נוכחי'' עומדים לרשות אותם הדוברים מכונות
ירייה משוכללות וגם פצצות אטום משוכללות; תענו אתם על התהייה:
איזה, מבין שני העידנים, מתורבת יותר.
אם כן, אני מגיע למסקנה, שהנקודה הראשונה עודנה בעייתית, ויש
מי שנהנה עדיין מהפרי של שם העצם ''אלוהים'' וגם מהתואר שלו.
על מנת להעמיד ''זייפנים'' אלה על מקומם ולנטרל את תוקף
צוויהם, יש לטפל בנקודה השנייה ולהעמיד דברים על דיוקם: יש
להחזיר את הערך האבוד למילת התואר ''אלוהים''. יש להחזיר את
המשמעות האובייקטיבית של המילה, את המשמעות האמיתית, המילולית
הספרותית גרידא, את המשמעות שאיבדה מערכה ועוותה בתהליך בלתי
הפיך כמעט. אני רוצה לדעת מה זה ''אלוהים'' ללא שום קשר לשאלת
קיומו, בואו נפענח את המילה הזאת.
מה זה אלוהים?
ברשותי מידע, אנושי, וזה הדבר היחיד העומד לרשותי לפענוח
משמעות המילה הזאת. אלוהים אמור להיות בורא, בורא הכל, יחיד,
כי אם יש לו שותף, אזי אין הוא בורא הכל, והדבר סותר את המידע
המקובל עלי כאדם.
האם הבורא הוא ישות שלילית או חיובית? האם הוא טוב, ע''פ
הסטנדרטים המובנים והמקובלים עלי, או לא?
לפני כן עלי להבהיר את משמעות שם התואר ''טוב'', כי שם התואר
הזה הוא ''יחסי'', ובמקרה הזה הוא יחסי רק בשבילי, בשביל האדם.
אמור מעתה, כל ''טוב'' שאני אפגוש בטקסט הבא, ''טוב'' הוא לי,
לאדם.
הוא חייב להיות ישות טובה וחיובית, כי אם לכאורה הוא ברא אותי,
ואני כישות רוצה בהמשך קיומי, הרי עצם קיומי מעיד עליו כטוב
וחיובי בשבילי. הוא לא יכול להיות ניטרלי בשבילי, כי כבורא
אחראי הוא על המשך קיומי, והמשך קיומי זה, בכל רגע ורגע, מעיד
עליו כטוב וחיובי בשבילי.
''הטוב'' שלו, לדידי, נובע מעצם הרעיון שמעניק לו את התואר
''כל יכול''. מסקנה היפותטית אני יכול להסיק מתוארו זה ''הכל
יכול'' והיא: אם רצה יכול היה לא להוות אותי; מכאן, עצם החלטתו
על הווייתי, מעידה על הטוב שלו כלפי כישות.
תארו לכם איש בעל אמצעים שעובר על יד נזקק ברחוב. עומדות בפני
האיש הזה שתי אפשרויות: הוא יכול לעזור לנזקק הזה כי הוא בעל
אמצעים, והוא יכול לא לעזור לו כי כך הוא רצה. השאלה העומדת
בפנינו כצופים אנושיים היא, האם בעל האמצעי הזה יושיט יד לנזקק
או לא? האם הוא איש טוב או לא? אם הוא יתעלם ממנו, הרי האיש
הזה הוא איש רע ואם יעזור לו - הוא איש טוב. עד כמה הוא טוב?
אם הוא ייתן לו עשרה שקלים הוא בעל אמצעים עדין - ממוצא פרסי,
ואם ייתן לו שטר של מאה שקל הוא איש נדיב וטוב, ואם הוא יציע
לו אלף שקל הוא איש טוב מאוד, ואם יציע לו להצטרף אליו לארוחה
במסעדה ויקנה לו אחריה בגדים וייתן לו בסופו של יום איזה בוחטה
טובה, נגיד שעבר ברחוב מלאך בצורת אדם...
אולם השאלה הזאת, כאשר ממלא אלוהים את משבצת ''בעל האמצעים'',
היא הרבה יותר עקרונית ונרחבת, כמעט עד לאין סוף... הבה נדמיין
שאלוהים הוא בעל האמצעים, והוא זה שעובר כרגע ברחוב ע''י
הנזקק, ואנו צופים בו. ...והוא החליט לעזור לו מתוקף תפקידו
כאלוהים. מה מצופה ממנו?
קודם כל הוא אמור להעמיד לרשות הנזקק הזה מערכת בסיסית של
חיים, בשביל שיוכל להיות במעמד של נזקק, חי... הוא צריך אוויר,
מים, מזון, חברה, מערכת חברתית, מערכת אישית, גוף, ידיים, לב
פועם, כליות...
הוא צריך לדאוג להמשך פעולת כל המערכות הבסיסיות הקשורות
במישרין או בעקיפין באדם הזה, לרבות המערכות האישיות שלו
כמובן, ולרבות העץ שהוא יושב תחתיו, ומערכת העצים הרחוקה ממנו
המספקת לו מיזוג טבעי, ויש לווסת את כל שאר המערכות שיש להן
קשר להמשך קיומו, באופן שימשיכו במשימתן המוגדרת - שלא יקרסו
חלילה וישלוט בהם כאוס ותוהו ובוהו, כי זה יוביל לקריסת הנזקק,
בניגוד לכוונת ''בעל האמצעים'' הכל-יכול.
ציינתי את כל העזרות האלה, הדחופות, החיוניות ממש לנזקק הזה,
ועוד לא שם לו גרוש אחד ביד! הוא רק הכין אותו למצב של קבלת
עזרה, בצורת כסף או מסעדה או שופינג אלוהי לאחר הסעודה...
הגיע זמן העזרה הממשית, הפיזית, כסף, כסף מזומן ביד. אוכל,
בגדים... בעיה? שלשל את ידו לכיסו והוציא ממנה חופן מכובד
לנזקק הזה, שם בידו והלך.
