פעם הייתי מצליחה לעזור לעצמי, אתה היית מגיע והורס, אבל אני
הייתי מצליחה.
חושבת, מדוע כל כך קר לי? לא, לא בגלל שחורף, בגלל שאני עומדת
פה מעורטלת לחלוטין, אפילו בד שיפון דקיק אינו מגן עלי.
פעם היית מכסה את כולי, שלא יהיה לי קר.
ואני? אני הייתי יושבת בצילך, מתענגת מפירותייך, משקה אותך
פעמיים בשבוע ומתפללת שלא תיבול לי.
כבר חודשים ארוכים שאני לא מצליחה לכתוב מילה, להשתחרר עם חצי
משפט, היכולת הוורבלית שלי יצאה לחופשה ונשארה על אי בודד יחד
עם הרגש, והשאירה אותי פה לקפוא למוות.
כלום לא נוגע בי, שום רגש לא מופיע, הכל ריק, לא מצליחה להיות
חברה של עצמי אפילו.
המערבולת די חלשה, מה שעוד יותר מקשה עלי, כי אני מצליחה לראות
את הכל מסתחרר לי מול עיניי, ואני לא מצליחה לתפוס כלום, כי
בשניה שזה בידיים שלי הכל נשמט בגלל הרוח, כמו נשיפות קלות
ומרגיזות על העורף, שרק מציקות אבל לא מפריעות לי יותר מידי,
רק כשהן מתגברות, אז קצת. לפעמים אני פשוט נותנת לרוח לקחת
אותי, כשאין בי כוחות, ולפעמים אני מצליחה לאגור את המעט שעוד
יש בי כדי למחות. אני לא מסכימה.
ואתה? שן לך את שנת היופי שלך, אולי תשוב, אולי לא, אני
בינתיים כאן, ממתינה לך, למרות שנטשת, אקבל אותך חזרה בזרועות
פתוחות.
אוהבת אותך.