"היום יום הולדת,
תראי יש פה סוד חדש ישן.
לפרוס את הלחם,
לגעת במשהו קצת מושלם.
כבר אמצע הלילה,
חשבתי אולי כדאי לישון.
אבל משהו תקוע,
תקוע עמוק בתוך הגרון.
נכון את יודעת, כל כך משגעת,
לפני שאת בורחת בואי בלי פחד, קחי אותי ככה..."
ברי סחרוף - היום יומולדת


זה היה השיר שלי ושל דנה מאז שאני זוכר את עצמי...
השיר שלנו מאז שקיים אני ודנה- שזה פחות או יותר מאז כיתה ח'
כשהיא הגיעה לעיר שלנו, קיבוצניקית חמודה עם חוש הומור מטורף,
שיער אדום בורדו, ומצבי רוח עוד יותר מטורפים מהשיער וחוש
ההומור שלה ביחד.

יומולדת של ברי סחרוף התנגן ברקע, בפעם הראשונה ששמתי עיניים
על דנה. היא נכנסה לבית הספר עם סווט-שירט שחור קרוע ועליו
סיסמאות של הקיבוץ שלה, שחשף כתפיים שזופות וקטנות, עם שתי
כתפיות בצבע סגול בהיר מתחתיו.

הרדיו של בית הספר בדיוק החל לנגן את השיר האהוב עליי כשהיא
נעצרה מולי.
ממקומי על אחד הספסלים במסדרון זיהיתי מייד את החיוך של מישהו
ששומע שיר שהוא אוהב במקרה, אותו חיוך שנסוך גם על פניי ברגע
שהיא חצתה את החדר ופשוט החלה לרקוד לצלילי השיר. מאותו רגע
ידעתי שאני אוהב אותה. לא, לא ככה. פשוט אוהב אותה, פשוט רוצה
להכיר אותה ולתת לה פיסה מעצמי, ידידות אם ככה מתעקשים לקרוא
לזה.

מאז אותו יום זה היה השיר שלי ושל דנה. שכחתי לציין גם שמאז
אותו יום למדתי להכיר את החברה הכי טובה שלי הרבה יותר: דרמה
קווין, מטורפת, מעשנת רק נובלס (כדי להישאר נאמנה לקיבוצניקיות
שלה), מחליפה צבע שיער פעם בחודש, מסוגלת להתאים את עצמה לכל
סביבה, רבים האנשים שאוהבים אותה בכל מקום שאליו היא הולכת,
מעטים האנשים שמצליחים להבין אותה. פרט לי.


מאז אותו יום שבו פגשתי את דנה עברו 4 שנים והמון צבעים בשיער
שלה. אני נשארתי עם אותו חום בהיר שהיה לי תמיד, החודש לדנה יש
שיער בלונדיני עם גוונים של חום- סגול שכזה.
לדנה כבר היו בסביבות ה-8 חברים. לפחות 4 היו רציניים ממש.
והשבוע היא והמציאה החדשה, בחורון בעל 183 סנטימטרים, גיטרת
פנדר, וחיוך כובש, לקחו "הפסקה". הזמנתי אותה להסתגר בבית שלי
כמו כל פעם שקורה דבר כזה...

"נכון את יודעת,
כל כך משגעת,
לפני שאת בורחת, בואי בלי פחד
קחי אותי ככה..."

ישבנו בחדר שלי, היא על המיטה הזוגית המבולגנת ואני מול המחשב
מחפש מחירים על גיטרות פנדר חדשות - שנינו עם כוס קפה כמו שרק
דנה יודעת להכין.

"אנחנו עומדים להיפרד", היא אמרה לי במן בהלה שהייתה מוכרת לי
כבר, למרות שהייתי קצת מופתע מההתפרצות הפתאומית.
"מה? דנה... איך את יודעת?, רק לקחתם הפסקה אין לך מה להיות
לחוצה".
"לא לא, זה הסוף! אנחנו עומדים להיפרד יותמי! אני יודעת את זה"


דרמה קווין כמו תמיד

"אוקי... תנשמי עמוק. (דנה לקחה אוויר מלוא ריאותיה כדי להוכיח
לי שהיא מקשיבה) מה אומר לך שאתם.. עומדים להיפרד?"
"זה באמת לא ברור?! זה היה מול העיניים שלנו! תגיד לי שלא
ראית!"
"מה?!"
"היום! בקניון! אתה ראית אותו!"
"נכון... גם את ראית אותו היום בקניון... הוא אפילו נופף לנו
לשלום!"
"נו?!"
"מה נו?, הוא היה חי ונושם ועמד 20 מטר מאיתנו לבדו! הוא לא
היה עם עוד בחורה, אז מה מטריד אותך בו כרגע?"
"אוף אתה כזה גבר!"
"תודה(?!)"
"לא התכוונתי לזה במובן המחמיא... אתה באמת לא ראית?"
"אני רוצה להגיד שראיתי... אבל אני לא מצליח לשכנע את עצמי
להזות"
"הוא... הוא הסתפר!"
"מזאת אומרת הוא הסתפר?! זה הסימן הקריטי שלך? תספורת?"
אפשר לומר שנשמתי לרווחה... אחרי הכל ככה היא דנה... דרמה
קווין