כך ביום השני, כך ביום השלישי, וכך עברה שנה שלמה. אולם
ובמרוצת הזמן, נתקל בבעיה שלא חשב עליה! שהפתיעה אפילו אותו
הכל-יכול... הנזקק שלו עם כל הטוב שהרעיף עליו מידי יום ביומו
- ביקש להודות לו. ביקש להודות לו מקרב לב. הוא הבחין בכל מה
שעשה למענו, החל מיצירת כל המערכות וויסותן למענו ועד לכסף
היום יומי האוכל המחסה והלבוש שסיפק לו. מידי יום ביומו! היה
בו דחף אנושי להודות לו... הרי הוא בן אנוש עם רגשות וחושים
ושרירים ועצבים, אי-אפשר לעמוד דומם מול כל הטובות האלה... הוא
ביקש להודות לבעל האמצעים הזה על כל זה - מה טוב אם יודה לו על
כל דבר בנפרד, אולם אלוהים הזה - שלא כל כך זקוק לתודה שלו -
הנהן לו בראשו וביקש אותו בחזרה: תסתפק בתודה אחת על הכל וזה
בסדר... אולם הבעיה התעוררה כאשר הנזקק הזה התחיל להרגיש כפוי
טובה, או כמונח העממי ''אוכל חינם'', והוא התחיל להתנהג בצורה
מוזרה ביותר: במקום להודות - הוא התחיל להתמרמר ולהתלונן
ולחכות לשעה בה מגיע מידי יום אלוהים בשביל לשטוח בפניו את
תלונותיו וחוסר שביעות רצונו ממצבו!
שכחתי להגיד לכם שאלוהים ידע גם קצת פסיכולוגיה, ואיבחן את
המצב הנפשי בו נמצא הנזקק האומלל שלו: אלה הן הסימפטומים
הטבעיים המופיעים אצל הסובלים ממחלת כפויי הטובה, היינו
האנוסים לקבל טובה: תאר לך אתה מקבל טובות כאלה עד אין סוף יום
יום שעה שעה אפילו ממישהו הקרוב אליך ביותר והנושא באחריות
שלך, כמו אביך או אחיך או שכנך בעל הלב הרחב והטוב... יגיע
הרגע בו תמאס בטובה ואף תרגיש את הצורך לברוח מרגע קבלתה...
הרגע הזה יצטייר בעיניך כמשא כבד על הלב ותבקש להשתחרר ממנו...
זה יהיה רגע של מועקה דווקא - ואני חושב שרובינו חש ועבר
בהזדמנות כלשהי רגע כזה בחייו... וההתנהגות המוזרה של הנזקק
ההוא של אלוהים מעידה על זאת באופן ברור: הוא סובל מהבעיה
הזאת; מה עושים? זוהי הבעיה המוזרה שנתקל בה אלוהים והיה עליו
להתמודד איתה, כי הוא אמור, מתוקף מהותו העקרוני כאלוהים,
להמשיך ולהעניק לנזקק שלו, להמשיך ולקיים אותו... מה עושים!?
היה על אלוהים להחליט, כאן בנקודה הזאת, על נוהג אחר או אם
תרצה - על תוכנית אחרת, דרכה ניתן להמשיך ולהעניק לנזקק את
אותם השירותים והמערכות - אך בנסתר, בלי שירגיש בשום דבר, ובלי
שירגיש בצורך העז להודות ולהודות עד אין סוף... כי זה גרם לו
כאמור רק סבל אין סופי והשיג את התוצאה ההפוכה!
כאן בשלב הזה היה על אלוהים לעבור לתוכנית הוויסות הנסתרת:
שהכל ייעשה מאחורי גב האדם וללא ידיעתו. להסתיר מעיני האדם
הסקרניות את המקסימום האפשרי. ובכל זאת, אי-אפשר להסתיר מהאדם
הבוחן והחושב את הכל... מה עוד וישנם אנשים ספורים המטיילים
להנאתם ברובד השביעי ונמצאים בקשר הדוק ואינטימי איתו... מהם
קשה להתחמק... אולם גם הם יכולים לסבול מאותם סימפטומים... אשר
על כן, הוא החליט לתת לאדם באשר הוא את אופציית התפילה וההודאה
והקורבנות והפולחנים... מתוך מודעות ברורה שהדבר נעשה לשם המשך
מתת אלוהים ולא כי הוא זקוק לתפילה ולפולחן... התפילות
והפולחנים מהווים למעשה אופציה טכנית לכל דבר לתועלת האדם
והמשך קיומו, ועליה עומד כל הפיתרון היצירתי שמצא אלוהים
לבעיית התודה ולרגשותיו העזים של האדם.
הוא מווסת, דרך התפילות והפולחנים עוד מערכת חשובה באדם, והיא
הצורך שנזקק לו האדם לפעמים, ביצירת קשר אישי עם מערכת העל,
הצורך להתבטא באופן אישי... הצינור הזה יכול לפעול, שלא מן
השורה, באופן דו כיווני...
הצינור הזה יכול לענות גם על הצורך האנושי בתיקון וחרטה: בלעדי
הצינור הזה, קשה היה להבין את האופן בו מפקיד האדם את חרטתו
ומבצע אותה באופן טכני... זהו צינור טכני לכל דבר. תאר לעצמך
את שמעון, מתייצב יום אחד מול ראובן, ומודה בפניו בפנים חתומות
אודות דבר שמעיק עליו ולא נותן לו מנוחה מזה חודש ואפילו כבר
לא נותן לו לישון... : הוא הסתבך בהלוואה שחורה שלא יכול היה
להחזיר, וכשהגיע רגע הפירעון היה עליו להושיט את היד לכיסו של
ראובן, אחיו איש אמונו, בחשכה ולקחת את הסכום המבוקש... ובכלל
ראובן חשד בפועלים...
אנו נוהגים במקרים כאלה, לענות בתשובה הזו: עזוב נו... אנו
אחים... תשכח מהעניין וזהו.
אולם, התשובה הזאת ולמרבה הפלא, תשאיר את שמעון עם טעם רע,
תכביד עליו ולא תקל... רגשי האשמה - למשמע תשובה כזו, יתחזקו
דווקא, ואנו, ראובן בכללינו, נוהגים להגיד בלבנו: אז מה - מגיע
לו... שיסבול קצת... הוא גנב אותי - לא אני גנבתי אותו.
