פכירה שקטה, כפות רגליים יחפות,
גרגרי אבק נישאים תחתן קלות,
יד חבוטה נשלחת מעלה, אל סורגים חלודים,
מאחורי קטיפה לבנה, קירות אפורים.
יבבת הרוח האומללה,
פורצת את חזה בעוצמה,
סוררת בכילאה בסהרוריות,
בוקעת פצעים בעדינות.
לא תעלה בדעתה, שאותה הרוח הקרה,
נושאת אבקנים בדרכה חזרה
בחולפה על פני יערות ופרדסים,
שדות ציבעוני ונרקיסים.
הריי מבטה חסר האונים, מקובע בפתחים הצרים,
דרכם נראים השמיים המאיימים
יורים ברקים, שואגים כמטורפים
דמעות כבדות של גשם זלעפות
פוגעות בגבן של הציפורים העוברות
החלל רועד עם רחש מילמולים,
שמשמיעות שפתיים נטולות חיים.
אך זהו אובדנה
מאחורי עיניים תכולות, נשמה כבולה. |
