מה הסתתר באדם שמעבר למכתבה? לכאורה - דמות של מנהל מצליח:
חליפה שלושה חלקים, הבעת פנים רגועה, מסופר כהלכה ומסורק עם
פסוקת במרכז הגולגולת, מגולח למשעי, שפם צ'פליני מטופח. עיניו
הכהות התרוצצו בחוריהן, והיה אפשר לראותן רק כאשר הוא הואיל
להרים את ראשו מהמסמכים שלפניו.
כשיצא מחדרו וכשהסתובב בממלכתו הוא לא שם לב לאנשים. הפקידים
שלו היו שקופים לגביו. הוא היה ידוע כאדם רע.
איך בכלל העז לקשט את פרצופו בשפם ובתסרוקת כאלה, כשיש לו
עיניים כל כך מפחידות ופרצוף מדושן עונג? איני מעז להעלות על
דל שפתיי את האסוציאציה של הדמות שהוא עורר.

ישבתי מולו לשיחת הערכה שנתית. הוא סיפר לי עלי, ואני לא הכרתי
את עצמי. שנאתי את הביצועים העלובים של המחלקה שניהלתי ואת
חוות הדעת שנתן עלי היועץ הארגוני, שנשכר כדי להציל אותי.
חיכיתי שיסיים את דבריו ויבשר לי שהוא מוריד אותי בדרגה, או
אפילו מפטר אותי. הוא הקריא מהטופס שלפניו, בלי לעצור לשמוע את
דבריי או לראות את שפת גופי. לא היה פסק זמן שבו יכולתי להשחיל
מילה.

כשסיים את ההקראה הוא העביר את הטופס אלי, שאחתום עליו, שאאשר
כי קיימו איתי שיחת הערכה. ראיתי את השם שבטופס, ואמרתי לו
שאין לי ייפוי-כוח לחתום בשמו של עמיתי "חופי".

גם אני הייתי רע, ממש אכזר, שלא העמדתי אותו על טעותו מיד אחרי
המשפט השני במונולוג שלו. לא היו לי ייסורי מצפון וגם לא חששתי
מתגובתו, שמא יתנכל לי בהמשך דרכנו; הוא היה רע אך לא טיפש.
מאותו יום הוא חייך אלי בכל פעם שמבטינו נפגשו.

המזכירה שלו חטפה ממנו, כי לא אמרה לו שחופי לא יוכל להגיע
לשיחה, ולא סידרה מחדש את סדר הטפסים שלפניו.

אחר כך כל העובדים הצטלמו. בתיק האישי של כל עובד נמצא תצלום
שלו, של העובד; את המנהלים כולם מכירים.