אחרי שעומר מת, לא יצאתי מהאמבטיה יומיים, מהחדר שבועיים,
ומהבית לפחות חודש. פשוט עברתי עם המפזר חום מחדר לחדר,
והוצאתי את הנשמה שלי בדמעות. אחרי החודש הראשון, הדס החליטה
לקחת אותי בידיים, הוציאה אותי החוצה, לפארק הקרוב, ובזמן
שישבתי ובכיתי בחיק הטבע, איזושהי פיליפינית עברה מחדר לחדר
וניקתה את כל הזוהמה שאני השארתי מאחוריי. עטיפות של אוכל,
קופסאות של גלידה, ממחטות, ניירות ותמונות. הרים של תמונות,
תמונות גזורות ותמונות שלמות. שבע שנים של תמונות. וכל
התמונות, שלי, ושל עומר, ושלי ושל עומר, כולן חיכו לי בדממה,
על שולחן הזכוכית הממורק משהו, בשקית ניילון, גם הגזורות, וגם
השלמות.
הכי מוזר, שדווקא כשרק גיליתי שהוא מת, לא הרגשתי ככה. כל כך
אבודה, כל כך שבורה.
בעצם, לא הרגשתי כלום, בכלל.

זה היה בלילה, ואני רק חזרתי הביתה, מחנות הדיסקים המסכנה של
דורון. כמו בסרט הזה, נאמנות גבוהה, עם ג'ון קיוזאק, חנות
דיסקים כזאת, די מסכנה, שאף אחד לא נכנס אליה, כי לכולם יש
תוכנות הורדה משוכללות במחשב. והחנות של דורון בכלל הייתה נורא
עלובה, קטנה כזו, ממש מטר על מטר, אבל דווקא הייתה בה איכות.
אינטימיות כזו, והיו דיסקים טובים, ודורון, הכי מלך בתחום הזה.
היה עוזר לכל אחד, רק חבל שלא היה למי לעזור. פעם ב- היה נכנס
לקוח, ובדרך כלל סתם היו מסתובבים קצת, ולא קונים כלום. אבל
דורון, לא חסר לו כסף; כל הקטע של החנות, נראה לי שהיה סתם
בשביל הכיף. אז מדי פעם, כשמשעמם לו מחוסר לקוחות, הוא מתקשר
אליי, ואני מגיעה, ואז זה כמו פעם, כמו בתיכון. ובלילה שעומר
מת, דווקא היו הרבה אנשים בחנות. ואיך שאני נהניתי בערב הזה.
אני חושבת שאפילו הצלחנו למכור משהו.

אחר כך, גבי הסביר לי, שזו מין דרך כזאת, של החיים, לרכך מכות
קשות.
10 דקות אחרי שחזרתי הביתה מהחנות של דורון צלצל הטלפון. כזה
צלצול רגיל, ללא משמעות, ללא כלום. ואז שמעתי את זה. מקול לא
מוכר, מישהו זר, שבכלל לא הבין את המשמעות של זה. ובעצם, גם
אני לא הבנתי. בשלוש לפנות בוקר הדס באה, השד יודע איך היא
שמעה על זה, העירה אותי, וגררה אותי לבית חולים. עד אז הדבר
היחיד שעשיתי היה לסיים את כל השוקולד שהיה לי בבית, לשכב מתחת
לשמיכה, ולנשום. לנשום עמוק, ולנסות לשכנע את עצמי שכלום לא
קרה. שהכל בסדר, ושעוד דקה, אולי קצת יותר, עומר ייכנס בדלת,
יחבק אותי, ואולי הוא יאכל יחד איתי את השוקולד. אבל עומר לא
נכנס, ומאז אני לא ראיתי אותו יותר.

כשרק פגשתי אותו, חשבתי שהוא כל כך רגיל. ואפילו פחות מרגיל,
בלי פוטנציאל בכלל. אחד כזה, שצריך סיבה ממש טובה בשביל להסתכל
עליו פעמיים. אני את הסיבה שלי קיבלתי. הבן אדם היה מדהים,
במלוא מובן המילה. הוא כל כך הצחיק אותי, ובלי להתאמץ בכלל. כל
כך אהבתי להיות לידו, להיות איתו. לדבר איתו, ולהקשיב לו, או
לגרום לו לצחוק.
