בכל יום בשעה 15:00 היא הייתה יורדת למטה לשחק מחבואים.
לפעמים, כשלא היה מי שישחק איתה, היא הייתה משחקת לבד. אני
אהבתי להסתכל עליה מהחלון.
אף פעם לא שיחקנו ביחד, כי אהבתי אותה והיא לא ידעה, אף אחד לא
ידע.
בכל פעם שהיא עמדה לידי בבית ספר הייתי מתרגש, ואפילו פעם
ישבתי לידה בשיעור חיבור. באותו יום חזרתי הביתה ובכיתי מאושר.
כשאימא שאלה מה קרה אמרתי לה שבעטתי בארון בטעות.
ביום שלישי מיכל לא הייתה למטה. הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר
15:10.
גם בימי רביעי וחמישי היא לא ירדה לשחק מחבואים.
ביום שישי בשיעור תנ"ך נכנסה המנהלת ואמרה שמיכל הברמן חולה
והיא לא תגיע בזמן הקרוב לבית הספר.
שבוע אחרי זה אימא אמרה לי שהבת של השכנים מתה. היה לה דלקת
במוח או משהו כזה. בלילה לא נרדמתי ודיברתי עם אלוהים. הסברתי
לו שאני כועס עליו ושזו חוצפה לקחת אליו ילדה קטנה ובמיוחד את
הילדה שאני אוהב. אמרתי לו שאם כבר משעמם לו אז שייקח איזה זקן
כי גם ככה הוא ימות בקרוב! הוא ביקש סליחה ואמר לי שהוא לא ידע
שאני אוהב אותה, אחרת לא היה חושב על זה אפילו. "אף אחד לא
ידע", אמרתי לו, "אבל אתה יודע הכל, לא?!" הוא לא ענה בחזרה.
לפעמים כשאני חושב על זה, אף פעם לא סלחתי לו. כנראה שהוא
מרגיש את זה ובגלל זה הוא כבר לא עונה לי.