אולם, אם ראובן יבקש באמת לשתף פעולה עם שמעון המתחרט, יהיה
עליו לעזור לו לתת ביטוי אמיתי לחרטתו זו, ולהציע לו תשובה
אחרת מאשר ''עזוב נו - או תשכח מזה...'' מה החלופה שאני מציע
לראובן במקרה הזה - אינני מכיר, כי הדבר הוא יחסי באמת; יחסי
למערכת היחסים השוררת בין ראובן ושמעון... אולם אני מכיר את
החלופה שאמור להציע אלוהים במקרה כזה לשמעון... ואת החלופה
הזאת הכרתי דרך עיוני בתורת העולות והקורבנות והווידויים
המותקנים בתוך מערכת הלכתית מסועפת ומפורטת ביותר. ושוב מתוך
הכרה ברורה ומודעות מוחלטת שהדבר נעשה לשם המשך מתת אלוהים ולא
כי הוא זקוק לתפילה ולפולחן ולקורבן... התפילות והפולחנים
והקורבנות והצום מהווים אופציה טכנית לכל דבר, לתועלת האדם
והמשך קיומו, ועל האופציה הזאת עומד כל הפיתרון היצירתי שמצא
אלוהים לבעיית התודה, ולרגשותיו העזים של האדם, ונוספה לרשימה
העדכנית גם את התשובה הטכנית, שתתאים את עצמה למנגנון החרטה
הפועל אצל האדם משחר קיומו ועד לרגע כתיבת השורות.
זהו אלוהים. במילים יותר מדויקות: כך אמור להיות אלוהים, אם
הוא נמצא או אם לא נמצא. אם עובדת קיומו היא אמיתית או בדויה.
דיברתי בשורות לעיל על אלוהים התיאורטי, במונחים ספרותיים
גרידא, והגעתי אל המונחים האלה דרך עיבוד המידע המצוי אצלי
ואצל כולנו.
לסיכום המונח הספרותי ''אלוהים'': באשר לי האדם, אלוהים חייב
להיות טוב. ארצה בזאת או לא: אלוהים ''חייב'' להיות טוב בכל
הנוגע לאדם, בכל המובנים הנוגעים לקיום האדם; בכל הפרמטרים
שאנו יודעים לזהות ולמדוד. ואם נוסחת ''הטוב'' הזו תשתנה במקצת
רק באחד הפרמטרים, כל המערכות יושפעו מכך ויקרסו, ויגיעו עד
קריסת המערכת האנושית. ואני מדבר גם על המערכות הרחוקות ביותר
מהאדם, כמו על מערכת הגלקסיות הרחוקה ביותר משביל החלב, גם
במערכת ההיא חייבת לעבוד נוסחת ''הטוב'', בשביל שמערכת האדם
הרחוקה תוכל לשרוד ולהתקיים. כלומר הכל מכוון למטרה אחת: להטיב
עם האדם אשר נברא על הכדור הכחול. אני מבין עכשיו את מקור אמרת
חכמינו ז''ל: כל היקום נברא בשביל האדם.
ואני מרגיש את החובה לסבר את אוזניכם בקביעה הזאת שוב ושוב:
אני מדבר על אלוהים התיאורטי; אם יש אלוהים - כך הוא צריך
להיות; כך הוא חייב להיות, אחרת אין הוא אלוהים. זוהי ההגדרה
של ''אלוהים'' שאיבדה מערכה הספרותי, כתוצאה מתהליך עצוב שעבר
האדם, בו היה מעורב ''אלוהים'' המזויף, ובו היו מעורבים הרבה
אופורטוניסטים שדיברו בשם זהות ''אלוהים'' המזויף, ועד עכשיו
הם משחקים בדמות הזו, כפטנט השייך להם והרשום על שמם. זוהי
ההגדרה התקנית של הבורא הכל יכול: ''אלוהים''.
זה הזמן לחזור אל השאלה העקרונית הזאת: מהו חיוב תקני שמחייב
את האדם באשר הוא?
תשובה: החיוב הוא תקני כאשר מקורו הוא תקני.
השאלה שממתינה בסבלנות לתורה מגיחה עכשיו: ואם החיוב הוא תקני,
האם בהכרח מחייב הוא את האדם? במילים אחרות: אם מקור מצוות
שמירת שבת הוא ''אלוהים התיאורטי'', האם מתוקף מקורה זה -
תחייב את האדם באשר הוא?
התשובה נמצאת בתחום המידע שנמצא ברשותנו; וההחלטה היא בידינו,
אם לעבד את המידע הזה או לא. המידע ''התיאורטי'' הנמצא ברשותי
אומר, שהתבקשתי ע''י אלוהים שברא אותי לשמור את השבת.
אני פותח את מגירת המידע שלי לאורכה, ומוציא ממנה מידע נוסף,
ואני מעבד אותו: באשר לי האדם, אלוהים חייב להיות טוב; זוהי
סיבית המידע שמצאתי במגירה. הוא חייב להיות טוב, בכל המובנים
והפרמטרים הנוגעים לקיום האדם, אחרת הוא לא אלוהים... אם כן,
מסקנה טבעית היא, שהנחיות אלוהים הנוגעות באדם, מקורן באחד
הפרמטרים האלה המכוונים מעיקרם להטיב עם האדם; והשאלה אם כן
אבסורדית היא: האם אני רוצה להטיב עם עצמי או לא?
השאלה היא, ''האם אני רוצה לשמור את השבת או לא?'' והשאלה הזאת
תמלא מעכשיו את מקום השאלה הבלתי תקנית: ''האם עלי לשמור את
השבת או לא?''.
במילים אחרות: השאלה היא, אם אנו רוצים לעבד את המידע הנמצא
ברשותנו, או להתעלם ממנו; ובכך אנו חוזרים אל 14 הרבדים שהאדם
מטייל בתחומם במשך החיים שלו; יורד עולה קופץ נוחת מתנדנד...
הוא מטייל ומחליט היכן ימקם את עצמו בפרק זמן זה או אחר. כאן
נמצאת מהות הבחירה החופשית; תבחר לך בן אדם אם לעבד את המידע
הנמצא ברשותך, את כל המידע, או את חלקו, או אם להתעלם ממנו.
תבחר לך על איזה רובד ברצונך לעמוד.
מציאות בה אלוהים קיים, תשדר מידע שונה ממציאות בה אינו קיים.
מציאות בה עובדת קיום אלוהים מוטלת בספק, תשדר מידע שונה מזאת
ומזאת; ואנו נמצאים בתחום המציאות האחרונה. הנושא שאני רוצה
לעסוק בו כרגע הוא, מה המשמעות הנגזרת מנדידה אל מציאות אחרת,
נגיד אל מציאות בה אלוהים קיים, והאדם מודע לקיומו זה. מהי
משמעות הדברים לגבי האדם?