או שסתם נשב ביחד, ונחזיק ידיים, וזה יהיה כל כך סתמי, אבל
מבפנים אני כבר ארגיש את כל הפרפרים שהתנחלו לי בבטן, מאז
שהכרתי אותו.
דווקא היה לי חבר אחד לפניו, ואפילו חשבתי שאני ממש אוהבת
אותו, אבל כנראה שזה פשוט לא היה זה. כי אהבה כמו שלי ושל
עומר, ככה גבי הסביר לי, אי אפשר לחלוק עם אף בן אדם אחר. אחרי
שכבר היינו ביחד, הגענו למסקנה שנפגשנו עוד בגיל 11. אף אחד
מאתנו לא באמת זכר את השני, אבל כל הפרטים התחברו.

זה היה במחנה קיץ, ואני הייתי הילדה הקטנה מהצופים שהלכה
לאיבוד בהרים של אילת. המדריכה הייתה ממש צעירה, בקושי בת 17,
ואני לא נעניתי לכל הבקשות שלה, ובסוף נשארתי על ההר ההוא לבד,
רק כי חשבתי שזה יהיה נורא מצחיק להתחבא שם, רק שכבר אז הייתי
צריכה להבין, שאף אחד לא שם לב אם אני נמצאת או לא. בעצם, זה
אף אחד, חוץ מעומר. עומר היה הילד הקטן שמצא אותי בסופו של
דבר. ילד קטן, ונמוך, עם המון כוח שכזה, אני חושבת שלמצוא אותי
היה כמו מין פרס בשבילו. כל הקבוצות נרתמו לחיפושים, וכל
הילדים היו צריכים להידבק טוב טוב למדריך, כדי שמה שקרה לי לא
יחזור על עצמו. והוא דווקא מצא אותי לבד. ואז החזיר אותי
לקבוצה, בלי לחץ, ובלי פחד, ואנחנו שנינו בסך הכל בני 11. אני
חושבת שאני פחדתי ורעדתי מספיק בשביל שנינו. עומר היה כל כך
רגוע, ותוך עשר דקות הכל נגמר. אני הייתי מוקפת בהמון אנשים
שנורא דאגו לי, כי פתאום היה להם נורא אכפת. ואת עומר לא
ראיתי, הוא נעלם בקבוצה שלו, והפעם הבאה שראיתי אותו הייתה
כעבור חמש שנים.

כשראיתי את עומר במיטה של בית החולים, מחובר להמוני צינורות,
ואף אחד מהמכשירים שמסביבו לא השמיעו צליל, בכלל לא זכרתי את
המקרה של גיל 11. זכרתי את הפעם הראשונה שלנו. זכרתי את החיוך
שלו, את העיניים שלו, את המבטים שלו. עומר המת, הקר, במיטה
הזולה של בית החולים לא עשה לי את כל זה. הוא גרם לי לבכות,
הוא שבר אותי, ואני תמיד הייתי חלשה. הלכתי משם אחרי שעה, אולי
קצת יותר, נכנסתי עמוק עמוק לתוך המיטה והתפללתי. לנס, לשינוי,
למשהו אחר. אחרי חודשיים גבי בא. הוא אפילו התנצל, ואמר שהוא
רצה לבוא קודם, אבל לקח לו זמן למצוא אותי ברשימה שלו. הוא גם
הראה לי אותה, אחרי שמצא אותה. היו שם עוד 50 שמות לערך, וליד
השם שלי היה קו, ובאותיות מסולסלות, כמו כל השאר, היה רשום:
"עומר סלע".

הדבר הראשון שיצא לי להגיד היה למה לעזאזל גבי לא הציל את
עומר, אם הוא היה המלאך השומר שלו גם. אבל מהתשובה העמוקה
והמפורטת שלו הבנתי רק דבר אחד. לא מתפקידם של מלאכים שומרים
להציל את המתים. שכן הנשמות לא באמת מתות, רק הגוף, הבן אדם,
הזיכרון. זהו תהליך טבעי ואל להם להתערב בו. ואם כבר, אז גבי
בכלל לא היה המלאך השומר של עומר. הוא היה שלי. וגם עומר,
כמסתבר, היה שלי, באופן כלשהו. הוא הסביר לי, שמקרים כמו שלי
ושל עומר הם די נדירים כיום. רוב הנשמות התאומות כבר מתו מזמן.
