"האכילי אותי!'', צעק הסרטן המקנן בגופי, ''עוד!''
איש מלבדי אינו שומע את קריאותיו, והרעש כמעט בלתי נסבל.
אני מרגישה אותו לפעמים ויודעת שהוא שם תמיד, יושב בתוכי, על
דופן המעי, ובעצם הוא חלק ממני.
כשרק הגיע הרגשתי מחוללת, הסתכלתי עליו כעל טפיל, ודרשתי
שיעזבני לנפשי.
אז הוא עדיין לא היה רגיז. הוא הסביר לי שהוא שם לתמיד ואף
הבטיח שאני עוד אתרגל.
ניזון דרך גרורותיו ששלח אל כולי. מכל דבר הוא לוקח קצת. מוצץ
את השפיות ממוחי, שואב את האמונה מליבי, יונק את השלווה
מנפשי.
"האכילי אותי!'', הוא גדל ומתחזק.
"האכילי אותי!'', המקום הולך וצר מלהכיל את שנינו.
"האכילי אותי!'', הוא דורש ואני חלשה מכדי להאבק.
"האכילי אותי!'', הוא לקח כבר את כולי, אין לי מה לתת.
"האכילי אותי!'', הוא צועק, וממני לא נשאר כלום.