הייתי כגל הנשבר על החוף, מלטף את החול ברוך מלא טוב
הייתי כרוח בצמרות העצים, מלטף ומרטיט שם את כל העלים
הייתי כשמש חמה נעימה, נמשך אל קרנייך כחום מדורה

היית לי נחשול עצום ורועם, שחודר והורס כל מה ששלם
היית לי צמרת עליונה רחוקה, שידי אינה משגת את זו הנגיעה
היית לי כשמש אכזרית בחומה, זועק למגע מידך הקפואה

עשר שנים חשבתי לעצמי, עשר שנים שאני מלווה מהצד את האישה
הזו,
עשר שנים שאני דוחף אותה למעלה ונתקע בשגרה.
עשר שנים שאני מביט בתחינה בעיניה הכבויות, מחפש שם ניצוץ
שאיננו עוד.
עשר שנים שאני מגדל ילדים, מחלק את אהבתי לשלושה צרכים.
עשר שנים הקמתי בית, הקמתי עסק, הקמתי את כולם מסביב.
ואני צונח ואף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע והכי גרוע שאיש לא
יודע
ואת, הו, את אישה מדהימה שכל כך רציתי, הרצתי אותך לפסגות
מדהימות ואת הראש לא סובבת בכדי לראות, שנשארתי הרחק, מחייך
לעצמי על כל שהשגת כך בזכות תמיכתי.

וקם לי בכל בוקר אך לא מתעורר כי אני כבר שוב במקום אחר, קר
מרוחק ועצוב הוא מעט ואת, הו, את.
לקחת לי את חיי, לקחת לי את ביתי, לקחת את ילדי, לקחת את כל
כוחי, ורצת.
ולא השארת לי מאחור דבר
אפילו לא את אותה נגיעה שחיכיתי לה עשר שנים ואת, הו, את אפילו
לא ידעת.