לפעמים, ישנם מקרים מאוד עצובים של נשמה אחת מתה, והשנייה עוד
מחפשת את מקומה בעולם. "כמובן, שזה בלתי אפשרי", אמר גבי, שכן
נשמות תאומות לא מסוגלות לתפקד ללא בת הזוג שלהן. זה רק עניין
של זמן עד שהן מנסות לעבור הלאה. ולא תמיד הן מצליחות, אז בשלב
הזה אנחנו נכנסים לתמונה. גבי אמר שזו הסיבה היחידה שהוא נגלה
אליי. מכיוון שהנשמה התאומה שלי עזבה את העולם. הדבר ההגיוני
לעשות היה להגיד לו שזה תפקידו להחזיר את עומר, ושאם הוא לא
מתכוון לעשות את זה אין לו שום סיבה להישאר פה, לצדי. אבל,
מכיוון שלא הייתי רגילה להופעתם הכל כך טבעית של מלאכים שומרים
על סף חלוני, החלטתי לשאול אותו קודם מה הוא מתכוון לעשות. וגם
בנימוס, יחסי, כדי שלא יוותר עליי ויילך, ואני אישאר עם עצמי,
לבד, מנסה להרכיב את החלקים הכל כך מפוזרים שלי.
"אני מתכוון להראות לך את הנשמה של עומר, כמובן. כדי שתהיי
מודעת לקיומו פה, בעולמך. כמובן שנשמות מזדקנות עם הזמן,
והנשמה של עומר הזדקנה במוות האחרון שלה, אבל עד מהרה את
תצטרפי אליו. למען האמת, הבעייתיות היחידה במצב הזה היא שאני
לא רואה שום דרך שבה תוכלו להתאחד ממש. אני מניח שזה יקרה בעוד
הרבה זמן, ברגע שפערי הזמן יתפוגגו במקצת, אבל אז שניכם
[כלומר, הנשמות שלכם] כבר תהיו זקנים עד מאוד."
"אבל..." גמגמתי, "זו לא הייתה המשאלה שלי."
כנראה שעד אותו רגע, הייתי בטוחה שגבי שם כדי להגשים את מה שלו
קיוויתי. ובאמת, מה שציפיתי לו היה נס, שבו הזמן יחזור לאחור,
ועומר פשוט יישאר חי. "אבל", אמר גבי במבט מבולבל, "משאלות לא
מתגשמות. אף פעם. זה לא מטבען להתגשם."
"מה?" פלטתי בבלבול, "בטח שהן מתגשמות. הן הרי, נו, משאלות.
וכשנופל כוכב, וכשמכבים נרות, הן חייבות להתגשם!"
"הו לא, אלו סתם אמונות תפלות, משאלות לא מתגשמות. לאדם אין
שום צורך במשאלות. הגורל תמיד משיג את שלו." עכשיו גבי נראה
הרבה יותר בטוח בעצמו. הוא הבין על מה אני מדברת, העמיד אותי
על טעותי, היה מוכן לעשות את שלו וללכת. נראה שהוא לא היה רגיל
להישאר בעולם של בני אדם יותר מן הנדרש. אבל מכיוון שלקח לו כל
כך הרבה זמן להגיע עד אליי, הוא החליט להישאר, ולהבהיר לי את
מה שכה השתוקקתי לדעת. אני מניחה שהטיעונים שלי כנגד זה
שמשאלות לא באמת מתגשמות הזיזו אצלו איזה כמה ברגים, שכן הוא
פיצה אותי מעל ומעבר למה שנדרש במקרים כאלה. ובאמת, הרי אם
משאלות לא מתגשמות מה הטעם בחיים? אם הכל כל כך קבוע מראש,
ואנחנו כמו בובות על חוטים במשחק של מישהו מלמעלה, אין שום טעם
לחיות. שום טעם לעבודה, לאהבה, לתקווה. ככה הרגשתי אני, וכנראה
שגם גבי הרגיש ככה. הרי מלאכים שומרים גם היו פעם נשמות שחיו
חיים רגילים. ורק אחרי שהנשמה הזדקנה ומתה, ועברה לעולם הבא,
שם גילו עד כמה היא טהורה, ומינו אותה למלאך שומר של אנשים
רגילים, שהנשמות שלהם עוד בחיים.

