שלכת. עלים מפוזרים לאורך השדרה הרחבה, רוח קרירה ונעימה
שמלטפת את הפנים, שני ילדים רצים וקופצים בשלוליות של הגשם
הראשון, נחניאלי מקפץ מעץ לעץ, ושנינו. יושבים על הספסל הקריר,
חבוקים, מגוננים איש על רעהו מפני הקור המצמרר שעוטף אותנו,
שולחים חצאי חיוכים ומנסים להתגבר על המבוכה.
רק שבוע אנחנו ביחד וכבר לא יכולים להיפרד. איננו יודעים אם
זאת התרגשות של התחלה או אהבה אמיתית. צביטות קטנות שמופיעות
בליבנו מידי פעם עוזרות לנו למצוא את התשובה לשאלה.
אנחנו מתאחדים לשנייה בנשיקה מתוקה ועדינה שמוציאה הכל החוצה.
הוא לוחש לי באוזן את המשפט הזה שיחלתי לשמוע כל-כך הרבה זמן.
אני מסמיקה קלות ולא מרגישה איך לאט, לאט חיוך גדול מתפשט על
פני. הוא מחייך אלי בחזרה חיוך שמראה שהוא מבין שאני מרגישה
בדיוק את אותו הדבר כלפיו.
הרוח ממשיכה לנשוב עכשיו קצת יותר חזק. אני מהדקת את חיבוקי,
כאילו פוחדת שהיא תיקח אותו ממני, משעינה את ראשי על כתפו,
וסוף סוף אומרת לו את מה שרציתי להגיד כבר לפני כל-כך הרבה
זמן, עוד לפני שניהינו חברים.
עיניו נוצצות משמחה ופניו היפות מאירות. קשה לי להאמין שכל
היופי הזה הוא שלי. אני בכלל לא מבינה מה הוא מוצא בי, אבל
מניחה שהוא לא היה יוצא איתי סתם.
טיפות קטנות של גשם מתחילות לרדת, אבל אנחנו לא זזים מהמקום.
"זה יעבור מהר, אין מה לדאוג חבל לעצור את הרגע הזה".
אני מקשיבה לו ומתפללת בליבי שהרגע הזה באמת לא ייגמר. הוא
מושיט את ידו ומנקה טיפה קטנה שטיפטפה על קצה אפי.
הגשם מתחזק אבל אנחנו עדיין לא זזים, ממשיכים לשבת חבוקים עד
לרגע בו הגשם פוסק.
קופאים לשד עצמותינו אנחנו קמים, ועדיין לא נפרדים מהחיבוק.
בהליכה איטית אנחנו מתקדמים עד שמגיעים אלי הביתה. רגע לפני
שהוא הולך לביתו, הוא נפרד ממני בנשיקה ארוכה.
כשהוא מסתובב לאחור הוא רואה אותי מביטה בו מאושרת. הוא שולח
אלי חיוך גדול ונעלם בפינת הרחוב.
ליבי ממשיך לפרפר גם זמן רב אחרי שהוא הולך, ואני עומדת שם
מביטה למקום הו הוא נעלם. צפירת מכונית מעירה אותי מחלומותי
ואני עולה לביתי, שבויה בקסמו ובקסמה של האהבה, לא יכולה
להפסיק לחשוב עליו.
אני צונחת למיטתי בסופו של יום ארוך ושוקעת בחלומות עד ליום
המחר.