[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
סיפור רע

'בהתנגשויות אלימות בשטחים הכבושים נהרגו היום ישראלי אחד,
וארבעה פלשתינאים.' סכמה בקצרה ובדיוק נמרץ הקריינית הגרמנית
ב- 3Sat את התרחשויות היום בישראל.
פרצתי בבכי. היום בבוקר הייתה צריכה להגיע אלי כדי לחמם את
גופי בלילה, להניח את גופה העירום על המזרון לבדיקות וליטופי
ידי, לבכות לי על הירך, לאפשר בכי הדדי על החזה שלה. עכשיו,
במקום זה, הפכה לכוכבת חדשותית בינלאומית חסרת מין.
הבנתי שהפרידה האחרונה שלנו בשדה התעופה הייתה מה שחשבתי.
פרידה אחרונה. הבנתי למה היא בכתה כל כך הרבה. אולי היא ידעה.
אני זוכר אותנו בחדר שלי, ארבע שעות לפני שצריך לצאת לשדה
התעופה. המועקה העצומה הזאת באוויר שמחסלת אותך מבפנים, נכנסת
בכל נשימה. עם כל נשימה יש לך פחות אויר, עם כל נשימה אתה
מרגיש שאתה מת מבפנים. אתה מרגיש שאתה לא יכול לסבול יותר.
'אני לא יכול להישאר בארץ הזאת. רע לי כאן.' אמרתי לה, 'אני לא
יכול לגדול כאן. אני מרגיש שאני הופך לאדם של חולין. אני רוצה
להפוך לאדם של קודש. פה סוחפים אותי כל הזמן. אני רוצה להיתקע
קצת עם עצמי באיזה סביבה יציבה. פה זה אדמת חולות.'
והיא שתקה. היא לא אמרה כלום. כמה היא הייתה טובה כשהיא שתקה
ונתנה לי לחיות עם זה שאני עוזב אותה בארץ, בדירה הקטנה שלה
בשטחים שהיא גרה בה כי אין לה כסף. ובגלל שהיא הייתה טובה כל
כך שנאתי אותה.
היא חייכה בעדינות ואמרה שהיא ידעה תמיד שאצטרך לנסוע. הזכירה
לי את הערב הראשון שנפגשנו. איך זימרתי את מאהלר ודיברתי
בהתרגשות על השפה הגרמנית ועל הנשגב. אני רוצה להרוג את הרגע
הזה. מה ידעתי על הנשגב? נשגב שמת לו שם לבד על שולחן ניתוחים
ב'המאיר' בכפר סבא.
שכבנו בחדר שלי על המיטה. עייפים. האריזה התארכה מספר שעות
מעבר למצופה והזמן שהבטחתי שאבלה אתה, בוזבז באריזה נבהלת. עד
שסיימנו את האריזה באחת בבוקר נשארו כבר רק ארבע שעות. בחמש
צריך לצאת לשדה התעופה.
נכנסנו למיטה. אפילו להזדיין פעם אחרונה כבר לא היה כוח. כל
השאר, חוץ מהנוכחות האחרת והאהובה, שעוד מעט תעלם לעולם, הפך
למשני. הדיסק הארור של ליאונרד כהן, שצרבתי אותו ערב ומאז אני
לא מסוגל לשמוע אותו. ליאונרד מנגן ושר בקול העגמומי שלו
ומרדים אותנו לשינת מוות.
לא רציתי להרדם. אני זוכר את ההרגשה הזאת. כמו אדם שנותר במדבר
בלילה הקר, ויודע שאם ירדם יקפא למוות בשנתו. ידעתי שאם אני
ארדם אני אקום לעולם האחר הזה, העולם בלעדיה, לבוקר הזה שלא
מבטיח שום דבר אחר חוץ מפרידה.
אני זוכר אותנו נאחזים אחד בשניה, העיניים נעצמות באיטיות,
מתגברות על התשוקה להיוותר יחדיו והקול הארור של ליאונרד כהן
עוצם את העיניים ברכות.
ואז ב- 5:00 בבוקר, הדפיקות הרמות של אבא על הדלת של החדר.
להבין שנרדמת, להבין שהזמן הגיע, שלא נשארה אפילו דקה אחת
בשבילכם. שהזמן שלך עבר. שהמוות של שניכם הגיע. לגסוס ביחד, כי
שניכם תמותו ברגע שתיפרדו. לקום כמו נידון למוות בבוקר האחרון.
לצחצח שיניים ולרצות למות. להרגיש את הנשימות מכניסות לגוף שלך
רעל חונק. לראות את הפנים המיוסרות שלה ולדעת שאתה אשם בהכל.
שאתה מתפרק מהדבר הכי טוב שמצאת בחיים שלך. שאתה מפרק את עצמך
ואותה.
והדרך לשדה התעופה. ההורים שואלים מדי פעם שאלות אגביות. 'אז
דנה, מה את עושה עכשיו?' ו- 'תגידי, זה לא מסוכן עכשיו לגור
בשטחים?' ודנה עונה להם בקול מיוסר, מקיפה בזרועותיה את הבטן
שלי ומניחה את הראש על החזה שלי. שוכחת איפה ועם מי היא. עד
שאפילו ההורים קולטים שהיא לא רוצה לדבר. אבל הם לא מפסיקים.
