ואולי דווקא האופי הדינמי של המקום הוא זה שגרם לי סקרנות
מטורפת. ואולי דווקא בגלל שזה רחוק כל כך מ'עולמי', החלטתי שזה
יהיה המקום הנכון ביותר עבורי לכתוב בו.
אני לקראת סוף שנות ה 20 לחיי.
מאוהבת באהבה.
מאוהבת בנשים.
אחת אחרי השניה.
כל אחת היא עולם ומלואו.
נשים טובות, נשים רעות.
אולי מתוך ההתרסקות האחרונה (ובין היחידות) שלי, החלטתי לבוא
אליכם... אליכם? כן, מקום אשר יוצא מהעולם שלי, אשר נמצאים בו
גברים שאוהבים נשים ונשים שאוהבות גברים... אני מאמינה שיש כאן
גם מעבר, אבל לפתע מתעורר בי צורך עמוק לוותר על האתרים
ה'רגילים' אשר מחבקים את בני ובנות ה'קהילה'.
ואם אומר 'נמאס לי' - האם תצליחו להבין?
ואם אשתוק אך מבפנים אגסוס - האם תבינו?
ואם יום אחד פשוט אצרח, וצרחתי תהיה זו שתשבור את המועקה
הענקית, את השתיקה הרועמת - האם אז, באמת תצליחו להבין אותי?
אולי לא ההבנה שזה מה שאני מחפשת, אלא פשוט את הפורקן הזה,
בפניכם.
רציתי להתחיל בלספר לכם על 'כתב וויתור' קטן שהחלטתי לעשות
בפני עצמי לרגע...

'החלטתי שאני יוצאת מהמשחק, שזה יותר מידי מכאיב, מעייף, מפרק
את הגוף ואת הנשמה - כל הסיפור הזה שנקרא לאהוב. להתאהב.
מה לי ולכאבים האלה, אני שואלת את עצמי בשתיקה רועמת.
הרי בין כה אני לא מצליחה ממש ליצור את מה שאני חולמת עליו,
וגם אם אני יוצרת משהו שמתקרב לכך, הרי שהוא מלווה בחרדות
נטישה וחוסר ביטחון, אשר הם מהווים בעצם את הגסיסה האיטית עד
הדימום למוות - הפרידה.
חוויתי יותר מידי פרידות בחיי מאנשים שאהבתי. לא רוצה לחוות את
זה יותר.
אמנם כרומנטיקנית בנשמה שמאמינה כי הכח הכי חזק בעולם הוא
האהבה, אני במלכוד נוראי כרגע, בין פרפורי הלב המשתוקק לאהבה
גדולה מהחיים, לבין החיים עצמם, שבהם העובדות צועקות 'את לא
מתחסנת, זה לא נעשה קל יותר, אז אולי פשוט להרפות'.
אז בשעה הזו של הלילה, כשמחשבותיי בורחות לאלף מקומות, אני
מנסה לחייך לעצמי בבחירותי.
מנסה לומר לעצמי אמירה, אולי לצאת בהצהרה.

כבר עברו כמה שעות מאז שכתבתי את זה, ובטח יעברו ימים עד
שיפרסמו את זה.
ככל שהזמן חולף אני מבינה שזהו לא הדבר הנכון לעשות...

ומה דעתכם?

פשוט אני.