כנראה שגבי הסכים איתי שמידת הצדק בחיים שלנו היא קטנה עד
מאוד, אבל מכיוון שהוא לא יכול לעשות עם זה כלום [הדרגה של
מלאכים שומרים היא מאוד נמוכה] הוא חשב לפצות אותי על כך
שגיליתי את האמת, העגומה מאוד, יש לציין. הסתבר, שבכלל לא
הייתי אמורה לדעת שמשאלות לא מתגשמות. "זה מוריד את הביטחון
ואת הרצון לחיות."
גבי הצטער מאוד, ונראה היה שהוא עשה יותר נזק מתועלת, אבל אני
כבר הייתי די מיואשת. לדעת שעומר לא לגמרי עזב אותי, ושהוא
עדיין נמצא במקום כלשהו פה, כבר לא עזר לי. אני רציתי להיות
איתו, כמו פעם, וגבי, בין אם בכוונה או לא, הבהיר לי שזה כבר
לא יקרה.

לבסוף, הגענו לפשרה. "אולי זה ינחם אותך לראות את הפעם האחרונה
שאת והנשמה התאומה שלך התאחדתם." אמר גבי, בתקווה שבזאת הסתיים
ביקורו האומלל כל כך אצלי.
"יש לו שם! קוראים לו עומר", אמרתי בכעס כבוש.
"אני מבין, ככה קוראים לו בעולם הזה, אבל, את חייבת להבין..."
גבי לא המשיך. הוא נראה מאוד חסר אונים, ואני לא רציתי לפגוע
בו. הרי זו לא באמת הייתה אשמתו. אבל עומר מת, ומישהו חייב היה
לקחת עליו את האשמה.
"הפעם האחרונה שאני ועומר" - הדגשתי את שמו - "התראינו, מתועדת
שם, על השולחן שלי", מלמלתי בקור.
"הו לא", התפרץ גבי בשמחה, "אני מתכוון, כלומר, לא בעולם הזה!"
הוא סיים. לא הייתה לי תגובה לזה, אז פשוט שתקתי. ומה באמת הוא
רצה שאני אגיד לו? שלראות איך אני ועומר היינו בחיים הקודמים,
או במה שזה לא יהיה, יעזור לי? הרי זה יעשה בדיוק את ההפך.
יגביר את הגעגועים, את הכעס, את הכאב. היה לי נורא לא נעים
מגבי, כי זה נראה כאילו הוא באמת משתדל, אבל כל הסיפור של
המשאלות שלא מתגשמות, וזה שאני יותר לא אראה את עומר, די הרג
לי את התקווה, וכל מה שרציתי עכשיו היה פשוט להירגע ולשכוח.
באמת כבר לא היה טעם לכלום, אבל אני, ככל הנראה, לוקח לי זמן
להיכנס להלם מדברים קשים. קודם המוות של עומר, ועכשיו הגילוי
שאין כבר שום תקווה, לשום דבר. בהתחלה אני בכלל לא מתרגשת, ורק
אז אני מתחילה להשתולל. גם עכשיו זה היה ככה. לא התרגשתי, ולא
בכיתי, ולא כלום. אבל זה היה מצב ביניים, והבנתי את זה יחסית
בהתחלה, ותודה לאל שהבנתי את זה. החלטתי להקדים תרופה למכה,
ולתת לגבי צ'אנס. מה גם שכמו שאמרתי קודם, היה לי נורא לא
נעים, כי ראו שהוא ממש משתדל, והכל. אז עשיתי מה שהוא אמר.
נתתי לו יד, עצמתי עיניים, ו... ניסיתי בכל כוחי לעוף.
כמובן שלא הצלחתי. מההתחלה כל הסיפור הזה נראה לי מאוד בלתי
אפשרי. איך בדיוק אני אמורה פשוט להתעופף לי למישור מקביל,
לזמן אחר, הא? אבל גבי עמד לידי, כולו מרוכז ורציני עד דמעות.
אז ניסיתי שוב. חשבתי, שאולי, אם כבר, אז אני אנסה לחשוב על
עומר. כלומר, לא שהפסקתי לחשוב עליו בחודשיים האחרונים, אבל זה
הרי לא באמת היה במכוון, אני לא ניסיתי להיזכר בכל מה שהיה לנו
ביחד. זה פשוט תקף אותי, כמו גל ענקי, שסוחף וסוחף, ואני פשוט
נתתי לו להטביע אותי, בדמעות, רוב הזמן. אבל עכשיו ממש התרכזתי
בו. וחשבתי על הרגעים הכי יפים שלנו, ואז, כמו משב רוח כזה,
הרגשתי ים.
