אם אפשר לשפוט לפי מראה עיניים, הפעולה בצופים יצאה משליטתו של
קובי, המדריך. מלכתחילה הוא התכוון לתת לחניכיו להתווכח בלי
הגבלה, כדי שיגיעו לבד להבנת המושג "סובלנות", שהיה נושא
הפעילות באותו שבוע. שלומי, נער משכמו ומעלה, תקף את חבריו,
שהם יפי נפש ואינם מוכנים לפעולה משותפת עם "בני עקיבא", אך
רצים בשמחה להיפגש עם  צופי רמאללה. הוויכוחים פילגו את השבט.
20 נערים ונערות בני 15 נלחמו על זכותם לשכנע זה את זה ואת
כולם.
קובי הסה אותם, הושיב אותם וסיכם, שבחלק הראשון של הערב אין
הסכמה ביניהם, ולא משנה על מה הם התווכחו. הוא גילה להם, שהטיל
על אחד מהחניכים בקבוצה לעורר מחלוקת ואחר כך לצפות על מה
שקורה בקבוצה. המשימה הצליחה יותר מהמצופה, כי לא התגבש גוש
עיקרי.
קובי הכריז על פסק זמן. הוא ביקש מהם להתחלק לצוותים של שניים
עד שלושה חניכים, לעקוב אחרי דמויות ברחוב ולנסות להבין אותם.
אם יראו דמויות משוחחות,  שינחשו מה הנושא ויתעדו את
השערותיהם.  לצורך התרגיל בלבד, שיצותתו לשיחות ויתעדו אותן,
בהקלטה או בכתב. ולסיום, שישוו בין מה שהיה באמת אצל הנעקבים
ובין ההנחות הראשוניות שלהם. קובי הבטיח להם, שצפויות להם
הפתעות.

שלומי ורחל היו בדרכם מבית הספר לביתם. הם היו שכנים מילדות
וידידים, כמו אחים. מאוטובוס שעצר בתחנה שהייתה לפניהם, ירדו
שני קשישים. הגבר עזר לאישה  לרדת מהאוטובוס, לקח סלים מידיה
והניח אותם  על המדרכה. כשהקשישה התחילה לאסוף את הסלים, הקשיש
התחיל לצעוד בכבדות, נעזר במקל הליכה. האישה נשרכה מספר צעדים
אחריו.
שלומי ורחל הביטו זה בזה, חייכו בהבנה ועקבו אחרי הקשישים. מדי
פעם הזקן מלמל משהו בשפה לא ברורה, והזקנה השיבה לו במספר
הברות. הצעירים התקרבו אל הקשישים, ניסו לצותת להם, אך ללא
הצלחה. כדי שלא לעורר חשד הם עצרו והתחילו לחבר דיאלוג אפשרי
בין הקשישים, לוחשים אותו לסלולרי שלהם:
אישה: "אמרתי לך שהיינו צריכים לקחת מונית".
גבר: "די, מספיק לקטר, כבר הגענו".
אישה: "נראה אותך, גיבור, כשאתמוטט".

הקשישים הגיעו לבית קטן. הגבר פתח את הדלת, נכנס והשאיר אותה
פתוחה. הזקנה חלפה בפתח, עמוסה בסלים. רק אחרי מספר דקות היא
חזרה וסגרה את הדלת.
הנערים התגנבו לחצר הבית, הציצו מהחלונות, עד שגילו  את הזקנים
במטבח.  הזקן ישב ברווחה בכיסא. הזקנה סידרה את המוצרים בארון
ובמקרר.
הם שמעו את השיחה:
אישה: "לא נוכל להרשות לעצמנו מסע קניות כזה כל חודש".
גבר: "כוס תה הייתה מחיה נפשות עכשיו".
אישה: "נודניק היית ונודניק תישאר. אתה בכלל מקשיב לי?"
הזקן  קם מהכסא, עבר ליד אשתו וליטף את ראשה, שפת קומקום מים,
הכין שני ספלי תה והביא אותם לשולחן. הזקנה בינתיים סיימה לסדר
המוצרים ונגשה אליו. היא חלצה  את נעלו הימנית, הרימה את המכנס
השמאלי שלו ושלפה את הפרוטזה שלו. היא הביאה לו נעל בית
וקביים, שחררה אנחה ואמרה: "סוף סוף הנכדים באים לשבת".