אנו נמצאים היום במציאות בה עובדת קיום אלוהים מוטלת בספק. אנו
נמצאים בתקופת תור הזהב, בה האדם נהנה מכל העולמות, בה יש לכל
אדם קופוני הנחות ללא הגבלה, ואנו גוזרים אותם הלכה למעשה
ומשתמשים בהם ללא הגבלה. השאלה היא מה יקרה אם תסתיים תקופת
תור הזהב זו, ויתחלף התמרור אל מציאות אחרת, בה אלוהים נמצא
ועובדת קיומו אינה מוטלת בספק; מה הן ההשלכות הנגזרות מעידן
כזה, ומהו תחום השפעתן על האדם? מה זה אומר לגבי האדם?
תשובות: תקופת תור הזהב תגיע אל סיומה. לא יהיו יותר הנחות,
ויגיע עידן קופוני ההנחות אל סופו, אל נקודת האין חזור.
האופציה של ''הבחירה החופשית'' תיוותר אומנם על כנה, אך תנאי
השימוש בה יהיו נוקשים ומוגדרים. גם אז תעמוד לרשותך האפשרות
לעמוד ולהתמקם בכל רובד שתרצה, תוכל אפילו לעמוד בנינוחות
ברובד האחרון, ולהתעלם מכל מידע אפשרי, אך בהבדל אחד: פעם לא
היית מודע למידע שאתה מתעלם ממנו, כי המנגנון המתוחכם ששימש
אותך בזאת אפשר לך את הלוקסוס הזה - לקפוץ על המידע בלי לראות
אותו, אך עכשיו תצטרך לראות את המידע שתחליט מרצונך החופשי
להתעלם ממנו. אתה תהיה מודע למידע הזה, ותראהו מולך בעיניך
המזוינות. תצטרך להיפרד בדמעות מהמנגנון המפותח ההוא... זאת כי
לא תתאפשר פעולתו העצמאית יותר, במסגרת התנאים החדשים.
בהתחלת המאמר הארוך הזה, שאלתי את נועה שאלה כזאת: ''אם תהיה
לך הכרה מלאה ובלתי מעוררת לקיומו של בורא עולם, מה תעשי עם
ההכרה הזאת?''
נועה ענתה לי בזאת: ''לא אעשה כלום, כי מהשאלה משתמע שאלוהים
היה גם לפני השלב של ''ההכרה'', אז מה אמור להשתנות...?''.
ואני בא לענות לנועה עכשיו, לאור הממצאים שהגעתי אליהם במאמר
לעיל: תשובתך זו שרירה היא וקיימת גם במסגרת העידן בו תכירי את
עובדת קיום אלוהים ולא תטילי בה ספק; וזאת מכוח אופציית
''הבחירה החופשית'' שתיוותר תקפה ועל כנה לעולמי עד. גם בעידן
כזה תוכלי, כהגדרתך, לא לעשות כלום, ותוכלי לבחור למשל בלעשן
בשבת ולעשות פיקניק בסוף שבוע על חוף הים, ושוב מתוקף זכותך
המלאה לממש את אופציית הבחירה החופשית ולצקת בה תוכן;
וכהגדרתי, תוכלי להתעלם מכל מידע מכביד ומחייב, וממעמסת
עיבודו; אולם בהבדל אחד: המידע שבחרת להתעלם ממנו ומעיבודו -
תראי אותו הפעם מולך ותהיי מודעת לו באופן מושלם - לא פחות
מהמודעות שלך לסיגריה שתעשני בנעימות בשבת, או לריח הניחוח
היוצא מהשישליק על החוף. במילים יותר מדויקות: תוכלי להתעלם
מהמידע, אך לא תוכלי לברוח מהסתירה הנגזרת מאי-עיבוד המידע
וההתעלמות ממנו. לסבר את אוזנייך, תארי לך שוטר עומד ברמזור,
ואת ניגשת עם מכוניתך אליו, ושואלת אותו: ''אפשר לעבור
באדום?'', ענה לך נחרצות ''לא!''.
''למה?''
''כי יש בזאת סכנה להתנגשות חזיתית עם מכונית ממול''
''ואם אני אעבור בכל זאת באדום?''
''תסתכני בהתנגשות חזיתית, ואני ארשום לך דו''ח''
''אוקיי, אני עוברת, זו החלטתי וזכותי. רשום לי דוח ומסור לי
ביד - אם לא אפגע''.
''צ'או''.
ברצוני להוסיף עוד נתון מבורך אחד, שישתנה במימד הזה, של עידן
ההכרה הבלתי מוטלת בספק; והפעם אני מדבר על מילת התואר
''אמונה''. המילה הזאת, תקבל סוף סוף את התוכן הנכון ותחזור
אליה משמעותה האמיתית, שזמן רב עבר מאז נפרדה ממנה.
אנחנו נמצאים בעידן החדש של ההכרה בקיום אלוהים, הכרה אמיתית
בלתי מוטלת בספק. זה עתה עבר אלוהים, המוכר כבר לכל נפש, על יד
נועה, והעדשה תפסה את שיחת החולין הזאת ביניהם:
אלוהים: שלום נועה, למה את עדיין מתעקשת לא לשמור שבת, ולאכול
צלעות בשר לבן...
נועה: תשמע, זו זכותי ואני אדם חופשי, אינני רוצה לדבר על זה.
אלוהים: בסדר גמור, אין לי טענה נגד זכויותיך, אבל מהו מקור
המרד האבסורדי הזה? הרי אין לך ספק שהמדבר איתך הוא אלוהים,
ואת יודעת מה הן ההגדרות הנגזרות ממהותי כאלוהים; ממשרדי לא
יישלחו לאדם הנחיות, הנוגדות את רוח ההגדרות הנגזרות ממהותי,
הנחיותיי (אם תרצי מצוותי) לאדם נועדו להבטיח את המשך קיומו,
להטיב איתו... האמיני בי יא נועה! מדוע את מפקפקת בי? אני כאן!
את רואה אותי! אני עומד מולך! אני מדבר איתך! האמיני בקיומי.
נועה: לא! לא! ולא!
אלוהים עוזב בטריקת דלת, וממלמל לעצמו: מעולם לא ראיתי חוסר
אמונה כזה... אני מולה והיא מפקפקת בקיומי.
הוא אשר אמרתי לעיל, בהתחלת מאמרי: ''האמונה'' המקורית היא
אמונה בדבר מובן נראה ברור, בולט אם תרצה, דבר שכל עין מזהה
בצורה הברורה ביותר... בעוד ''האמונה'' הישנה שלנו, של כולנו,
זו שכל העולם משתמש בה, מדברת בעצם על הדבר ההפוך, והדוגמה
האופיינית ביותר היא הקונטקסט, בו האמונה משחקת בכל צירוף
מילים עם אלוהים.