פשוט ים. לא של דמעות, או של ייאוש, או עצב כזה, שפשוט קורע
אותי מבפנים, אלא ים רגוע, ושקט, ומלוח. פקחתי עיניים. ואז
צעקתי. או לפחות, מישהו צעק. אני, בכל אופן, נוטה לחשוב שזו
הייתי אני. כי, פתאום הבנתי שהרגליים שלי לא מחזיקות אותי
יותר. העניין הוא, שההגדרה של גבי ל"לעוף", לא בדיוק הייתה מה
שחשבתי שזה. לומר "לצוף" היה יותר מדויק. היום אני יודעת שזה
לא היה באמת ים, אלא סתם אשליה, ואני לא צפתי, אלא סתם עמדתי,
וחשבתי. על עומר.
ואז, באותה הפתאומיות שבה זה התחיל, הכל נגמר.
שוב עמדתי על הרגליים, אבל זו בהחלט לא הייתה הדירה שלי. בעצם,
אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי חושבת שאנחנו עומדים על
גדותיה של טירה. הסתבר שבאמת לא ידעתי יותר טוב.
"זה בעצם זיכרון שלך", אמר גבי פתאום, "אני רק עזרתי לך להגיע
לפה."
אבל אני כבר לא שמעתי אותו, כי את מבטי לכדה דמות שעמדה בצד
השני. בשמלה שחורה וארוכה, עם שער שחור וארוך. "אני חושב שזו
את", אמר גבי. אני דווקא לא חשבתי שזו אני, כי הדמות, הגבוהה
והמתנשאת כל כך, לא נראתה כמוני בשום אופן.
"זה ייתכן, כמובן, שאת לא מצליחה לזהות את עצמך מיד. אבל, אני
בטוח שאם תנסי קצת, זה הכל יחזור אלייך", אמר גבי.
אבל בניגוד לרצונו, בכלל לא רציתי לזהות את עצמי כאותה הדמות,
שכן דקה או שתיים אחרי שהופענו שם, וראינו אותה, הופיעו עוד
אנשים, שהתחילו לרוץ ולצעוק אחריה, והיא, מבוהלת כמו חיה
הנמלטת מצייד, פרצה בריצה מטורפת, איך שאני לא רצתי בחיים שלי,
לכיוון השערים, ונבלעה בפנים. חשבתי ללכת אחריה, אבל שנייה אחר
כך כבר עמדתי בתוך הטירה, מתבוננת בנערה הזו, שכנראה לא הייתה
בת יותר מ-20, מתרוצצת במסדרון רחב ידיים, עוברת מחדר לחדר
וצועקת שם כלשהו, מחפשת מישהו. ואז, בלי שיכולתי לשלוט בעצמי,
התחלתי לרוץ יחד איתה, קוראת באותו השם. "את לא חייבת לחיות את
זה מחדש", אמר לי גבי, בשלווה, מהצד. "אבל אני רוצה", אמרתי
לו, למרות שידעתי שכנראה איש לא רואה אותי, שאני מן הסתם שקופה
בעולם זה, במציאות הזו. דלתו של החדר הקיצוני ביותר בצד השמאלי
נפתחה ונתקעה בי. צדקתי. באמת הייתי שקופה, והדלת פשוט עברה
דרכי. נער יצא מן החדר והוא והנערה התחבקו ארוכות. הם דיברו
בשפה שלא הכרתי, אבל הבנתי כל מילה.
"הם כבר פה. אתה חייב ללכת."
"לאן את רוצה שאני אלך? אני גר פה."
"כבר לא. עכשיו הוא גר פה. והוא יודע עלינו. פשוט לך."
"אני לא אשאיר לו אותך. את יודעת מה הוא יעשה."
"אז שיעשה. לי לא אכפת. העיקר שאתה תהיה בטוח."
"ולי העיקר שאת תהיי בסדר."
הנערה התחילה לבכות. הדלתות נפרצו.
