אני יושבת לי על חולו הרך של חוף נטוש בתל אביב.
אין אדם באופק, ואני מוקסמת ממראה הגלים ההולכים ושבים לאיטם,
וסוחפים יחד איתם, גם חלק ממני.
כל הצער כאילו חולף ממני, נעלם כלא היה...
דבר אינו קיים באותו הרגע, חוץ ממני ומשאר אוצרות הים השונים
המונחים לרגליי היחפות.
אני קמה למשמע קול מרוחק של כלב שכנראה, חושבת לעצמי, מצא גם
הוא מקלט בין קסמיו של הים.
הרוח מלטפת אותי, מרגישה שכל הצער שהרגשתי אי-פעם כאילו נמוג
ממני, הולך לו למקום בו לא יהיה עוד דחוי, הולך לחוף המבטחים
האישי שלו.
כאן, בדיוק במקום הזה, דרכו רגליי בכל פעם שהבדידות הציפה
אותי, שהצער התעלק עליי עם שיניו הארסיות.
כאן עמדתי כשהייתי זקוקה למנוחה, לחופש ולשלווה. חיי טמונים
כאן.
היסטוריה של שנים על גבי שנים חרוטה כאן, על חולו החם והמזמין
של החוף הנטוש בתל אביב.
בדיוק על החוף הזה... בו נכתבות זה עתה השורות הללו.
אני לוקחת נשימה עמוקה, אוויר הים המרענן, הזח, נשאף
לריאותיי.
אני פולטת צעקה ארוכה... ארוכה... משחררת.
כל הלחץ שהצטבר בעורקיי במשך כל הזמן הזה, כאילו נפלט החוצה
בשנייה אחת קסומה.
אני משתתקת, וצלילי הים כאילו משתתקים יחד איתי.
אותה שנייה, היא אחת השניות היפות בחיי. |