הכל התחיל כשסגרו את גן החיות. השמועה על הסוף רצה ובמהרה
הגיעה אפילו לאיזור של הג'ירפות. הילדים לא הראו עצבות בכלל
אבל אולי זה בגלל שהם פשוט לא הבינו את הבשורה. בכל מקרה,
האווירה הכללית הייתה די קודרת, והיה לכולם מן טעם מריר בפה.
הקופים היו כולם על העצים ואכלו מה שאכלו. חלק מהפינגווינים
האחרים החליטו לנצל את ההזדמנות והחלו רוקמים מזימה לחטוף
תינוק ולאכול אותו. אני ועוד שניים היינו נגד באופן כללי אבל
החלטנו להצטרף. הם תיכננו את הפעולה לפרטי פרטים. שאול, שלחם
במלחמת העצמאות, לקח פיקוד וניסה ליישם טקטיקות צבאיות על מעשה
החטיפה, דבר שנראה די מגוחך בהתחשב בנסיבות. לפתע השתתקנו
ונכנסנו להערכות כללית לקראת התקפה. אם ובנה מתקרבים אל הגדר.
התינוק מושיט ידו לגעת באחד מאיתנו וזה שולף אותו מבעד לגדר.
האמא כמובן נבהלה וקראה לאבטחה. לאחר ברכת מזון קצרה התחלנו
לטרוף, ובעודנו יושבים מסובין ואוכלים מהתינוק נכנס אחד
המאלפים או מה שהוא לא היה, שגם אותו טרפנו, ואז הם קראו
לתגבורת. בתוך כל ההמולה צפיתי באמא חסרת האונים בוכה, נשענת
על הגדר, והיה לי כל-כך רע לראות אותה שעוד רגע הקאתי את כל
התינוק על הקרח. עמוס אמר שזה יהיה נחמד לאכול גם אותה ומישהו
צחק.
חודשיים אחרי כבר כל רמת השרון ורעננה היו שלנו ולקחנו כסף
מכל אחד שרצה לעבור בכבישים הראשיים. לפעמים גם אכלנו אותם,
ואת האמת? היה טעים. אבל משהו היה חסר. ואת המשהו הזה פגשתי
לילה אחד בשלהי הקיץ, בבר קטן. שנינו היינו קצת שתויים והתחלנו
לדבר, אח"כ עלינו אלי לדירה. דיברנו שעה ארוכה ונרדמנו ככה
בסלון. אחרי חודש היא עברה לגור אצלי. לא היו לה הרבה דברים
להעביר, למען האמת את כל החפצים שלה היא הכניסה בתיק אחד, וגם
היה מקום לשנינו בחדר שלי כך שהסתדרנו. היה לנו כיף אחד עם
השנייה, היינו מבלים את רוב שעות היממה ביחד. תמיד היינו
נרדמים מול הטלוויזיה ומתעוררים בבוקר מחובקים כאשר ראשה על
כתפי. זו הייתה תקופה קסומה, אך קצרה; יום אחד רבנו. ישבנו
מסביב לשולחן הקטן במטבח לאכול. אצלי בצלחת היה שוק וחזה
בן-אדם ומרק, ולה היה סלט ואיזו עיסה שאני לא יודע איך להגדיר
אותה. בקיצור איך שאני בא לנגוס בשוק היא מתחילה להרצות לי על
כמה זה לא בסדר שאני אוכל יצור שפעם היה חי. האוכל נתקע לי
בגרון והשתעלתי, איך זה שזה לא הפריע לה עד עכשיו? והיא ממשיכה
להטיח בי את ההאשמות שלה, ואני צועק עליה חזרה שהיא פולטת עלי
את העצבים שלה וכל זה בכלל לא קשור לאוכל והיא מתעצבנת ועוזבת
לחדרה. איך שאני נכנס לחדר לדבר איתה היא זורקת עלי את האגרטל
שהיה ליד המיטה, אני סוגר את הדלת ויוצא לסלון. אחרי חמש דקות
של חוסר ודאות היא יצאה מהחדר עם התיק שלה, אמרה שהיא עוזבת
ויצאה.
שבועיים הייתי בדכאון, ואחרי שבועיים רובי מהעבודה לקח אותי
למסעדה. התיישבנו בשולחן לשניים והמלצר הגיע לקבל את ההזמנות
שלנו. בגלל שלא ידעתי מה אני רוצה הוא שאל אותי אם אני רוצה
לשמוע על מנת היום ועניתי לו כן. מנת היום הייתה רגליים באיזה
רוטב פלצני שאיני זוכר את שמו.
"לא תודה, אני צמחוני...", עניתי. "ממתי אתה צמחוני?", שאל
רובי, וחלק בי רצה להגיד "מלפני שבועיים", אבל במקום זאת אמרתי
לו שמתמיד. רובי הזמין את הרגליים ואני סלט. איך הגעתי לצד הזה
של השולחן?