"כשאני אגיד לך, פשוט תצאי מהחלון. זה לא גבוה פה. יש שם שני
סוסים. תקפצי על אחד מהם, ותברחי מפה, לכל הרוחות."
"אז נלך שנינו!"
"מאוחר מדי, אני אעכב אותם, אותו."
"אני לא אברח בלעדיך!"
"תזכרי איך לימדתי אותך לרכוב! תתייחסי לסוס בחיבה, לא
באלימות. אהבה תמיד יעילה יותר מכוח."
הנערה המשיכה להתנגד, אבל כבר היה מאוחר מדי בשבילה. וכנראה גם
בשבילי. אותו הנער הרים אותה ופשוט הוריד אותה מהחלון. ברגע
הבא התנפלו עליו עשרות אנשים, ועוד דמות התקרבה מהקצה המרוחק
של השערים. הוא היה גבוה, לבוש כולו בשחור, ומראה פניו זעזע
אותי. אכזריות נוראה נשקפה מעיניו. ידעתי מה הדבר הבא שהוא
יעשה, ולא רציתי לצפות. לצערי, לא הייתה לי ברירה. גבי נעלם.
האיש הלבוש בשחור הניף סכין. ואני זרקתי את עצמי עליו. גם ככה
הייתי שקופה, אבל הייתי חייבת לנסות. האיש נפל אחורה, ואני
עליו. כנראה שכבר לא הייתי כל כך שקופה, כי הרגשתי כאב חד
בראשי, וברגע הבא הנער הצעיר תפס אותי ורץ איתי בזרועותיו
קדימה, לעבר החלון. ואני הרגשתי את עומר. קרוב כל כך, כמו פעם.
כמו אז, כשהוא מצא אותי על ההר, בטיול של הצופים. נפלתי על
הגב, ולקח לי כמה שניות להתיישר. היה שם סוס אחד, אותו הנער
רתם כעת.
"ממש מזל שהגעת, בדיוק בעיתוי הנכון, כדי להשתחרר מהם. אף פעם
לא הוגן, לא אבירי. הם היו 20 לפחות, ואני אחד. אבל אני תמיד
הייתי יותר חכם."
"וצנוע", פלטתי בלי לחשוב. ככה תמיד הייתי מקניטה את עומר. אבל
זה לא היה עומר, והוא לא הבין את השפה שבה דיברתי. או שכן? הוא
חייך אליי. "איפה הסוס השני?" הוא שאל, "צריך למהר, הם יהיו פה
בעוד כמה שניות, ברגע שיבינו מה קרה. הם די איטיים, מבחינת
הבנה, רק כוח ואלימות מעניינים אותם." הוא שוב חייך. נראה היה
כי הוא בטוח שהכל בסדר. בי, בניגוד אליו, התפשטה הרגשה נוראה.
סוף סוף הבנתי את מה שבאתי בשבילו. הוא היה עומר. והנערה שברחה
עם הסוס השני הייתה אני, אני לפני כמה שנים טובות, כשמחוכים
עוד היו באופנה.
"גבי!" צעקתי בקול, מקווה שהוא יחזור וייקח אותי הביתה כבר,
ואם כבר, יסביר לי מדוע הפכתי מצופה מהצד לדמות פעילה. אבל
משהו השתבש בצורה נוראה ככל הנראה, אולי כי גבי עבר על החוקים.
בכל מקרה, עומר של פעם הסתכל עליי במבט שואל, ואני לא ידעתי מה
להגיד, מאיפה להתחיל להסביר. אבל חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן,
כל כך התגעגעתי אליו, וכל כך אהבתי אותו, שפשוט רצתי אליו,
קפצתי עליו כמו שעשיתי ביום שבו הוא הציע לי נישואין, ונצמדתי
אליו, בחיבוק חזק חזק, כמו אז, כשהלכתי לאיבוד על ההר. עומר
החזיר לי חיבוק, ואז נשיקה, ועוד אחת, ואז נשמעו הצעקות. "אין
זמן", הוא פלט, "תעלי". עליתי על הסוס, בפעם הראשונה בהחלט
בחיים שלי, והוא עלה אחריי, ואז התחלנו לזוז. עומר חיבק אותי
מאחורה, מה שהיה מזל, כי אם לא סביר להניח שהייתי צונחת ארצה
מרוב פחד, מעדיפה להיהרג בידי אותם האנשים מאשר להמשיך ברכיבה
האיומה הזאת. כנראה שלהם לא היו סוסים, כי די מהר איבדנו אותם,
נכנסים עמוק יותר ויותר לתוך יער.
