גידי היה תלמיד מצטיין במחלקה לכלכלה. כבר מראשית דרכו באקדמיה
ניבאו לו גדולות. במראהו  היורמי הוא בלט בין רוב הסטודנטים,
שהופעתם תאמה את אופנת שנות השישים - דור הפרחים. תמיד הוא לבש
מכנסי גברדין בצבע חקי וחולצת אורלון שנראתה מגוהצת. אף חד
במרכז פנים מוארכות בלט מעל שפה עליונה בולטת ושיניים גדולות.
על שורש האף נחו משקפיים גדולים. מצחו הגבוה השלים את דמות
התלמיד החכם. כולם ידעו שהוא גאון, ואהבו לומר בפניו, שהשכל
שורף לו את שורשי השער.
היה לו קל בלימודים וקל בחיים. הוא קיבל כל מלגת לימודים
אפשרית וקטף כל פרס בלי להתאמץ. מרוב שעמום הוא התחיל לעבוד
במשרד האוצר, כמעט בהתנדבות. חיי החברה שלו לא היו מלהיבים,
במושגי הקמפוס. הוא לא השתלב בחברת ההיפים ונמנע במודע מפעילות
פוליטית.
בשנת הלימודים השלישית התחילו לתת לו לעזור לאסיסטנטים, לבדוק
תרגילים ואף להחליף מתרגלים ומרצים של "מבואות", בעת הצורך.
בשלב זה התחיל להתגלות פן חדש באישיותו: קוצר רוח  וחוסר
סבלנות לדעות של אחרים. גידי לא היה מסוגל לקבל פתרון שלא היה
''פתרון בית ספר'' ובקושי הסכים לדון פעם נוספת בחומר שכבר דנו
בו פעם אחת. הוא קרא לזה ''לטחון קמח טחון''. רוב תלמידיו לא
סבלו אותו: הטובים - כי לא נתן להם להתבטא, והגרועים - כי לא
נתן להם הסברים קלים. הוא לא היה חבר סגל, כך שלא היה טעם
להתלונן עליו בהנהלה. אבל כולם זכרו אותו.
בינתיים התחילה לנסוק הקריירה של גידי במשרד האוצר. הוא היה
טכנוקרט מדופלם. בשנים הראשונות לא הייתה משימה שנשארה אצלו
ללא פתרון. הבעיות צצו כאשר מונה לנהל את היחידה שבה גדל.
משימות התחילו להתעכב, כי לא הייתה הסכמה אתו ברמת האגף. פתאום
הסתבר לגידי, שחלק נכבד מעבודותיו המבריקות בכלל לא הגיעו
למימוש ואף לא הגיעו לדיון כלל מערכתי. אף אחד לא ידע אם הוא
היה מתוסכל; הוא הפגין ''עסקים כרגיל''.
נס התרחש כאשר האו''ם חיפש כלכלן עם התמחות פיסקלית, לפרוייקט
קצר באמריקה הלטינית. גידי הרשים את המראיינים וקיבל את
התפקיד. תוך חודש דברים התחילו לזוז ביחידה.
שלושה חודשים חלפו מהר וגידי חזר לתפקידו בכוחות מחודשים וחסם
כל רעיון טוב שלא היה שלו. במשרד התחילו לחשוש מהשפעות שליליות
שעלולות להתגלות כשמישהו מבחוץ יתחיל לשאול שאלות ולהביך את
המנכ''ל ואפילו את השר. שני האחרונים היו חדשים במשרד ולא היו
אחראים למינוי של גידי, אך לשם שינוי הם ניחנו בהגיון בריא
ובאחריות ציבורית. הפתרון היה קלאסי, פתרון בית ספר, כפי
שמוגדר בעיקרון הפיטרי, שבאותן שנים היה כמו מילת קסם: קידום
במעמד, לעמדה שלא יביא בה נזק.
לא הייתי מאמין לסיפור אם לא הייתי שומע אותו במו אוזניי.
סעדתי עם חבר במסעדת פועלים ובשולחן לידנו התנהל דיון על
שיבוצים בעייתיים. חלק מהנידונים הועלו בקודים, אך רובם היו
מוכרים לי. כשדנו בגידי דיברו על ה''ילד פלא'' והציעו: ''נפתור
את בעייתו כמו שעשינו לעבדקן, זה שהיו בעיות אתו בלשכת השר.
לשם מה יש למדינה נציגויות בחו''ל?!''. הסתכלתי על שותפי
לשולחן וראיתי שהוא המום לא פחות ממני. באותו זמן כבר הייתי
מנהל זוטר במשרד, אך לא הייתי מעורה בפוליטיקה הפנימית. לכן,
כשחזרתי למשרד פניתי לחבר טוב שלי, שהיה פחות ותיק ממני, אך
מעורה היטב בנכלולים הפנימיים במשרד, וסיפרתי לו על העבדקן.
הוא נתן לי הסבר קצר וממצה ועוד הודה לי על שהוספתי מספר חוטים
בתכריכים שהוא מכין ליצחקוב, אחד מאלה שהשתתפו בדיון.
השליחות אושרה בלי בעיות: ''אם הוא טוב לאו''ם, בוודאי הוא טוב
לנו''. גידי, שכבר טעם את החיים הטובים בדרום אמריקה, מייד
הסכים לצאת לארצות הברית, ואפילו לא נועץ באשתו.
