עוד באותו ערב(##) חזרתי למקדש. היה זה מקדש קטן אך מרווח, זאת
אומרת, אם שאר המשפחה שלי לא הייתה גרה שם - מה שהופך אותו
לקטן ומחניק.
המאטריארך הייתה בבית וגם אחי הקטן, אללה.
אני אוהב את האח הקטן שלי:
את זה ששיבצו אותו איתי על כדור הארץ כי חשבו שלא אוכל להסתדר
עם פלנטה בוגרת יחסית, שאכלסה באותו זמן כמה קופי אדם
ויהודים.
ואת העובדה שהוא לא מפספס אף הזדמנות להשתמש במאמינים שלו נגד
שלי
(זוכרים את תיקיית עמים שלא מסתדרים? תמיד האשימו אותי בזה
למרות שבצירוף מקרים מדהים מצאתי את התיקייה במרתף כשחסר בה
קובץ אחד ומצוייר עליה סמיילי עקום).
ולעולם לא אשכח עד כמה יקר לי הפרחח הקטן כשגיליתי שהוא שכנע
מאמין אדוק שלי להלשין לכוהנים כפויי הטובה ההם על התורה החדשה
שניסיתי ללמד אותם בגופי האנושי.
היום הוא לבש את הצורה האהובה עליו - למה.
למה למה?
כי הוא ניחש נכון שזאת הצורה שתעצבן אותי הכי הרבה ברגע זה.
הוא דשדש אלי בקלילות והתכונן לקפוץ.
נהמתי נהימה שהוא הכיר טוב. אותה נהמה שאני נוהם בכל צורה
(למעט דג אולי).
בפעם הראשונה שהוא שמע את הנהמה הזאת הוא לא התייחס.
פעולת התגמול לא אחרה לבוא.
עד היום כמה תרבויות על כדור הארץ זוכרות מרדף עוצר נשימה של
דרקון דו-ראשי אחרי למה מבוהלת במיוחד.
זה אומר פחות מאמינים. ההנהלה הייתה מוכנה לדחוף לי קונוס אל
מקום בו השמש לא זורחת.
אללה הוציא לשון ארוכה, פלט נפיחה רמה ודילג בחזרה לחדר שלו.
המאטריארך, כל אותו זמן, הייתה עסוקה בשיחה טלפתית נוקבת עם זה
שהיה באותו זמן מופקד על הכדור שלה, רוזנבלום.
היא לא אהבה לעזוב את הפלנטה שלה בידיים זרות, אפילו הידיים
הגמישות והארוכות של רוזנבלום (הצורה האהובה עליו היא תמנון),
ולכן העובדה שהיא נכחה במקדש הפתיעה אותי.
לא שזה שינה משהו - היא לא הייתה שמה לב לקיומי גם אם הייתי
מאחד את כל בני האדם לעם נאור ואינטליגנטי שיקים אימפריה
בין-כוכבית שוחרת שלום.
מצד שני, היא קימטה את פרצוף האישה שלה להבעת בוז כשראתה את
כתמי הבוץ שהשארתי על השטיח.
נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת. הקבוצה היתה אמורה להתחיל
בקרוב והתחלתי לחפש את חליפת האדם שלי.
בין הקולבים היו חליפת החתול הכתום עם הפסים הכתומים יותר, נמר
סיבירי שפשוט לא מצאתי מאורע מיוחד מספיק כדי ללבוש אותו,
ציפור משומשת עם עיניים א-סימטריות ונוצות מרוטות ושתי חליפות
אדם.
האדם הראשון היה בשנות ה-40 לחייו, רזה עם שיער שחור מקורזל.
הוא היה יכול לעבור כממוצע לולא החורים מלאי הדם הקרוש בכפות
ידיו ורגליו והמוני החבלות והשריטות שכיסו אותו מרגל עד ראש.
כמה כיף שיש אחים קטנים.
בסוף השמאלי של השורה שכבה לה חליפה שנפלה מהקולב. הרמתי אותה
עם הפה וניערתי את האבק.
החליפה הייתה בחמישית חייה אך נראתה כאילו מחר תריח את הפרחים
מלמטה:
פסי ספק כיסו את המצח, עור הפנים היה שמנוני ומלא צלקות ושאר
הגוף... לא ראוי לאיזכור.
זרקתי את חליפת החתול לפינת הארון ולבשתי את האדם הבזוי. כמה
טוב היה להיות חתול.
גררתי את עצמי החוצה אל הרחוב החם והלח (הוא תמיד ככה משום מה
כשאני לובש אדם) והלכתי לכיוון המקום בו, לפי המדופרס, יושבת
חבורת מפסידנים כמוני ובוכה על מר גורלה.
הגעתי לסמטה צפופה בין שני בניינים גדולים ומוזנחים. פח זבל
עמד בקצה והיה מלא עד אפס מקום בקופסאות גלידה, פחיות שימורים,
עטיפות של ממתקים שונים וכמה חליפות אדם זולות.
קרוב לפח הייתה דלת ברזל חצי חלודה ללא חור מנעול או ידית, אך
בעלת פתח הצצה סגור.
נקשתי שלוש פעמים.
פתח ההצצה נפתח וזוג עיניים זקנות בהו בי.
"סיסמה?" נשמע קול מוכר מהצד השני.