כל אותו הזמן רק חשבתי על איך להסביר לעומר שלצדי מה בדיוק
קורה פה. הוא בטח חושב שאני זו הנערה ההיא, שהוא אוהב. אבל הרי
זו לא בדיוק אני, חשבתי לעצמי שוב ושוב. מעניין איפה היא, ואם
כבר, אז גם לגבי כדאי להזיז את התחת שלו בחזרה לפה ומהר!
"בטח שמשאלות לא מתגשמות!" פלטתי בזעם כעבור שנייה. גבי התעופף
לו לצדי, בפנים חמורות סבר.
"ל-א היית אמורה להתערב!" הוא צעק, אבל כנראה שרק אני שמעתי.
עומר המשיך לרכוב על הסוס, מעודד אותו במילות חיבה, ללא הצלפות
או משהו בסגנון. "אני לא רציתי להתערב", נאנחתי, "אבל אתה
נעלמת, ואני לא רציתי לראות את האדם שאני הכי אוהבת בכל העולם
המקולל הזה נהרג, בפעם השנייה!" "אז החלטת לשנות את
ההיסטוריה?" הוא אמר בצחוק מריר. "אני חושב שעוד לא הגעת לרמה
כזו גבוהה של קבלת החלטות." ניסיתי להגיד משהו, לענות, אבל גבי
קטע אותי. "תני לי יד." התכוונתי לעשות זאת. באמת. לא רציתי
לסבך אותו בעוד צרות, או להיראות כפוית טובה, אבל לא יכולתי
פשוט לעזוב את עומר, פה לבד, בסכנה, וידעתי מה יקרה אם אושיט
את ידי לגבי. אז משכתי אותה בחזרה בעדינות ואמרתי "לא".
"סליחה?" אמר גבי ואני ישר הבנתי שיותר מהכל, מהכעס שהוא עלול
לחוש, או מהפחד מהסתבכות בעוד צרות, הוא פשוט נפגע. זה היה
מאוד כפוי טובה מצדי, אבל לא היה שום סיכוי שאני אבחר מרצוני
החופשי לעזוב את עומר עכשיו, אחרי שמצאתי אותו שוב, ועוד ביער
חשוך ומסוכן, כשאחריו אנשים שרוצים יותר מהכל להרוג אותו.
המשכנו לרכוב עוד ועוד. גבי נשאר לצדי, מנסה לגרום לי לעזוב
בכל דרך אפשרית אבל לא היה לו שום סיכוי. לפנות בוקר נעצרנו.
היה שם אגם, ועומר הלך לשתות. אני הלכתי אחריו. עכשיו כבר
ידעתי בדיוק מה אני עומדת לומר לו, איך להסביר, וגם, וזה כנראה
היה החשוב ביותר, מה עושים עכשיו.

עומר הקשיב לי עד הסוף. הוא כנראה חשב שיוליה השתגעה, שכן לא
ראיתי על פניו שום הבעה של אמון, וואט סו אבר. ידעתי מה אמור
לקרות אחר כך, הרי יוליה עדיין הייתה פה, בסביבה.
הוא גרר אותי לאגם, גורם לי לשתות, ואז לשכב, והוא בחן את הראש
שלי, שוב ושוב, כדי לוודא שלא קיבלתי מכה. ואני, בקול הכי רך
ומרגיע שיכולתי לגייס, הסברתי לו שוב ושוב מה הוא יצטרך לעשות
כשיוליה האמיתית תופיע, ואני כבר לא אהיה פה. ואז, שנייה לפני
שגבי השתלט עליי בכוח, קפצתי עליו, ונתתי לו עוד חיבוק ענק,
כדי שלא ישכח אותי. ואז נשמע רעש מאחד העצים וראיתי את הנערה
ההיא יוצאת משם, יחד עם סוס. היא הייתה פצועה, והייתה לי הרגשה
שאני יודעת למה. עכשיו הייתי אמורה להשאיר אותם לבד, להניח להם
להתמודד עם "החבר'ה הרעים". אבל זה גם אומר שאני בחיים לא
ארגיש את עומר שלי יותר.
בשנייה שנתתי לגבי יד עומר הבחין בה. הוא הסתובב בפראות, מחפש
אותי בעיניו, אבל אני כבר לא הייתי שם. שנייה לפני שהתחיל כל
עניין ה"לצוף" עוד שמעתי קולות, צעקות ובכי משפת האגם שאותה
השארתי מאחוריי. קיוויתי שעומר ינצל שנית, כמו שהצלתי אותו אני
בפעם הראשונה, אבל הייתה לי הרגשה שמה שאני עשיתי היה רק
עיכוב. זה היה, אחרי הכל, רק זיכרון.

עמדתי בדירה שלי. הכל עדיין היה אותו דבר. הניקיון, התמונות,
הכל.
גבי לא היה לידי. חשבתי שהיו עוד כמה דברים שהוא היה יכול
לעשות למעני, אבל לא כל כך הגיע לי. למחרת בבוקר, בלעתי את כל
האופטלגין שהיה לי בדירה והלכתי לחפש את עומר, שם, למעלה. ואז
התעוררתי. בניגוד למה שתיארתי לעצמי, זה לא היה בית חולים.
בעולם הבא של הנשמות היה נורא עמוס, כי הן כולם התכוננו לחיים
הבאים שלהן. אני רציתי למצוא את עומר, כמו שגבי הסביר לי, עוד
בהתחלה. לקח לי כמה שעות להבין שאין שום סיכוי. ואז ראיתי
אותו, חצי שקוף, חצי מחייך, חצי כועס. מה זה כועס, זועם. גבי
הסתכל עליי ואז אמר לי שאני בת חסותו העקשנית ביותר. חייכתי.
על עומר לא התכוונתי לוותר בקלות. אבל מה, הגורל רצה אחרת,
כנראה שבאמת אין דרך לרמות אותו אחרי הכל. כשהגענו לאיפה שעומר
אמור היה להיות, נאמר לי שהוא כבר יצא.
מה זה יצא, לא הייתה לי דרך לדעת, אבל אז גבי נעלם, והכל נהיה
שחור, ואחר כך כבר הייתי בבית חולים, על מיטה לבנה ונקייה, עם
חלון ליד והדס ודורון בצד. הם דיברו עם הרופא על כך ש"זה היה
רק עניין של זמן." הרופא הסתובב וחייך אליי, כנראה שם לב
שהתעוררתי. אני ראיתי את העיניים של גבי ניבטות אליי מתחת
לפוני שלו. חייכתי בחזרה. אחר כך הוא הלך, ואותי הדס לקחה
לסיבוב על כסא גלגלים בבית חולים.
לא הייתה לזה שום פואנטה. כלום! אבל היא אמרה שזה יעשה לי טוב,
אז הסכמתי. מה יש? היא החברה הכי טובה שלי כבר 10 שנים, והיא
רק רוצה לעזור. בדרך חזרה מהסיבוב עברנו בחדר יולדות, וראיתי
אימא טרייה, מחזיקה את הבן שלה, וחיוך אסיר תודה על שפתיה.
חייכתי אליה, זה היה נחמד שעוד יש אנשים מאושרים בעולם. אחר כך
חייכתי גם אל התינוק, והוא הסתכל עליי. חשמל סטטי מטורף חתך את
האוויר, ואני נזכרתי במילותיו של גבי, כשעוד רק ניסה להסביר לי
את הדרך שלו לפתרון הבעיה, הדרך הנכונה, כמסתבר. "אני מתכוון
להראות לך את הנשמה של עומר, כמובן. כדי שתהיי מודעת לקיומו
פה, בעולמך."
הדס המשיכה להניע את הכסא, ורק אחר כך היא הבינה שאני מעולפת
כבר כמה דקות טובות. השתחררתי מבית החולים לאחר שלושה ימים.
האימא והתינוק כבר לא היו שם, וגם את גבי לא ראיתי יותר.

כשחזרתי לעבודה פגשתי את דוד, שהחליף אותי, בזמן האבל
והאשפוז.
תוך שנה היינו נשואים, ולילד שלנו לא קראנו עומר.
לבת שלי, שהייתה ג'ינג'ית, ממש כמו התינוק שראיתי בבית חולים
ביום שבו ניסיתי להתאבד, קוראים יולי, וזה למרות שהיא נולדה
באמצע החורף.