הוא אשר אמר אלוהים לבני ישראל, בתקופת הר סיני בצאתם ממצרים,
ובתקופה האפורה של בין השמשות, תקופת מלכי ישראל האחרונים
וגלות עשרת השבטים ויהודה, כאשר עמד להסתיר את פניו מהעם העיקש
הזה, האבסורדי הזה, הוא פנה אליהם בתמיהה: מדוע עזבתם אותי?
מדוע לא האמנתם בי?
והוא הדבר אשר יאמר להם באחרית הימים, כאשר הבמה תוכל שוב
להכיל את המשפט התקני הזה: מדוע להטיל ספק בקיומי? מדוע לא
להאמין בקיומי?
''אמונה'' היא בדבר ברור ומזוהה, לא בדבר מפוקפק אפוף ספקות.
אבסורד הוא לחשוב, שאלוהים מבקש לעצמו אמונה במתכונתה הנוכחית,
היינו, להאמין בקיומו למרות ועל אף זהותו המעומעמת, כי הרי
מקובל על הכל כי אנו נמצאים בתקופת הסתרת פנים רשמית... אבסורד
הוא לחשוב שאלוהים מבקש בכלל את אישור אמונתנו בו... ''אלוהים
התיאורטי'' אם הוא נמצא בפועל - הוא לא יבקש שנכריז על אמונתנו
בו, כי-אם על הכרתנו בכל המשתמע והנגזר מתוקף קיומו, והכרה כזו
חייבת להתבסס על עובדה. הכרה מתמזגת אך עם עובדה; זיווג של
הכרה ואמונה יש בו משום כלאיים...
אם כן, הכל נופל ועומד על תקניות העובדה של קיום אלוהים; או
קיים הוא, או לאו.
אני מודה שעד עכשיו נהניתי מחופש שימוש בלתי מוגבל במונחים
ופועלים היפותטיים, היינו, נניח שאלוהים קיים, אם וכאשר אלוהים
קיים... העידן בו אלוהים קיים...
אינני מתכוון לברוח מהגדרת ''העובדה'' של קיום אלוהים: הגדרה
כזו תתאפשר, כאשר משחק כזה יתקיים.
וזהו המשחק: כל מי שמוכיח שליטה מרשימה בתנאי הסביבה הקבועים,
הוא אלוהים. הוא לא רק צריך להרשים אותי במשחק הזה, אלא גם
חייב להניח את דעתי האנושית, עד שההיגיון שלי יורה לי, שאכן
אני רואה לנגד עיני משחק, המעיד על שליטה מוחלטת בתנאי הסביבה
הקבועים והסדורים בחוקי הטבע. אני מסכים עם כל בר הגיון, שזוהי
השיטה היחידה בנמצא שניתן דרכה לדעת על קיום אלוהים: שליטה
בבריאה שטוען בעלות עליה.
לפני שאגש למשחק הלא פשוט זה, ובתור הכנה למשחק הזה, הייתי
רוצה לספר לכם על ''מיני-משחק'' שעברתי לא מזמן, לפני
כשבועיים, אני בעצמי כותב השורות.
כידוע לכם, ולמי שעוד לא יודע, אני חי כרגע בפנמה. באתי לפנמה
לפני כעשר שנים, ומאז אני תקוע כאן.
לפני כשלוש שנים, העסקנו בבית בחורה ממוצא קולומביאני, היא רק
הגיעה מקולומביה לעבוד בפנמה, הכרנו אותה במקרה, התרשמנו ממנה
ומיד קיבלנו אותה לעבודה; בחורה נוצרייה גרושה, ויש לה שני
ילדים קטנים שהשאירה אצל ההורים שלה, ובאה לפנמה בשביל לעבוד
ולשלוח לילדים כסף למחייתם. גם במדינתה אפשר לעבוד, אך
ההזדמנויות ותנאי השכר בל יושוו לפנמה...
יום אחד לפני מספר חודשים, ביקשה לדבר איתנו ולהודיע לנו
רשמית, שהיא עוזבת את העבודה בעוד מספר חודשים; היא הודיעה לנו
מבעוד מועד שנתארגן ונחפש מישהי אחרת. ללא שום סיבה ללא שום
תירוץ... ובאמת לא הייתה לה שום סיבה לעזוב, גם מבחינת השכר
שקיבלה גם מבחינת תנאי העבודה, היא יכלה לצעוק ולנזוף את
הילדים למשל, בדיוק כמו שאני נוזף בהם... היא הייתה חלק
מהמשפחה ולא שררו יחסי מעסיק-עובד... פשוט הייתה בחורה עניינית
וטובה, וגם אנחנו החזרנו לה באותו מטבע...
אני אישית כשקיבלתי את ההודעה הזאת ממנה, נתקפתי בהרגשה מוזרה
שלא ידעתי איך לאכול את זה... אבל למה? תגידי לי למה את רוצה
לעזוב? מצאת מקום עבודה שהציע לך יותר שכר? כמה??? אולי אני
יכול להשוות... על כל השאלות האלה קיבלנו תשובה יבשה וקצרה:
לא! לא בשביל זה ולא בגלל זה, פשוט אני עוזבת וזהו. אנא תנסו
להתארגן, אני חושבת שבעוד כמה חודשים אצא... תסלחו לי על זה
וזהו. בשלב כלשהו מהשיחה הזאת, פרצה בבכי מר וככה נסתיימה
השיחה.
בדיוק סמוך לשיחה הזאת היא חלתה, אולי עוד באותו יום - איני
זוכר, אמרנו לה שתיקח מספר ימי חופש, וחשבנו שמדובר במחלה
חולפת, כמו שפעת או גריפה... אולם, היא סירבה לקחת ימי חופש או
לנוח והמשיכה לעבוד... אולם מאותו יום שמנו לב לשינוי דרסטי
ופתאומי שחל במצבה הרפואי, שלא מעיד בדיוק על מחלה פשוטה, היא
התחילה להראות חולשות פתאומיות, הקאות, לא אכלה כמעט הפסיקה
לחלוטין את האוכל... וכל זה קרה במהלך מספר ימים ספורים; היא
גם ירדה דרסטית במשקל, ואת זה אני יודע - לא כי שקלתי אותה,
אלא פשוט מתוך העין המזוינת שלי, היא נראתה מפחידה וכל
ההתפתחויות האלה קרו תוך שלושה ארבעה ימים... ביקשנו ממנה
שתיקח כמה ימי חופש, כאמור וסירבה בעקשנות של שור; ביקשתי לדעת
מה יש לה והמשיכה לטעון שאין לה כלום, גריפה חולפת... הורדנו
ממנה כבר כל סוג של עבודה, אשתי הייתה פשוט עושה בסתר את מה
שצריך בשביל שלא תראה אותה ותתעקש לעבוד...
