[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן גולן
/
מכחול העפר שלי

רעדתי מרוב הקור שבסביבתי.
כל רמ"ח איבריי קפאו, שיניי נקשו זו בזו ללא הרף, רגליי התקפלו
בלא שליטה, שערי כבר היה סחוט ממי הטל, כולי נשטפתי ורק
התפללתי והתחננתי למצוא דרך, או מפלט בערפל הנורא.
שמעתי קול חזק לעברי: "התקרב".
כל כך פחדתי, רעדתי וכבר לא מקור, ההיפך, התחלתי מזיע. הגשם
התמזג עם טיפות הזיעה שנטפו ממצחי.
"התקרב אליי, הסר חשש מלבך, עלם צעיר".
פסעתי כמה צעדים ראשונים ומייד הרגשתי סלע או צוק שהתנגש בי,
שהכאיב לי מהחוזק ומהכובד, אך זו הייתה רק ידו שהרימה אותי אל
ברכיו.
יד חמה ומלטפת שכיסתה את כולי מהגשם החזק, אפילו אפי הקר לא
נרטב.
גמגמתי, כאילו שכחתי את יכולת הדיבור, שמא לשון לא הייתה בפי
או הייתה אך כוויות לה, אך הוא לא נתן לי לסיים או להמשיך.
הוא לא הציג את עצמו, לא אמר ולו שם, ואני כל כך רציתי להודות,
לבקש, להסביר, לתרץ ועוד אינספור דברים שהאמונה בי החזיקה,
התאפקה בתוכה.
אך הוא השתיק אותי ואמר:
"רק תצייר, הנה לך דף חלק ונקי, לא כמו שם... תצייר מה שבראשך
וזה יהיה שלך, בידיך הקטנות והקרות".
בלי לחשוב הרבה, ידעתי מה הנני עומד לצייר. מייד חיפשתי סביבי
מכחול או מעט עפר שיכולתי לצייר איתו את הדבר היחיד שהיה
בראשי.
אמרתי לעצמי שעל דף כה לבן וטהור יש מקום רק לדבר אחד.
והתחלתי, בלי להסס, לתכנן מה קודם או לחשוב שמא אטעה. שכחתי
מזה שגם צייר גדול אני לא, מאז שיעורי אומנות ביסודי אני לא
זוכר את עצמי מחזיק מכחול.
ציירתי וציירתי.
שער שחור כפחם, בוהק שיתחמם בכל מגע של קרן החמה, רך וגלי
שיתנוסס ברוח, שער שילטף את העור הלבן והסמוק הזה, העונד עליו
שני אישונים ירוקים נוצצים כטיפות זכוכית בחשכה, אף קטן ועגול
המביט על שפתותיה הדקות, צוואר המחבר את פניה אל הגוף הקטן
והרזה, הגוף הזה שרק לחבק אתה רוצה, לחבק, לגעת בכולו, ביצירה
הזו להרגיש ולהכיר כל איבר ואיבר, מהכתפים הדקות והמנומשות ועד
לכפות הרגלים הקטנות, 36 זו המידה.
את הכל ציירתי כה קטן, קטן אך יפה, יכלת להתאהב בכל איבר
בעצמו, כאילו אישיות לו, כאילו פנים וחיוך לכל איבר, והגומות
שלה, חיוך ששינה עולמות ופתח לה דלתות.
וברור, אני גם גבר, אז לא אצייר את החזה הקטן והמושלם הזה? או
את האגן שבלט עם ג'ינס צמוד, זה שגרם לכל אידיוט לזרוק איזו
הערה לעברה.
ועליה תליתי שמלה לבנה, לא יקרה, פשוטה וענווה כמוה, שמלה
שנזרקה עליה בצורה הנכונה, בצורה שרציתי לראותה, כה יפה,
עדינה, כמו מלאך.
אחת שכולם מסתכלים, רוצים, מקנאים ואובססיביים לכל איבר שבה,
כולם, אך היא שלי, בידי.

ציירתי אותך,
מלאך,
כך היית או לא היית - רק אפר ועפר,
כך, כמו שצוירת במכחול העפר, רק עפר, זה רק עפר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת?

בעפולה אין ים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/06 21:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן גולן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה