כששכבנו שם, בגבול בין הרגש וההיגיון, ידיו מלטפות את גופי
ברצינות מצחיקה- הכל ניראה טיבעי כל-כך. הכל היה כל-כך טהור.
המרחב הענק שהתפרס בין רוחי לרוחו נצץ באור מנורת הלילה, וגרם
לי להחסיר פעימה.
הוא המשיך ללטף אותי, עד שכבר לא היה איפה- ואז המיר את ידיו
העייפות בנשיקה שריפרפה על עיניי... על אפי... על שפתי...
הוא הביט וחקר כל סנטימטר- שלא ישכח אפילו לרגע אחד את חום
גופי המזיע והמתייפח מתחת לגופו.
הוא הסיט את מבטו, רק לשנייה- לשידה שליד המיטה, לראות שהכל
כשורה.
אז לקח את ידי, הניח אותה על פניו, ואני- מהופנטת מחוסר המחשבה
וחופש הרגש,ליטפתי אותו ברכות, וראיתי בעיניו דימעה, שהוא
התאמץ כל-כך להסתיר....
אז, לפני שהספקתי לצרוח, תפס את ידיי בידו האחת וכפת אותי
למיטה. בידו האחרת סתם את פי. אז הושיט את ידו השמאלית ולקח את
הסכין מהשידה.
הסכין הקרה ליטפה את גופי, ואני רעדתי מפחד וצמרמורת.
הוא חתך חתך קטן ועמוק לאורך גופי- משדיי עד לשיפולי ביטני.
דם החל לזרום, ממלא את החדר באנחות ודמעות.
גופו האדום מדמי קרס מעלי,
ונותרתי כבולה, מדממת,
מחייכת מעונג,
ומחכה לבוקר,
שיקום מעלפונו, ינשק אותי על האף, וילך למטבח, כהרגלו,  להכין
לנו קפה הפוך- 2 סוכר.