בשלב מסוים, חיברתי אחד ועוד אחד, ולא יכולתי יותר לפסוח על
המצב המוזר הזה... יש לה אחות כאן בפנמה, יצרתי קשר איתה, ועוד
באותו יום נפגשנו וסיפרתי לה את הדברים המוזרים הקורים עם
אחותה, החל מהודעתה הפתאומית לעזוב ועד לחולשה שתקפה אותה
פתאום ומצבה הרפואי והיא מתעקשת שזו מחלה חולפת... ביקשתי לדעת
מה פשר הדברים ואם היא יודעת משהו בנידון...
היא השביעה אותי, לפני שהתחילה לדבר, שאחותה לא תדע לעולם את
מה שעומדת לספר לי, יען כי אחותה סיפרה לה את הסיפור והשביעה
אותה בתורה שיישאר אך ורק ביניהן. היא נאותה לספר לי, לשיטתה,
יען כי לא היה לה ספק שאינני שואל ומתעניין כמעסיק או מתוך
סקרנות, ובאמת, הבחורה הפכה להיות כבר חלק מהמשפחה ומצבה הדאיג
אותי.
וזה הסיפור: לפני מספר חודשים התגלה אצל אחותה גוש סרטני בשני
אזורים חיוניים בגופה, בכבד ובעוד מקום, והמחלה נמצאת כבר
בשלבים מתקדמים ביותר. הרופא שלה הציע לה שתתחיל בהקרנות מיד,
כי המצב יכול להידרדר במהירות מסחררת - למרות שההידרדרות
התחילה למעשה בפועל; אבל היא הבינה טוב את מצבה וסירבה לקבל
שום טיפול כימי, וזאת כי היא הבינה שממילה לא מדובר בטיפול
להחלמה, אלא להארכה מלאכותית במספר החודשים שנשארו לה... ובו
במקום היא קיבלה את ההחלטה הזאת: להמשיך לעבוד בזמן קצוב שנותר
לה, אפילו אם מדובר מחודשים ספורים, ולשלוח את הכסף לילדים
שלה, שהם ייהנו ממנו במקום שתשים את הכסף על טיפולים
כימותרפיים מלאכותיים...
אחותה הודיעה לה את ההודעה המרה, ובנוסף כאמור סיפרה לה על
החלטתה שתמשיך ותעבוד בזמן העומד לרשותה... כל גרוש שתוכל
להרוויח ולשלוח לילדיה - הרי זה רווח נטו שמגיע להם...
היא בטח רוצה ללכת ולחיות את החודשים הספורים איתם, אבל החליטה
שתתרום להם יותר מכאן... מאשר שתהיה לנטל עליהם שם, מה עוד
ואין לה ולהוריה גרוש על התחת לטפל בה... וכמובן היא חשבה על
הכל, כמעט תכננה את הכל: אם היא החליטה להמשיך ולעבוד, אזי
בעלי הבית - שהם אנחנו, אסור להם שידעו מכל זה כלום, כי אחרת
אנחנו עלולים לסרב שמישהי במצבה שעומדת למות תמשיך בעבודתה
אצלנו, וכל תוכניתה תרד לטמיון... לכן היא השביעה אותה שלא
תספר לאף אחד, כולל להוריה בקולומביה.
עוד באותה פגישה, סיכמתי עם אחותה את הסיכום הבא: אמרתי לה
שבחורה במצבה צריכה להיות ברגעיה האחרונים עם הילדים שלה ועם
הוריה, היא צריכה להיות באווירה טבעית חמה, גם בשבילה וגם היא
חייבת את זאת לילדיה... ואני מתחייב לשלם לה את משכורתה המלאה
למפרע, עד כמה שאני יכול למפרע... והשאר אני מתחייב לשלוח לה
עד ביתה בקולומביה את משכורתה החודשית המלאה. זאת ועוד: אמרתי
לה שיכולה גם בקולומביה לעשות טיפולים כימותרפיים ואם הרופא
מציע לה בדחיפות את זה - הוא יודע מה הוא אומר, וגם לתשלום
הטיפולים והאשפוז בקולומביה שלא תדאג - אני אשתדל לעזור ואפילו
אם אצטרך לבקש בשביל זה הלוואה... הרגשתי באמת ובתמים הרגשה של
שותפות...
ולסיכום, סיכמנו על המשחק הזה: שלא תגיד לאחותה מילה על
פגישתנו זו, אחרת עלולה, מלבד כעסה, לסרב ולקבל שום עצה ויכולה
במצבה לקבל החלטות משוגעות ולאבד שליטה... לכן שכל מה שסיכמנו
תגיד לה בשלב זה וכאילו זה ממנה, היא השיגה הלוואה... ואחר כך
נראה מה יתפתח. למחרת הייתה צריכה להתקשר אלי ולהודיע לי מה
עשתה בנידון...
ולמחרת התקשרה ואמרה לי בתמצות: חבל על כל רגע ומאמץ, היא,
אחותה, עשויה מעור של פיל וראש של שור! היא לא זזה מילימטר
מההחלטות המקוריות שקיבלה, ולא מוכנה שתעזור לה ולא אף אחד...
היא רוצה לעבוד בעצמה ולהשיג כסף לילדים שלה בעצמה בזמן העומד
לרשותה! היא חייבת את זה לילדיה ולא רוצה לשמוע שום דבר אחר.
לא מוכנה לפתוח את הנושא יותר.
וכך היה: החלטנו אני ואשתי על אסטרטגיה של פעולה: לנסות
ולהרחיק ממנה כל מאמץ... הרי לא יכולים לפתוח את הקלפים שכבר
ידועים לנו, כי היא מצידה לא יודעת שום דבר על פגישתי עם
אחותה... היא גם לא מוכנה עקרונית שמישהו ירחם עליה בגלל
מחלתה, שאלה של כבוד קולומביאני, ולכן אנחנו חייבים להמשיך את
המשחק ולעשות כאילו איננו יודעים דבר. לתת לה למות ''בכבוד''
בבית שלנו.
