"אז מה תעשה לי בים ? תזיין אותי ?" שאלה אותי נינה בקול מתריס
ורם. עיני נעוצות בעיניה השחורות, לא זולגות יותר לחריץ העמוק
החשוף המספר ומקלס בשבח הנדיבות בה עיצב אותה הטבע. אני קופא
ונדרך. זהו רגע מבחן אין ספק. הרי כבר ברור לי מתחילת הערב
שתכלית קיומי הריגעית היא להשתלשל לתוך תחתוניה. התשובה שאתן
לנינה תכריע לכאן או לכאן. דומה שאיתי גם דרוכים כל יושבי
האולם. דומה כי נדם שיקשוק המתכת בזכוכית. קפא המפעל הזה בו
בריות ממירות עדרי פרות משדות ירוקים לעיסה מצחינה שוכנת
ביבים.
מה אם אענה לה : "מה פתאום ? לא התכוונתי! סתם הצעתי לך ערב
רומנטי...". הרי זה ברור שהאישה שם בצד, עם בוסתן הפירות על
הראש, תניד את ראשה בבוז. אולי גם תשכח לייצב את מרכז הכובד
העדין של הכרם המקיים סימביוזה רגישה עם פדחתה הערמונית.
ומה אם אענה... "כן זה נכון, זו בדיוק התוכנית, והים כה קרוב,
וחשוך, חשבתי שאת נקבה רגילה ופותה. תפשקי הרגליים תמורת ליטוף
בריזה חמה, פצפוצי קצף בגלי המיה, מצע גרגרים לבן בתוספת עלם
חמודות תורן". האדון שממול ליבו יריע! לגיבור המלוטש, לצייד
הקר. תמהיל של קינאה עמום, אותו אז יציף, עת יציץ חזרה בקלגסית
המדורדסת שאיתה הוא חולק את ימיו. המתח הוא חד כמו סכין. סימני
עצבנות במסעדת הבשר. עד לפני רגע הכל היה כה שוקק. המלצרית
משנה הבעה כמו זיקית, מתמיהה משועשעת לחוסר סבלנות וחיוך
מעיק.
אולי פשוט אקום ואלך במבט נעלב? אשאיר כמובן את הסכום המבוקש.
אברח אעלם. אפוצץ את הערב, את הקשר הנרקם. איך יגיב הקהל ? האם
נינה תרדוף אחרי ותצעק -"חכה, חכה, אבוא איתך לים..."?
את כל השליטה העצמית שניתן לי גייסתי. העליתי חיוך של "כן,
אותך אזיין, ויפה שעה אחת קודם". בהדרת כבוד חולמנית קמתי,
הטלתי שטרות על שולחן, "נינה בואי לים. כי אם לא... לא תדעי
לעולם"! |