ההורוסקופים ניבאו רעות מזה זמן. כל המזלות מרוכזים בשור, המזל
העיקש מכולם. זה מסמן ניתוק ומשבר גדול, נזכרה לאחר מעשה, אבל
כשהתעוררה ולא מצאה אותו לצדה, לא חשה במה שהולך והופך לחור
שחור מאיים שיבלע חברות בת עשרות שנים כאילו לא הייתה. היא לא
חששה, כי רגילה הייתה לכך שבעוד שהיא אשת לילה המעדיפה לקום
מאוחר ולהיות במיטבה מאחר הצהריים ועד לשעות הקטנות, ואילו הוא
משכים קום, ניעור באחת ומזהיר בפעילותו עד שהשמש שוקעת.
ודאי הלך לרחוץ את האוטו או לריצה היומית, החליטה בנחת, וגם
כאשר ראתה את דמותו החוזרת מהמסלול המוסדר שמאחורי הבית, ולא
השיב לנפנופיה הנמרצים, שיערה כי פשוט לא הבחין בה. הוא עדיין
היה די רחוק ובלי המשקפיים.
שעות שתק את שתיקתו המוזרה. ואז הוא הטיח בה את אשמתה, כמו
בשוט. איך יכולת, ואיך. והחליט: תהיה הפרדה.
זה לא היה נכון, אבל מה זה עוזר. להוכיח את טענותיך בפני מי
שמשוכנע מראש, מסונוור עד עיוורון בקנאתו הירוקה, הארסית. זה
לא צריך היה להפתיעה, כי גם בעבר היו לו קטעים כאלה, אבל אז זה
בא מחולשה ומחוסר ביטחון, לדעתה, וכאן זה נראה כמו משהו אחר
לגמרי. היא ניסתה להפציר בו והוא בשלו: אשמת, בגדת, הפרת.
במעשה ובדמיון. והיא מולו? לכי תוכיחי שאין לך אחות, אחרי
שעדים נסתרים חתמו: זנתה אחותנו.
ואז חשבה על זה והעריכה כך: תהליכים אינם קורים ביום אחד. והוא
הרי כל כך חזק בקביעתו, אולי יש כאן משהו שונה, והוא מנסה כאן
את הטריק הידוע: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
ונזכרה ביום ההוא שבאה אליו לעבודה חיילת לעזרה. ואחר כך
הסיפורים על הבכיות ועל ההתפנקויות שלה, ועל תגובתו המוזרה,
שהיא כל כך לא עקבית ביחס לתגובותיו הרגילות: החלטה חדה. הוא
לא סילק את המתפנקת המתבכיינת. נתן לה עוד ועוד צ'אנס.
מי ידע חייך, גבר במשבר גיל העמידה. מולך נעורים. חיוך קטן
וביישני נתמך בזוג רגליים ארוכות. גילויים של הבנה מפתיעה,
אנושיות וחמלה, אצל יצור כל כך צעיר.
בוכה? אולי היא לוקחת ללב את המקרים. מתפנקת? אלה פני הדור.
אחר כך סיפר בגאווה לא מוסתרת, שהיא יצאה מזה. עכשיו היא עובדת
מצוינת. הלך לראותה בפעולה גם בעיצומו של החג, כשישבו עם כל
המשפחה.
איך אתה יכול, היא בגיל של הבת שלך?
ואולי זאת לא היא. היה הסיפור של מתמחה חדשה. נאה, יעילה.
משקיענית, סיפרת. נהגת להתייעץ עמה בטלפון, לנהל שיחות של שעות
ארוכות. כששוחחו נהרו פניו. הנה היא, מנחה אירוע מתוקשר, דיווח
כמי שגא בפרי השקעתו שלו, והציג סרט וידאו.
לפעמים חיפשה אותו, והעובדים התלבטו. אה, אולי לקח את נועה
הביתה, אמרו, ובתחילה חשבה שזה עניין תמים. ללוות הביתה? למה
דווקא אותה, למה זה לוקח שעות, היא גרה בפרבר הסמוך, למיטב
זיכרונה. אוי, תפסיקי, הייתה אומרת לעצמה ומכבה לעצמה בפסקנות
את הטרטור של המפלצת הירוקה. מה קרה לי, השתגעתי? בטח איזה
מקרה קשה, מסובך. הוא עובד כל כך קשה.
אבל אחר כך גם היו רינונים. היא התעלמה. קורה. גם האומנת שלי
אמרה, שזה לא מסבון. יישאר גם לך... חה. בדיחה תפלה ושחוקה,
אבל העדיפה להאמין לו.
ואז נועה נישאה ומיד נכנסה להריון. והם רבו. הרקע היה, לכאורה
מקצועי, אבל פניו המלבינות מכעס אין אונים גילו שמדובר כאן
ברגשות ולא בפרטים יבשים של מקרה יבש של חוק, של טיעונים
משפטיים הרלוונטיים לחייהם של אנשים זרים.