מצבה הדרדר באופן דרסטי, וכבר הפסיקה בכלל לאכול ואף לשתות...
הילדים שלי הקטנים גם שמו לב כבר למוזרות ולהתנהגות ולחולשות
של ''סטלה''... זה תהליך קשה מאין כמוהו, פעם ראשונה אני נחשף
למחלה הזאת, עד עכשיו ראיתי את זה רק בסרטים ובטלוויזיה, אבל
מסתבר ששידור חי הרבה יותר מרשים...
אני חושב שאיבדה תוך שבוע כ-15-20 קילו ממשקלה, ובן כה וכה היא
רזה... ניסינו כבר וכמובן לסרב לכל עבודה שהיא, ביקשנו ממנה רק
שתנוח, בשביל שהשפעת תלך מהר ותחזור לעבוד... אבל היא, בשארית
כוחה ובעצם בשאריות חייה המשיכה לנצל כל בדל כוח שעמד לרשותה,
וראיתי במו עיני איך היא מנסה לאתר את ההפוגות את הכוחות,
בשביל לעבוד בכבוד, ולפרנס את ילדיה בכבוד, ולגמור את חייה
האומללים בכבוד. זה דבר נדיר. נדיר באמת לראות נחישות כזאת,
נדיר לראות כוח כזה, ואני ראיתי את זה בשידור חי, מול עיני
התרחש הסיפור האנושי הזה.
עברו כעשרה ימים מאז שהודיעה לנו על ''כוונתה'' לעזוב, ושבוע
מאז שנפגשתי עם אחותה... היא כבר לא תפקדה, וניכר כבר באיזה
שלב היא נמצאת.
אני נמצא בתפילת שחרית, של יום שבת, בבית הכנסת בפנמה. ההיכל
פתוח ועומדים להוציא את ספר התורה.
התפללתי בתוכי, ולמעשה דיברתי, זה לא היה נוסח של תפילה...
דיברתי בלי לפצות את הפה, בלי אפילו ללחוש. רק חשבתי בראש,
ואמרתי: ריבונו של עולם, אני מדבר על בחורה גויה נוצרייה, אבל
אני מדבר על אדם נעלה שרמתו האנושית יכולה לעבור הרבה מאוד
אנשים, יהודים כגויים ככופרים, כמוסלמים וכנוצרים. המדובר באדם
יפה ריבונו של עולם, בעל נפש יפה שמקשט אותה בכבוד של מלכים.
היא רוצה לעבוד כי היא רוצה לפרנס את ילדיה הקטנים עד הרגע
האחרון בחייה; ולאישה כזאת לא מגיע סבל שכזה, לאדם כזה לא מגיע
למות. המשכתי ודיברתי אל בורא עולם, בלי לפצות את פי: אינני
יודע את שם אימה, אבל אני אציג את שמה: אלוהים, שמה סטלה בת
''חוה'', אל נא רפה נא לה, אל נא רפה נא לה, אל נא רפה נא לה.
זהו. זוהי הייתה התפילה, בראש בחשיבה, בלי שאף אחד ישמע. וכמו
שאמרתי לכם, זה היה למעשה יותר דו-שיח מאשר תפילה... כשלוש
דקות. אבל כן הסיום היה רשמי: הצגתי את שמה הפרטי ושלוש פעמים
את אל נא רפה...
אינני זוכר מה היה איתה באותו שבת, אבל אני זוכר טוב את יום
ראשון. היא ביקשה פתאום לצאת, התלבשה יפה ואמרה שהיא מרגישה
טוב ורוצה לצאת! חזרה למחרת וראינו משהו מוזר: סטלה ישנה. כמעט
הישנה... התופעות המוזרות וההקאות והעיניים והרזון הפתאומי
והגסיסה ממש, התחלפו בתיאבון פתאומי והעיניים פרחו נפתחו עד
שאפשר לבקש ממנה כבר כוס קפה מזה שהיא יודעת לעשות טוב! אני
חושב שבכל זאת השיפור הזה נעשה בהדרגתיות, אבל הדרגתיות
שמתפתחת ומגיעה אל שיאה בתוך יומיים, מיום שבת עד יום שני,
איננה הדרגתיות כי-אם פתאומיות, ופתאומיות המושכת את תשומת הלב
הכי אפאטי בעולם! אין מי שלא שם לב, גם הילדים הקטנים... פשוט
השתנתה ממצב של גסיסה אל מצב של חיים. דיברתי כבר באותו שבוע
עם אחותה, ושאלתי אותה שוב לפשר העניין... היא ענתה לי בכנות:
באמת שאינני מבינה אלברט. סטלה החלימה. איך? מתי? למה? ובלי
כימותרפיות ובלי שום תרופה... הרי היא סירבה ''לבזבז'' על עצמה
סנט אחד...
אמרתי לה: תגידי תודה לאל.
ואני אומר עכשיו לכם, למי שקורא אותי: האם ''המשחק'' האישי הזה
שעברתי בשבועות הקודמים, האם זה אומר משהו? האם זה אומר
שאלוהים נמצא? האם זוהי הוכחה חותכת לקיומו וקיום ישותו?
אני שואל ועונה לכם: לא. אין זו הוכחה, לא חותכת ולא חד
משמעית, כן זו הוכחה אישית לעצמי, אבל אינני יכול להשתמש בה
כהוכחה, ומובן הדבר...
ואתם יודעים מה? אפילו אם אצרף לכם את טופס האבחנה של רופא
מוסמך ואפילו אם אצרף לאבחנה צילומים ובדיקות רפואיות שיראו
שתי תמונות: לפני ואחרי... אפילו הכי אינני יכול להשתמש בזה
כהוכחה; כי מותר לחשוד בכוונותיי... אולי אני רוצה כל כך
להוכיח את קיומו ומוכן אפילו לזייף למענו... אולי לא אזייף אך
הרופא פשוט טעה באבחנה! מליון אולי וספקולציות יכולים להתלוות
להוכחה כזאת או אחרת, והוכחת קיומו של ''אלוהים התיאורטי''
המוסכם עליו - לא יכולה להיות מוצגת באופן שכזה. היא חייבת
להיות מוצגת באופן מכובד קודם כל, מרשים, גדול, בגודל המתאים
לסדר הגודל שלו... חייבת להיות מוכחת ''ההנחה'' הזאת באופן
מושלם: שליטה בבריאה הטוען בעלות עליה. שליטה מוחלטת. ושליטה
כזו לא מוכיחים דרך ''מקרה'' כזה או אחר... ושיהי המקרה הכי
גדול ומרגש, כדוגמת המקר של בת חוה ''סטלה''. אגב, גם היא לא
יודעת עד עכשיו מה פשר הדבר, פשוט היא החלימה ועובדת שוב
ונוזפת בילדים שוב, ואפילו הספקתי לריב איתה והלוויתי לה כסף -
החיים חזרו אל מסלולם. אתם הראשונים שיודעים אודות התפילה
המאוד פרטית שלי, גם לאשתי לא סיפרתי, ולבטח לא לסטלה או
לאחותה...
