את מביטה בו. הוא גבוה וחזק,
ועיניו זורחות.
את מחכה לה...
בדמיונך את מציירת את הרגעים שלפני,
את המבטים הנפגשים והזרם שעובר בגוף...
את הידיים שעוברות על גבך,
נוגעות לא נוגעות,
מלטפות, מחבקות.
ואז היא מגיעה-
הנשיקה...
רטובה מדי,
גסה, לא מתחשבת...
לא מקשיבה..
דמיונך מתנפץ לרסיסים,
ואת נותרת לבדך ואוספת כל שבריר
כדי לבנות אולי,
את הנשיקה שלה יחלת.

הוא מציאותי.
מציאותי מדי.
קר לך.

את חוזרת לביתך
עייפה, ומחוייכת.
היה נחמד... אבל לא מה שדימיינת... ובכלל...
סופסוף את רואה את האמת. זה לא זה
אולי מזל שלא כפי שדימיינת...
הנשיקה...

ואז...
יום אחד...
יום שלא יחלת לו,
מגיע. הוא.
פשוט.
אולי פשוט מדי.
מחייך.
אמיתי.

הוא מצמיד את שפתיו אליך.
והנה דמיונך עולה לך שוב...
כל אותם רגעים שציירת...
הרסיסים מתאספים זה אל זה ומרכיבים את ליבך.
את חשה את ידיו נוגעות.
את ידיו מלטפות. מחבקות. תומכות.
לא ציפית לזה.
אבל הוא כאן.
מציאותי.
בשבילך.

וטוב לך.