הם מזכירים לי 7 פעמים איפה לשים את הכסף, ואיזה רכבת לקחת
מדיסלדורף ושוב ושוב.
והדרך הארוכה שמתקצרת בבטחה, דקה ועוד דקה, וכל קילומטר שעובר
זה פחות סמ"ק אויר בריאות שלך.
וכשמגיעים לשערי שדה התעופה היא נצמדת אליך. 'אני לא רוצה
שנגיע אף פעם' היא לוחשת לך באוזן כמו ילד קטן. וכמו ילד קטן
היא נאחזת בגוף שלי, כאילו היא לא רוצה לתת לי ללכת. והיא
מתחילה לבכות, בהתחלה לא שומעים את זה. רק מרגישים את הבטן שלה
מזדעזעת על הגוף שלך, כמו גלים שנשברים על החוף.
ולך לא נעים לבכות כי אתה הגבר פה. ואתם יוצאים מהמכונית והיא
נאחזת לך בגוף, מחזיקה לך ביד, ובכתף, בחזה. היא נתמכת בך,
בקושי מסוגלת ללכת. 'אנחנו עוד נתראה' אני אומר ולוקח, כמעט
גורר אותה, באכזריות איתי לטרמינל, למקום שהיא לא רוצה להגיע
אליו אף פעם. וההורים, נבוכים, תופסים מרחק מאחור עם העגלה של
המזוודות, אולי קצת כועסים שכבר לא מתייחסים אליהם.
הגענו שעתיים לפני הטיסה. יש זמן. עוד זמן להתענות. אז ההורים
מזמינים את כולם לארוחה ביוטבתה. הרגשת השפע הזה שלא יכול
לפצות על כלום. ואתה מזמין כוס מיץ תפוזים טבעי שאתה אוהב
במחיר מופקע של 17 שקל על חשבון ההורים, והיא מזמינה את הקפה
שהיא אוהבת אבל שניכם לא מסוגלים לשתות כלום מרוב בחילה.
יש לה עבודה בעוד 4 שעות. 'אני לא רוצה לחזור לבית שלך אחר כך.
אני לא מסוגלת להיות בחדר שלך לבד' היא לוחשת. ואתה מדמיין את
החדר האפלולי שלך והיא שם לבד. בלעדיך. עם נוכחותך החסרה.
אתם יושבים עוד כמה דקות. אתם בצד אחד של השולחן, ההורים בצד
שני. ואין מה להגיד, זה רק עינוי. זה רק עינוי שמתקרב כל רגע
לקצו. והידיעה שהוא מתקרב לקצו הופכת אותו לחזק ונוראי יותר
מרגע לרגע. וזו הפעם הראשונה שאתה מודע למוות שלך. לכיליון
שלך. לזה שכל דבר שאתה עושה, אתה עושה בפעם האחרונה. וכשאתה
מבין את זה אתה תוהה אם תוכל להיות עוד פעם מאושר בחיים שלך.
ואם היא תבוא לבקר אותך בגרמניה, אז מה? היא תבוא לבקר וכל
השבועיים האלו יהיו כמו השבועיים האחרונים והנוראיים שהיו
עכשיו בארץ, שידענו שנצטרך להפרד, שידענו שיש מוות. ומהרגע
שהתחלת להרגיש את המוות לעולם לא תשכח אותו. מהרגע שהבנת
שהרגעים ספורים, שיהיה רגע אחרון, כל רגע הופך לאחרון. כל רגע
הופך לקצר, למבוזבז,
לריק, לתסכול, לכאב. השעמום הופך לחוסר תוחלת, ההנאה הופכת
לגעגועים, הביטחון הופך לפחד, האהבה הופכת למוות.
וככה אתם יושבים בשתיקה עד שבסוף אתה לא מסוגל לסבול את זה
יותר ואומר שאתה רוצה לעלות לטרמינל. והיא מביטה עליך מלמטה
בעיניים גדולות ואדומות, איך אתה מסוגל לעשות את זה? יש לך עוד
שעה ושלושת רבעי עד הטיסה. אבל סליחה, אתה לא מסוגל לסבול את
זה יותר. לא צריך לנצל כל שניה אחרונה של גסיסה. אתה לא מסוגל
לסבול את המוות. אתה רוצה למות כבר, שימות כבר האני הזה של פה
בישראל ויוולד כבר מחדש במקום אחר. תנתקו כבר את חבל הטבור,
שאשרוד או שאמות.
ואתם נעמדים בשער, והיא בוכה ואתה בוכה, וההורים מחייכים
בסבלנות של ידועי ניסיון.
'אל תלך' היא אומרת פתאום. פשוט ולעניין. 'פשוט אל תלך.' והיא
מביטה בך בתקווה, בעיניה הנפוחות והדומעות.