זה שם המשחק: שליטה מרשימה בתנאי הסביבה הקבועים. כל מי שמוכיח
שליטה מרשימה בתנאי הסביבה הקבועים, הוא אלוהים. מאז ומתמיד
ידעתי את זה, הייתי אומר כמעט דגלתי בזה, בנוסחה הזאת; בדיוק
שלה, בהגיון שלה, במקום שלה, בגודלה, באחריות המוטלת על מי
שמשתתף במשחק הזה, והוא: הוכחת קיום אלוהים. הוא לא רק צריך
להרשים אותי במשחק הזה, אלא גם חייב להניח את דעתי האנושית, עד
שההיגיון שלי יורה לי, שאכן אני רואה לנגד עיני משחק, המעיד על
שליטה מוחלטת בתנאי הסביבה הקבועים והסדורים בחוקי הטבע.
בואו נעשה את המשחק הזה, בואו נקיים אותו כלשונו וכהלכתו. נעשה
את זה קצר וענייני.
לשם כך, אני צריך לשאת בקשה, והפעם אני אשא אותה ברבים, לא רק
בראש שלי.
אולי בראש שלי אני חושב יותר מהר ויותר טוב, אבל אני יודע גם
לסגנן את מחשבותיי לא רע... מי כמוך יודע את זאת אלוהים. אני
אישית מכיר אותך, והיה לי הכבוד להכירך, וכמו שכתבתי וחשבתי לא
פעם, אסיר תודה אני על כל זאת... אסיר תודה אני על הצורה היפה
והמתחשבת והמאוד אנושית בה הצגת לי את עצמך, את מהותך, לא רק
את גודלך, וגדולתך. כשלעצמי, יכולתי להסתפק במקרה זה או אחר
ולקבל את התשובה המלאה והמושלמת לעובדת קיומך, אך אני בשר ודם,
וחלש, עד כדי לשכוח ולא להסתפק, לא בהוכחה אחת ולא בשתיים ולא
במאה! את כולם קיבלתי באופן שלא אמור להשאיר אצלי שום ספק, כי
בכולם סופק הרובד הביקורתי והמפותח שלי, עד לרמה החד משמעית,
ובכל זאת, תמיד הרגשתי את הצורך לעוד הוכחה ועוד הוכחה עד אין
סוף. זוהי החולשה האנושית ריבונו של עולם, והיא לא פסחה גם
עלי.
אולם דבר אחד אני רושם לזכותי: תמיד, גם כאשר לא קיבלתי את
מבוקשי בזמן, ניסיתי להעיר את ההיגיון שלי, ודרכו למתן את
החולשות שתקפוני. ידעתי את עובדת קיומך, כי הכרתי אותך. האמנתי
בך כי הכרתי אותך. ואני מנסה בכל כוחי לשלב את ההכרות הזו עם
הכרתי לעצמי ולסביבתי. אני מנסה להשתלב ברובד השביעי, ואני
יודע שאיני ראוי להשתלב בו, אך אני מנסה בעזרתך.
מספיק לי היה המקרה של ''סטלה בת חוה'' אלוהים. אני יודע שענית
לי, ואני יודע יותר מזאת: הרגשתי את האותות לאישורך על המהלך
העכשווי שאני עומד להתחיל בו. אני תפילה שאני נמצא בדרך
הנכונה; אני תקווה שלא טעיתי.
אנא אלוהים, כמו שענית לי דרך המקרה של סטלה והוכחת לי בפעם
המאה אודות קיומך, כך ענה לי ולכל העולם דרך כל חולה הסרטן
והאיידס וניווני השרירים ודרך כל חולי מחלה חשוכת מרפה בעולם.
שיחלימו כולם, כל העולם מהמחלות האלה. שילכו מהעולם כל המחלות
חשוכות מרפה, שהאדם עוד לא הגיע לדעת לטפל בהם. שיחלימו כל
חולי העולם, בכל מקום כל עיר כל מדינה כל אומה כל כפר נידח,
שיחלימו מכל מחלה קשה חשוכת מרפה, כסרטן שאנו קוראים לו
''רולטה רוסית'' אך ידוע לי שהוא מכוון על ידך, ואינני מבטא
תלונה בזאת כי-אם הבנה וקבלת עולך ומשפטך התמים; אל תמים פעולו
כי כל משפטיו אמת. שכל החולים וכל המחלות ילכו מהעולם בבת אחת,
היום, יום שישי בשבת קודש. שכל העולם ידע אותך, יכיר אותך,
ויאמין בקיומך. אינני יודע אם מגיעה לאדם האופציה הזאת, אינני
יודע אם מוכן האדם להתמודד עם האופציה הזאת, ואינני יודע אם
יכול האדם לעמוד בניסיון הקשה הזה, כי ממנו נגזרות התחייבויות
לא פשוטות, כאשר פירטתי לעיל. אבל אני סומך על רחמיך, ועל
טובך, ועל רצונך להטיב עם האדם באשר הוא; אנא ענני.
הייתי רוצה לסיים את פנייתי זו, בתפילה מוכרת וידועה של אליהו
הנביא בזמן נביאי השקר. אינני יודע אלוהים אם הגענו עד למקום
הזה, ואינני בטוח אם לא ירדנו כבר מהמקום ההוא... אנא, שמע
תפילתי, ענה לבקשתי, רחם על ישראל עם קדושיך, רחם עלי, ורחם על
כל העולם. קבל את תפילת אליהו הנביא כתפילתי.
''ה' אלוקי אברהם, יצחק, וישראל, היום יוודע כי אתה אלוקים
בישראל, ואני עבדך, ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני,
ה', ענני, וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים, ואתה הסיבות את
לבם אחורנית''. (מלכים א' יח:לו-לז).
אברהם בן שרה ועזרא שבות