והמילים עוד לא מגיעות לקצה הכאב המוגשת מולי כרגע על כפית
חלודה.

זה אף פעם לא קרה לי. והכאב הזה, הכאב שמכאיב עוד יותר מהפחד,
שדוקר את ליבך עמוק כל כך, שאפילו טיפת דם אחת איננו מוציא, כי
הוא חוסך באושר.

והאושר, מדהים. לפחות ככה הוא נתן לי להרגיש.
בא לי לקבור את עצמי מתחת לאדמה, אך רק לכמה ימים, עד שהכאב
יחלוף. ואז האושר יגיע, ואיתו האביב.

הכל קורה בחורף, מתקופת השלגים, אבל כמו כל תקופה, היא חולפת.
רק שאצלי התקופה נמשכת שנים. בעיקר בחורף.

הציפורים עושות בחוכמה כאשר הן נודדות בחורף.

אולי אני צריכה לעוף מכאן, לעבור לתקופה ארוכה לארץ אחרת, חמה
יותר, באפריקה. או אפילו הודו או תאילנד. הו, אם אוכל לראות את
תאילנד שוב. ארץ אהובתי. כאילו נועדתי להיות שם. ארץ החוכמה.
אמונה כל כך יפה. חיבור עמוק שאי אפשר לתאר במילים. אפילו לא
מילים פשוטות. אבל אינני יכולה כעת. לעזוב את הכל.

לילה טוב.
אולי בלילה הזה אוכל לדמיין אותי יושבת על סלע באמצע חוף
האלמוגים בתאילנד, מקשיבה לציפורים לרוח, ולשקט שמצאתי אחרי
חיפוש של שנים.

כך אהיה מאושרת. בחלום.