"ירון זאבי", הדהד הקול בפרוזדור.
"ירון זאבי!" נשמע הקול שוב, באינטונציה הזו של מזכירות שכל
תפקידן להכריז על שמות הקרואים.
"כן, זה אני", הוא נכנס לכיתה המוארת באור הנאון. שלושה בוחנים
ישבו לאורך השולחן. האמצעי חייך, האישה נעצה מבטים תוהים
והצעיר שישב רחוק ביותר מהדלת היה עסוק בקריאת פלייר של איזו
להקה חדשה, בוחן את הפונט שנבחר, שמץ חיוך צדי נסוך על פניו,
ספק ציני ספק מזלזל.
ירון פרש את העבודות על השולחן. הציורים נראו ככתמי רורשך
בצבעי חום אדמדם, אם כי בכל אחד מהציורים ניתן היה לזהות
בבירור את בעל החיים המצויר. אם ראית חתול אדמדם פעור עיניים
הרי שהייתה זו השלכה אוניברסלית ולא פרטית. היה זה חתול אדמדם
פעור עיניים. כלב משורבב לשון, התרנגולת עברה עיבוד והוצגה
כעוף שחוט ובתחתית הערימה נח גם פורטרט עצמי גס, מונוטוני
בכתמיותו אך קל לזיהוי. אורי זלצמן שסיים להתעסק עם הלהקה שאל
על בחירת הצבע. "זה לא צבע", השיב ירון. תשובתו שיתקה את
הבוחנים לרגעים אחדים. אלכס תהה בינו לבין עצמו אם היה זה דם
החיות או דמו של ירון, אשר למען האמת הצטייר בעצמו כחיה מפחידה
ומוזרה. אורי היה הראשון לשבור את השתיקה, מנסה להסיט את תשומת
הלב מבית הקברות הפרוש לפניהם.
"איזה אמן אתה אוהב?"
"אתה לא מכיר."
"נסה אותי."
"אין סיכוי שתכיר. זה מישהו מהכפר. אלי ממן."
הוא ניסה לגלגל את השם באיזורי מוחו השונים. "מה הוא עושה?"
"אמן, נו..." היה נדמה כי לא ניתן לחלץ מהבחור דבר אך להפתעת
הנוכחים ירון החל לספר בהתלהבות. "הוא כמו צייר אבל הוא מצייר
על כל דבר בכל דבר. פעם, כשהיה ממש מופרע, הוא צייר בג'וקים.
כל הילדים היו אוספים אותם בשבילו. אלי לא היה מרשה לאף אחד
להרוג ג'וק סתם ככה בלי להביא לו את הגופה. בכל ערב הוא היה
עובר בבתים ואוסף את השלל. את המיוחדים היה אוסף בשקית נפרדת.
אתם יודעים שיש ג'וקים לבקנים? בחיי!" ירון השתתק לשניה, בוחן
אם הם מאמינים. "הוא היה אומר שג'וק לבן זה במקום טיפקס, תיקן
לתיקון טעויות", המשיך ירון בחיוך מרוצה מהשנינה, למרות שלא
הייתה שייכת לו. "כל הכפר ידע שאם יש ג'וק הוא הולך לאלי.
אפילו הנשים ההיסטריות התחילו לצעוק "הצילו! ממן!" במקום
אמאל'ה כשהן נתקלו באחד. אלי השתלט על המקלט והפך אותו לסטודיו
שלו. היו בלאגנים ואנשים אמרו שזה לא בסדר, ומה אם תפרוץ
מלחמה, אבל ממן - הוא לא הרשה לאף אחד להיכנס. אחרי איזה חצי
שנה ככה, שהוא היה מסתגר שמה, נפתחו סוף סוף הדלתות. ממן תלה
כזה סרט צבעוני, והביא מספריים שראש הוועד של הכפר יגזור אותו.
ואפילו הזמינו צלם מהעיתון האיזורי לפתיחה החגיגית. על הקיר
היו מודבקים מלא ג'וקים. אלפים, נשבע לכם. הם היו דבוקים במיץ
של עצמם אחרי שממן מעך אותם. היה כתוב שם "החיים בזבל"." ירון
התפקע מצחוק, מצפה להצטרפות הבוחנים, אך הם לטשו בו עיניים.
"אז אתה מעדיף אמנות קונספטואלית", שאלה רוני סנדלר. "כן,
אה... נראה לי, ז'תומרת..." ירון החל ללטף את העגיל הנעוץ
בגבה, מנסה לסובב את הכפתור, לכבות את הבערה שמתחילה. מי בכלל
רוצה ללמוד כאן... מי בכלל רוצה ללמוד כאן... עלה הקול והדהד
בתוכו. שלושת הבוחנים המתינו למוצא פיו.
"רוצים לראות את הפרוייקט?" שאל פתאום בהחלטיות, ובטרם הספיקו
להגיב הוסיף "בוינ'ה, מאיפה הבאתם את הנושא הזה, האדם הוא
תבנית נוף מולדתו", ציטט בטון מרובה חשיבות נפוחה, מניד את
ראשו כמחקה איזה פעיל מפלגה בנאום בחירות מתלהם. בעודו מדבר
החל פורם את כפתורי חולצתו. אט אט נחשף גופו, משוח צבעים
חומים, ירוקים וקווים שחורים. צוות הבוחנים זע באי נוחות. ירון
פיתל את גופו והבערה הפנימית חשפה עצמה כשהצבעים החלו זולגים,
נשמטים מטה על אגלי הזעה. חולצתו כבר נזרקה על השולחן. גופו
שחום, צנום אך שרירי. בפטמתו הימנית נעוץ היה עגיל, תחתיו
הייתה רשומה המילה "תל אביב". ימינה ממנה היה גופו צבוע כחול,
הים התיכון. סביב הפטמה הסתרגו קווים שחורים דקיקים, כבישי
העיר. בין הפטמה לטבור קישר קו שחור ומפותל. בטבור עצמו היה
נעוץ עגיל נוסף ותחתיו סומן כפר נופך, מקום הולדתו. בדרך נמצאו
גם יהוד ופתח תקווה ונחל הירקון המזוהם מצא אף הוא מקום על
המפה האנושית הזו.
"אתם מבינים", פצח ירון שוב כשעיכל את נוכחותם. "גדלתי במקום
שלא היה קיים. כפר נופך לא נמצא על אף מפה. יישוב לא מוכר על
ידי אף גורם במדינה הזאת. אני המפה היחידה שכפר נופך מופיע
עליה." הוא הסתכל עליהם, שלושה זרים אינטלקטואלים, איך הם לא
מבינים... "כפר נופך הוא חלק ממני בדיוק כמו שאני חלק ממנו.
והוא המרכז של קיומי", אמר והצביע על הקורקבן הבולט. "ואיפה
ירושלים תבינו לבד", אמר והשפיל מבטו מטה...

ארבע שנים אחר כך הוא הציג בתערוכת הסיום של בוגרי בצלאל. עוד
ג'וק לבקן.