למזלי, הזכיר המדופרס שיש סיסמה בכניסה (אחרי הכל זהו מועדון
אקסקלוסיבי ולא סתם חור קטן בתוך חור-התחת הגדול של
הגודופוליס.
"איש לא ידע מה רב כאבי, איש לא סובל כמוני" שרתי בלחן הנכון.
"האין זאת האמת?!" אמר האל מהצד, בזמן שהדלת הבינה שאין צורך
בקיומה וטרחה להעלם.
מולי עמד אותו איש מהפאב וסימן לי לבוא אחריו.
הלכנו בדממה במסדרון ארוך ואפור, עד שהוא אמר "כולם כבר יושבים
ומחכים לך. כשניכנס, תעמוד על הבמה ותציג את עצמך."
הגענו לפתח שבו הייתה אמורה להיות דלת, אלא שזאת הבריזה באותו
יום מסיבות לא ידועות.
נכנסנו לחדר כדורי, בו ריחפו 7 דמויות מוצללות בחצי עיגול מול
הפתח.
המדופרס הלך לפינת הבמה שניצבה בכניסה, לקח כיסא בית-ספר
סטנדרטי וריחף אל חצי העיגול.
ניגשתי בעצבנות-מה לקצה הבמה אך לא ידעתי היכן להתחיל, כשפתאום
הופיע לו פודיום קטן עם מיקרופון בדיוק מולי והתנצל על
האיחור.
"אהמ אהמ" אמרתי לתוך המיקרופון. קולי הידהד ברחבי החדר.
"קוראים לי אלוהים, בן 19, מהמרכז ואין לי מושג ירוק למה אני
פה" אמרתי בנחישות.
"אוהבים אותך, אלוהים" ענו בבת אחת שאר חברי הקבוצה.

(##) מה זה יום ולילה בעולם שבו האלים חיים אתם שואלים?
שאלה טובה. טובה כי אף אחד לא יכול לענות עליה. כמובן שבהתחלה
של כל ההתחלות ניסו כל מיני אלים ואלות למצוא מה מאיר עליהם
ביום ולמה אותו דבר מפסיק את אורו בלילה.
היו הרבה תיאוריות בנושא:
כמה חשבו שזהו מרכז היקום, המלא בכוכבי ענק כחול וענק אדום,
שמסתובב סביב ההיפרקוביה(###) (בשל טעות בעריכה הנכם מתבקשים
לקרוא את הפסקה עד סופה ורק אז לגשת לסימן (###)) של היקום,
החיים וכל השאר.
אחרים גרסו שכל החלל מחוץ להיפרקוביה מלא בנוזל עכור, ודגים עם
בלוטות אור מאירים אותה בתדירות קבועה (אחרי פרסום התיאוריה,
האחרים התחילו אחד אחרי השני ובעקביות להעלם בדרך הביתה
מהעבודה. הרכוש שלהם ושל משפחתם עברו בדרך מסתורית לידי
ההנהלה).
אחרי כמה עשרות אלפי שנות ניחושים הגיע מכתב לידיו של מלך
האלים, הידוע בשם "הוא".
היה כתוב שם: "איחולינו על הנסיונות האמיצים והמקוריים למציאת
מקור האור שלכם. תפסיקו עם זה או שתושמדו לאלתר.
בברכה, ההנהלה."
המכתב היה מבושם וכתוב, איך לא, בורוד.
מאז נקבע יום כזמן בו יש אור (יום בהיפרקוביה נמשך 1000 שנות
ארץ) ולילה כזמן בו אין אור. לא נשאלו שאלות אחרות בנושא.


(###) היפרקוביה... זה לא משהו מסרט שראיתי פעם? לא ולא!
כל ההיפרקוביה של האלים נמצאת במימד הרביעי, אליו הולכים הזמן
והחלל לנוח אחרי שמשעמם להם משלושת המימדים האחרים.
רבים ניסו לקבוע את גבולות ההיפרקוביה על ידי לבישת ציפור
גדולה ומעוף למעלה למעלה,  אך רק אחד חזר עם נוצות מרוטות
והזיות קשות שכללו כוכב מפלצתי שבלע את חבריו כשהתקרבו לקצה.
והיה קצה.
אחד שעשה תעתועי אור מוזרים המזכירים זכוכית. זכוכית שנמשכה
לכל הכיוונים עד אינסוף.
אחרי הניסיון הזה התארגנה משלחת מדעית לחקור את גבול
ההיפרקוביה, כשלפתע התקבל עוד מכתב בזו הלשון:
"איחולינו על הנסיונות האמיצים והמקוריים למציאת גבול
ההיפרקוביה שלכם. תפסיקו עם זה או שתושמדו לאלתר.
בברכה, ההנהלה."
הבושם היה מתוק יותר והכתב ורוד צעקני.
מאז החליטו המדענים לוותר על מדידת המרחק עד הגבול, מתוך הכרה
בעובדה שהגבול כל כך רחוק שאם בן אדם בחללית ינסה לעוף אליו,
בהנחה שיצא לדרך כתינוק, הוא יספיק להתבגר, להזדקן, למות,
להפוך לדשן, להוולד מחדש כחתול, לבזבז את 9 הנשמות שלו, להוולד
כעץ סקויה ולנבול עד שיגיע לטריליונית הדרך.
לאלים אין בעיה כזאת (מימד רביעי, זוכרים?).