זהו זה, כנראה. ואני עוד שכנעתי אותו להתפייס עמה כשיצאה
לחופשת לידה. הרי כל כך הערכת אותה. וכל כך כיבדת את החלטותיה
הנחרצות במקרים קשים, ואת נכונותה לעבוד קשה כשצריך. ואת
אנושיותה הבלתי מצויה בדור הזה. ומאמציה נשאו פרי: הם חזרו
ליחסים תקינים. חשבה שלא יותר מזה, אבל מי יודע.
היא שמה לב שהוא אף פעם לא לוקח אותה עמו לאירועים חברתיים של
מקום העבודה. בתירוצים שונים (זו לא הזמנה זוגית, למשל), הרחיק
אותה מעולמו. פעם פגשו ברחוב מישהי מהעובדות במשרד, שהעירה בלי
לחשוב - את אף פעם לא באה לחתונות או למסיבות. הוא לא לוקח
אותי, באמת, גם לא כשזה בסופשבוע. תירץ זאת בכך שכשהיא באה היא
מעירה לו שלא ישתה כשנוהגים וכדומה. זה לא מצא חן בעיניה אבל
לא נראה לה עניין חשוב מספיק כדי לריב עליו. אוקיי, אז הוא
צריך טריטוריה יותר רחבה, הניחה.
והקנאה שותלת בה מראות מטרידים. איפה היה אתמול עד מאוחר,
ושלשום? ומה פתאום עכשיו הוא מפעיל כל הזמן מכשיר סלולארי שגם
רוטט במקום לצפצף? ובשבת, במיטה, פתאום הציע משהו חדש...
ובכלל, תיאבונו המטריד קמעה, שפחת לאחרונה...
אני לא יכולה לסבול להעלות את זה בדמיוני, אמרה לעצמה. הוא
אתה. מדבר אליה בקולו הרך, השמור לאהבה...
עכשיו אלך לספרייה להחזיר את הספרים, החליטה פתאום. כרגיל הלכה
דרך שכונת הוותיקים, שבתיה יפים, לבנים וצנועים. גם רוב
המשפצים שם לא ניקרו את העין בעיצובים חדשניים, אלא חידשו מתוך
נאמנות לצביון הישן. כמה טיפשי שהפרבר הזה שלנו נחשב למקום
נחות ביחס לאזורים אחרים בגוש דן. כאן גרים המייסדים, ועוד כמה
שהיה להם פעם קצת מזל או קצת כסף, והרי לכם אזור ירוק, מטופח.
שקט כאן כל כך, אמרה לעצמה. כאן חוקי ה"שלאפשטונדה" עדיין
חלים. הרבה שיחי יסמין, בוגונוויליה ולוע הארי ש"חזר למודה".
והעיקר, ירוק, ירוק ומרגיע.
הנה הספרייה. אני רק מחזירה, אמרה לספרנית המופתעת, וחשבה
לעצמה, שהיא כנראה באמת בדיכאון, אם איננה רצה מהר במעלה
המדרגות לראות שמא הגיעו ספרים חדשים של סופרים שהיא אוהבת
לקרוא. בעצם לא צריך להגזים ולהאשים אותו בכל. הרי כשאני כותבת
כמעט אינני קוראת, הודתה בפני עצמה. איך אומרים (מאיר שלו נדמה
לי), כשנמצאים בהריון אסור להסתכל על יצורים אחרים. אפשר לראות
קופים וזה ישפיע על העובר, חלילה...
גם בחזרה הביתה לא תלך בדרך הקצרה, העוברת ברחובות ראשיים של
גורדי שחקים, חנויות ותנועה רבה, אלא תשוב בדרך הנעימה שבה
באה. ואקנה לי מיץ פרות. ואולי גם מרכך כביסה נעים במיוחד,
אותו רק כאן, בחנות הקטנה שבפינה, אפשר למצוא. בעצם אפשר ללכת
מסביב, דרך הגן היפני היפה. אבל לא. אין לי מצב רוח לכך. זה מה
שגורם לי המצב איתו. איזה מין בן זוג. למה עכשיו, דווקא כשטוב
לי. למה עכשיו, כשהדברים מקבלים סוף סוף תפנית לטובה, כעת,
כשהמתים שלי כבר אינם דורכים על קברי בכבדות, אלא רק טופפים שם
וחולפים כענן ביום קיץ, למה.
וזה בעצם לא ממש חידוש. תמיד ברגע שבו אני נפתחת, משהו בתוכי
מבשיל ופורח, ואני נעשית יותר שלווה, אז אתה רוצה לעזוב אותי.
פתאום אין לך מקום. פתאום אתה מאשים אותי בבגידות נוראות, אף
אם רק נרקמו בדמיון, והן פיקטיביות לחלוטין. מי בכלל נתן למשהו
קושאן על נשמתו, על מחשבתו של אדם אחר. קרוב ככל שיהיה.
לא, לא דרך הגן היפני. זו בכל זאת דרך ארוכה מדי. ואני אשכח.
אלך ישר הביתה, לגמור את הסיפור. "האושר הוא, האושר", נשמע
קולה של יהודית רביץ מחלון בית השכנים, "האושר הוא הפשע
המושלם".