ו'אני לא יכול' אתה שומע את עצמך אומר. 'אני חייב לעשות את
זה.' ואתה כבר לא זוכר למה אתה חייב ולמי אתה חייב, אתה רק
יודע שאתה חייב.
עכשיו זה נראה קשה, כי זה נגמר אבל עוד מעט כשתעלם מהמבט
האחרון, תהיה לידה מחדש, אתה מנחם את עצמך.
וכל הדמעות האלה, כל העצב, כל האהבה ליד השער; כל רסיסי הלב
הקרועים מתפזרים בין רגלי המוני האנשים שלא טורחים אפילו
להביט, רועשים בשמחת החו"ל הישראלית.
וחיבוק אחרון, והידיים מחליקות אחת מהשניה, עד שהן נפרדות בקצה
האצבע. הנגיעה האחרונה נסתיימה והיללה התמידית שהפה שלה נושא
מתחזקת לרגע, כאילו חוותה כאב נורא במיוחד. ואתה עובר את
הסדרנים, והיא עומדת שם. היא לא תעלם עד שאתה לא תעשה את הצעד
הזה בעצמך ותעלה על המדרגות הנעות. היא תשאר שם ותצפה שאולי
תחזור. תצפה בך עושה לה את זה בעיניים פקוחות. אבל אתה עולה,
והיא נעלמת, פניה, גופה ולבסוף גם רגליה.
ואתה לבדך. מרוט ומותש.  ואז שלושה חודשים, השיחות הכמעט
יומיות שאתה מרגיש בהן כאילו אתה מנסה לגעת באוויר ובכל זאת כל
פעם שמסיימים אותם זה כמו פרידה ומוות קטנים.

והשיחה האחרונה, היחידה שהייתה עליזה.
'את לא רוצה להופיע לי בפתח הבית' שאלתי פעם אחרונה.
'אתה מגזים בעצמאות שלי' אמרה 'תחכה לי בשדה התעופה. בבקשה.
אני רוצה לראות אותך ברגע שאני יורדת מהמטוס. אני לא יכולה כבר
לחכות.'
'אני יודע, רק חשבתי שזה יהיה נחמד שתופיעי לי פתאום על הדלת.
זה לא בעיה, אני אחכה לך.'
'אז פעם הבאה כבר נפגש. נהיה ביחד, בפרנקפורט.'
'אני מת ללטף לך כבר את הטוסיק.'
והאושר המוגזם הזה, לראות אותה שוב. כמו שלא הרגשת אושר מימיך,
יה בן זונה. והעצב הזה, עם הידיעה שתצטרכו להפרד שוב. עצוב
ונוראי כל כך עד שאתה חושב להפרד ממנה ברגע שתעזוב מפה.
עמדתי שלוש שעות בשדה התעופה של פרנקפורט, מחכה בקוצר רוח,
מנופף בזר הפרחים הנובל לאיטו כלפי כל נערה ארוכת שער שהתקרבה
לכיווני. והיא בינתיים גוססת על שולחן הניתוחים של בית חולים
'המאיר'.
אמרתי לה שתשמור על עצמה, זה סוג הדברים שתמיד פחדתי שיקרו לה.
אבל היה לה בטחון במזל שלה, בטחון גאה. עם הבטחון הזה היא
הייתה בטוחה שלא יקרה לה כלום, וגם לי זה נשמע די משכנע.
שלוש שעות, משמונה עד אחת עשרה בבוקר, חיכיתי בשדה. ואז הנסיעה
העצובה ברכבת הביתה, לא לדעת למה לא הופיעה, להרגיש שכל
החודשים האחרונים שלך היו חסרי תכלית. לחשוב שזה המזל שלך.
לכעוס. סתם. פשוט סתם.
ואז בבית, להתקשר אליה והאמא הבוכה שלה עונה. 'הילדה שלי מתה'
היא אומרת, ולרגע אתה בכלל לא קולט על מי היא מדברת. עד שאתה
מבין ואתה שותק כי אתה לא יודע מה להגיד. והנחת השפופרת על
הכן, כאילו ברגע זה חתמת את החיים שלה.
ואיך היא נשארת שמה על שולחן הניתוחים הקר, כמה אלפי קילומטרים
מפה ואתה נשאר על המיטה הריקה שלך. איך אתה שוכב ככה, מגלגל
סיגריה ומעשן בלי לדעת מה צריך לעשות עכשיו.
איך עכשיו יקברו אותה בלי שאתה אפילו תראה את הגוף שלה פעם
אחרונה. בלי שתנשק בפעם האחרונה את לחי הטוסיק הקרה של הגופה
שלה. איך שכחת לקחת אפילו תמונה אחת שלה לגרמניה. ובקטע מסוים
אתה יודע שאתה הרגת אותה בזה. בזה שלא לקחת תמונה אחת שלה, בזה
שדמיינת אותה מתה, בזה שיש לך דמיון חולני כזה ומוח אכזרי כזה,
בזה שאתה כותב דברים כאלה, בזה שלסיפור הזה יכל להיות סוף טוב
וכתבת אותו רע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בלופ.





צלופח קופץ
למים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/11/01 13:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה