כשאני יודעת שרע לך, בא לי לרוץ אליך הביתה באמצע הלילה, לגלות
אותך שרוע, חסר כוחות. בא לי להתפרץ ולעטוף אותך חזק חזק, עד
שתחשוב שהגוף שלי הוא חלק ממך. אני רוצה שתרפה, שתסתכל עליי.
ושניה לפני שאתה קורס שוב, אני רוצה שוב לאחוז בך, ולחבק אותך
כל כך חזק, כל כך חזק שלא תהיה מסוגל לשמור עוד רסיס של רגש
בתוכך. בא לי לשבת לצידך, שותקים עם הרצפה, וכמעט לשמוע אותך
ואת השקט שלך. כמעט לשמוע את הצעקה שבמחשבות שלך. ככה, לשבת
בחדר שלך. אתה ודאי בוהה באויר, ואני? אני שם. ואתה יודע. וזה
הכי חשוב. אתה יודע, שאני בשבילך.
אני רוצה, שבסופו של דבר, תתפרק. תבכה, ותצעק, ותמלמל. ואני
אסתכל עליך בהבנה, הבנה עמוקה כמו שעוד לא הרגשתי. ואתה תרגיש
קצת פחות מטורף. בזכות המבט, והאמפתיה. וכשתוכל לתרגם את הרע
הזה, הרע הזה שמשמיד אותך עם כל רגע שנוצר, כשתוכל לתרגם אותו
למילים, אני כל כך רוצה שתדבר. תספר הכל. מאיפה להתחיל? מאיפה
שתרצה. מאתמול, מהחטיבה, מהיסודי. מהזכרון הראשון. מהשיר
הראשון. מהחלום הכי עגום ומהסיוט הכי מפתה. אתה תתחיל, ואני לא
אמשיך. רק אהיה שם. כלומר, פה. איתך. כל הזמן, כל הזמן. אני
אחזיק לך את היד הקפואה, ופעם ראשונה שאני אחמם. היד הקרה,
המתה שלך, תשכב בתוך היד שלי, ואני אמשיך לגונן עליה.  רק
שיעבור. תדבר, תדבר. אתה תמשיך לספר ואני לא אחייך. כל הזמן
שותקת ומקשיבה. חורטת הכל היכן שנמצאים הדברים שאני בחיים לא
שוכחת. ואז, תראה לי שיר שלך. ואני לא אכתים אותו, ולא אהרוס.
טיפה של דם לעולם לא תיגע בו. ואני אוודא, שגם בך. אני רוצה
להסתכל, רק להסתכל. עד שהעיניים שלך יעצמו לאט לאט, סוגרות על
דמעות שלא הספיקו לברוח. עד שהגוף שלך ירפה את השרירים, והפנים
ירגעו.
אז אצא, בשקט בשקט, ואדע
אתה חולם עליי.



אכן, בוסרי, ילדותי, מונוטוני.
והכי אמיתי.