בהיותו בחו''ל הוא הספיק לסיים מספר תארים אקדמיים ולרכוש שם
נכבד באקדמיה הבינלאומית. לימודים, כבר אמרתי, היו הצד החזק
שלו. הוא היה עצמאי בשטח, לא הרגיז אף אחד, כך שבוחני התקשי''ר
לא הטרידו אותו בעניין שעות עבודה, הרצאות במוסדות אקדמיים
מקומיים ועבודות ייעוץ פרטיות.
גידי סיים 2 תקופות שליחות בחו''ל  והתכונן לכבוש את צמרת
המשרד. תפקידיו בחו''ל היטיבו את מצבו. שם הוא יצר מחויבויות
של אישים רבים, שבתוקף מעמדו הוא נתן להם "גוד טיים": פגישות
עם אנשי ממשל, הזמנות לאירועים בקהילה היהודית, הצגות תאטרון
וכדומה.
הוא יצר לעצמו שם מצוין. בכל ועדה ששמו עלה, תמיד היו כאלה
שהיו מלאי שבחים עליו. כבר לא היו חברי ועדות שזכרו למה הוא
נשלח לחו''ל. גם המנכ''לים לא היו ''משרתי ציבור'' במובן
הבריטי (CIVIL  SERVANT) של המילה, והתחלפו לפי המצב הפוליטי
במדינה.
גידי מונה מייד לסגן מנהל אגף, בידיעה שתוך שנה, כשהמנהל
יפרוש, הוא יתמנה למנהל האגף. הוא לא השתנה, הוא נשאר מנהל של
איש אחד, של עצמו. הייתה לו תושייה רבה, בתנאי שהוא היה הוגה
הרעיון והיוזם. יוזמות אחרות הוא טרפד, בלי בושה ואף בתואנות
שווא, סיבות פרלמנטריות, למשל.
באקדמיה מצבו היה פחות טוב. אחדים מתלמידיו, שאליהם התאכזר
לפני יותר מעשר שנים, התחילו לתפוס עמדות השפעה בפקולטה,
והפעילו את כל כוח השפעתם למנוע ממנו דריסת רגל במחלקה לכלכלה.
לעומת זאת הוא התחיל להיות ''פרשננו'', שמוזמן למעגלי המהגגים
בטלוויזיה. שם הוא התגלה כבעל חוש הומור מיוחד, כזה שאצלו הכל
הפוך על הפוך. בשיחות בפינת הקפה, למחרת, היו חילוקי דעות על
מה שגידי אמר ולמה הוא התכוון.
הכבוד והעונג של להיות ידוען הסתיימו מהר. השר שלו דרש ממנו
להפסיק עם ההצגות המביכות בטלוויזיה. הוא אף נתן לו עצה
ידידותית: ''אל תמשוך אש אליך, אל תתנהג כאילו מחר אתה פורש
מהשרות הציבורי ומתחיל לכתוב זיכרונות''. גידי ידע להעריך עצה
טובה, במיוחד אם היא הועילה לו.
גידי התמנה למנהל האגף. באותה תקופה הייתי מעורב במספר מיזמים
שהיו משותפים גם עם האגף של גידי. באופן טבעי עלו השאלות
בעניין שיעור ההצלחה הקטן של מיזמים משותפים. רישום מסודר של
המשימות בשנים האחרונות הראה מה שכבר היה סוד גלוי לרבים: אתה
רוצה לקדם נושא בהצלחה? תפעיל השאה - השפעה על התת-מודע של
גידי, כך שיקום בבוקר ויאמר ''יש לי רעיון מצוין''. זאת כמובן
אם אתה מוכן לוותר על הקרדיט בשל הרעיון, אפילו אם במסגרת
המצומצמת כולם יודעים מי הוליד אותו. אני הייתי פורה מאוד, ולא
אחת הסכמתי למחול על כבודי לטובת העניין. מי שפנה לבוס שלו
בטרוניה על השיטה היה צפוי לשיחה משפילה. הייתה זו תופעה
מדהימה, והיה צריך לחקור אם אין קשר של סמנכ''לים, שמתאמים
עמדות בהגנה על גידי. אחד מהחבר'ה אף בדק אם התסריטאי של הסדרה
הבריטית  ''כן אדוני השר'' עבד במקרה באגף של גידי.
כשהתפרסמו ''זיכרונותיו של עובד ציבור'', שם מחבר הספר לא היה
מוכר לי, אך הנושא עניין אותי. קראתי את הספר. האירועים שבו
היו מוכרים לי. צרוף המקרים הצביע על פסבדונים של גידי. ייאמר
לזכותו, שהוא כלל בספר גם מקרים שהיה בהם רמז שהקרדיט עליהם
לאו דווקא שלו.
בהלוויה שלו, נציג החברה קדישא שיחרר אותו מכל מחויבות בעולם
הזה. זה כלל סך של 40 מליון ש"ח, סכום שהוא היה חייב לאוצר
המדינה, על שלא הסיר קורה מבין עיניו, וזה רק בעניין אחד שלי,
שאפילו עט-פרס עם הקדשה לא קיבלתי בעבורו.