חזרת פתאום, זכרונות העבר הציפוני עד כדי דמעות.
כל הרע עלה, רק רע, לא זוכרת ממך טוב בכלל.
לא יודעת למה החלטתי שכן לראות אותך, להפגש איתך, להזכר בך,
אולי משהו ישן שהזכיר לי את אותה תקופה, פעם, כשהיינו והכל היה
אחרת, לפני שאיבדתי לחלוטין את כל התום שהיה בי אותו תום שהיום
לא נותר לי ולו שריד ממנו.
סוג של געגוע לתקופה אחרת בה הכל היה הרבה יותר פשוט וברור, או
שכן או שלא, בלי הרבה משחקים, בלי הרבה אולי, בלי לחשוב, פשוט
להיות ילדים.  
אז התגעגעתי לתקופה ולא אלייך, לא עשה לי כלום לראות אותך, לא
נגע לי אפילו בנים הכי קטן שקיים בלב,
כמו שני אנשים זרים.
אני שמחה שהיה, שמחה שנגמר, שמחה שהייתה לי ההזדמנות לסגור
מעגל, לסיים את אותו דבר שהשארתי פתוח אז, לפני שנים, כי עכשיו
אני בטוחה בוודאות שלא החמצתי שום דבר.

עדיין יש בי געגוע לאותה תקופה, אבל זה לא יהיה זה אף פעם עוד,
לפחות לא איתך.
אני מנסה להבין כיצד רגשות שהיו פעם כל-כך חזקים נמוגים
לחלוטין.
אומרים שהזמן מרפא.  צודקים.

כל סיפור ההכרות שלנו נשמע כמו איזו סצנה לקוחה מסרט הוליוודי
רע, התסריטאי של החיים החליט לצחוק לי בפנים אז, לפני שנים
ואין מה לומר, הוא אכן עשה את זה.
ככה לפחות חשבתי עד שפגשתי אותך עכשיו.
עכשיו אני חושבת שזה נגמר סתם כמו סצנה הזויה, כבר לא יודעת מה
עדיף... לא שמישהו שואל אותי.

עכשיו אני מרשה לעצמי לחייך קצת שאני נזכרת ולא רק לכעוס.
איזה יופי שלפעמים מעגלים בכל זאת נסגרים.

אני הולכת לישון עם חיוך קטן בלב.