"ואני צדקתי... זה אפילו לא מחמיא לו!"
"זה שיש לו חוש אופנה לא משהו לא אומר שהוא רוצה שתיפרדו...
חמודה, אני חושב שאת יכולה להירגע".
"בטח שזה אומר!, אוף אתם גברים אתם לא מבינים שום דבר! כבר
חודשיים שהוא רוצה להסתפר ואני משכנעת אותו שוב ושוב שלא יעשה
את זה. ועכשיו, יומיים אחרי הריב וההפסקה, הוא הולך ומסתפר?!
הוא רוצה שניפרד... זה ברור!"
"אבל אולי עכשיו הוא בעצם רואה ש... שצדקת! וזה לא מחמיא לו
בכלל.. ושאת מכירה אותו הכי טוב. ואז בעצם יהיה בסדר... לא?"
"בדיוק... אני מכירה אותו הכי טוב... ואני יודעת שאם הוא הסתפר
אז - בעצם לא אכפת לו ממני או ממה שיש לי להגיד יותר. לא אכפת
לו בכלל מה אני חושבת!"
היא ייללה לתוך הכרית שלי. אבל... זאת דנה, זה קורה כל הזמן.

"מאמי את בטוחה שאת לא מגזימה קצת?"
"דבר ראשון", היא התאוששה די מהר, "דונט מאמי מי כי שנינו
אשכנזים לגמרי חוץ מהרבע הפרסי שלי והשמינית העיראקית שלך.
דבר שני- אני נראית לך מגזימה?!"

"אני מניח שאני רק גבר, ואני לא באמת מבין אז... אני אהמר על -
לא - תמורת 500 יגאל!"
"אני רואה שמלך הטריוויה זה הצד החזק שלך, בכל מקרה זה לא
משנה! נפרד אז נפרד! אני פשוט לא מאמינה שהוא לא קלט שאני
רואה! מה הוא לא הבין שאני אשים לב?!"
"אני חושב ש... הוא גבר והכל, וגברים במילא לא מבינים כלום
אז... לא"
"צודק! הוא באמת סתם גבר מטומטם! תודה מאמי אתה פשוט גאון!"
"כן צודקת... אבל אל תקראי לי מאמי כי שנינו אשכנזים חוץ מהרבע
הפרסי שלך והשמינית העיראקית שלי".

וככה בערך הסתיימה כל שיחה שלי עם דנה... שנינויות בשקל והחיוך
שלה היה מופיע במוקדם או במאוחר. האמת שלא האמנתי בכל הסימנים
המוזרים שהיא ראתה בכל מקום. בכל זאת, אני גבר מטומטם וגברים
לא מבינים כלום במילא. אז הייתי מרגיע אותה והיינו יושבים
לאיזה כוס קפה או לעיתים יותר רחוקות איזה שייק פרי ("מעכשיו
אנחנו רק על טבעי יותמי!"), ומדברים על זה עד שעבר לה.
האמת, שהם נפרדו בסוף, דנה וההוא שהסתפר. יכול להיות שהיא קראה
את ה"סימנים" בדרך שלא ידעתי לראות, או שאולי היא פשוט הכירה
אותו הכי טוב.
אבל דנה היא בחורה, ובחורות מבינות בדברים האלה הרבה יותר טוב
מגברים.
בכל מקרה, מבחינתי, דנה תמיד תישאר הידידה הכי טובה שלי, הכי
מטורפת בעולם, הכי קיבוצניקית, עם מוח חולני וגאוני באותה
מידה, שהיא במקרה גם כוסית מהממת (ואם היא הייתה שומעת אותי
אומר את המילה כוסית היו "מתחילים פה בלאגנים"), והיחסים
בינינו תמיד יהיו אפלטוניים כי ככה היא מעדיפה את זה, וכל חבר
שהיא עוברת אני מנסה לחבב למרות שזה נהיה יותר ויותר קשה
לאחרונה, במקום ההיפך.
דווקא אותו חיבבתי, את ההוא שהסתפר. הוא הזכיר לי קצת אותי.
שכחתי לציין שאני הייתי החבר הראשון של דנה, לפני שהיא הייתה
הידידה הכי טובה ואפלטונית שלי.

ההוא שהסתפר הזכיר לי אותי, ותמיד חשבתי שלדנה יהיה הכי טוב עם
מישהו כמוני, כי מי מכיר אותה יותר טוב ממני?

אבל כנראה שהוא לא חשב ככה, ההוא... הסתפר. מישהו היה צריך
לספר לו שבנות מבינות בדברים האלו, ובמיוחד דנה.
אז אולי בכל זאת הוא לא היה כ"כ דומה לי... למרות, שבינינו,
הוא גם גבר, וגברים לא הכי מבינים בדברים האלה.